המסר החינוכי של חג הסוכות

המסר החינוכי של חג הסוכות

א-     הסבר ראשון

ב-     הסבר שני

ג-     האחדות והשלום

א-     הסבר ראשון

אחרי טהרת הנפש של הימים הנוראים, באה השמחה העילאית המתבטאת בחג הסוכות הנקרא ״חג שמחתנו״ ובו התורה מצווה אותנו שלש פעמים על השמחה ״ושמחת בחגך״, ״והיית אך שמח״, ושמחתם לפני ה׳״ וסיבת השמחה היא כפולה:

• שמחה גשמית: שהרי בחג זה, אוסף האדם את תבואתו, את יבול שדותיו ולכן נקרא ״חג האסיף״, חג הבא בזמן אסיפת התבואה (חגיגה יח 1 ורש"י שם, ורשב״ם לויקרא כג 31).
• שמחה רוחנית: אחרי טהרת הנפש של ימי הדין, באה שמחת הנפש שטוהרה וזכוכה מתחלואיה. ומשום כך חג זה הוא גדוש במצוות, והוא מכין את האדם לקיום המצוות מתוך שמחה ואהבה, רצון, ולכן גם נקבעה ״שמחת תורה, בסוף חג הסוכות כדי שתהיה הכנה לשנה כולה להתנהג על פי התורה (עיין שפ״א) ולעשות התורה תכלית חיינו, חוקת קיומנו.

״ימים נוראים״ וימי השמחה מהווים מסכת אמת, חטיבה אמת הרמונית, ואין כאן סתירה בין ההתעלות הרוחנית לבין השמחה, החיים, כי התורה היא תורת חיים, ובאה ללמדנו שהכל הרמוניה אחת, ובחג הסוכות מביאים את הקדושה, הטהרה, לחיים הטבעיים, להמשיך את העליזות והשמחה לתחום היצירה, להשפיע אורה על המעשים החמריים, ולכן בתקופה של תשרי, תקופה עשירה במצוות ״ירח איתנים״ (עיי״ש בר״ה יח), השמים והארץ נושקים אהדדי, והאדם מתעלה ממדרגת יראה למדרגת אהבה.

ולענ״ד מסיבה זו מצות סוכה ורעיונותיה שקולה כנגד כל המצוות, מצוה גדולה כי היא באה לשלול שיטות הגויים המפרידות בין הקדושה האלוקית לטבע הממדי, והיא באה ללמד את האחדות הכוללת, אחדות כל מרכיבי הבריאה, ולכן נצטווינו על ״אחדות המתנה״, אחדות האנושות כולה והיסוד לאחדות זו היא אחדות האומה הישראלית כי היא יסוד העולם, ותיקונה תיקון העולם ומשום כך חג הסוכות בא לציין את אחדות ישראל על ידי לקיחת ארבעת המינים המסמלים איחוד כל הכוחות הגנוזים באומה (עיין ויקר״ר) כי איחודם הוא השלום, אפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם, אמר המקום, כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם״ (בר״ר פרשה לח; במד"ר יא.) ואין השטן נוגע בהם (עיי״ש), ולכן השלום והאחדות מחייבים שיוויון כללי לא ייחוס, ולכן המצוה בחג הסוכות לצאת מדירת קבע לדירת עראי ללמדנו אין יחסנים, ואין מיוחסים, הכל שווים לפני הקב״ה, כולם חייבים לזכור שהם מבוצרים ומוגנים על ידי ההשגחה האלוקית.

בסוכות, יש ריבוי גוונים, החג עשיר בסמלים, במצוות, בטכסים וכל זה משפיע שפע של תפארת והוד, של שמחה וששון בלב היהודים החוגגים חג זה המעוטר בסמליות מרובה ״אל תהי מצות סוכה קלה בעיניך, כי כנגד כל מצוות דת חוקותיה שקולה״ (הפייטן), וכתבו המפרשים שאין לך מצוה חביבה כמצות סוכה שהרי כל ישותו של האדם נכנסת לסוכה על כל מרכיביה, מלבושיה, עיטוריה, והיא חוסה תחת צל אלוקי וכרמוז בפסוק "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון״ (תהילים עו 3) כלומר איזוהי מצוה שמקיים ״שלם״ בשלמות, עם כל הגוף - מצות סוכה (המ״א).

חג הסוכות על כל השמחה שבו בא להגביר את הכיסופים לציון, שהרי מאז נתרחקנו מארצנו וגודענו ממקור חיותנו מדירת קבע שלנו וכל ישיבתנו בנכר היא רעועה, שהרי כל זמן שהיהודי תוקע יתד ומעמיק שורש בגלות וחושב שהגיע למנוחתו, באה רוח תזזית של הגויים ועוקרת היהודי ואומרת לו אתה יושב רק בדירת עראי כאן ורק בא״י ישיבתן היא מוגנת, מסוככת ולכן אנו מתפללים ״הרחמן יקים לנו את סוכת דוד הנופלת״ כי רק סוכת מלכות דוד המעמידה את ישראל על קומתו הרוחנית, על שלמותו ושמחתו האמיתית, ורק מלכות ישראל בראשית בית דוד היא המסוגלת לרומם קרן ישראל וקרן האנושות ומשום כך חג הסוכות למרות שהוא חג-לאומי הוא גם חג אוניבירסאלי, שהרי בחג הזה אין שמחתנו מתכנסת בתוכה, אלא פורצת החוצה, דואגת לרווחתם וקיומם של שאר הלאומים בהקריבם שבעים פרים ״כדי לכפר על שבעים אומות״ (סוכה), לטהר אותם מטינופיהם, ולהעמידם על קוי החיים, ומכאן יסוד גדול בשמחת ישראל שאינה מצומצמת לעצמה, לגבולותיה הלאומיים אלא היא מקיפה את האנושות שצריכה לשאוב רוח הקודש מציון, להעלות ולהשתחוות למלכו של עולם ולחוג חג הסוכות המסמל הגנת ה׳ על האדם בר תמותה ״והיה כל הנותר... ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה׳ צבאות ולחוג את חג הסוכות...".

הסוכה היא שמחה גדולה, כי אחרי יום הכפורים שנסלח עוון ישראל, באה הסליחה, באה הקדושה שהיא אור מקיף ומכניס אותנו לאור הסוכה, לאור המקדש המקיף אותנו ואת כל החיים כולם כדי לבוא ולהשתחוות למלכו של עולם, לשמוח בשמחתה של תורה.

מצות השמחה בסוכה עולה על כל שאר השמחות וכדברי הרמב״ם (הל׳ לולב פ״ח, הי״ב, הל׳ טו): אעפ״י שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה שנאמר "ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם שבעת ימים״ (ויקרא כג 40)... השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת... בשמחה ובטוב לבב״ (דברים כח 47) השמחה היתירה של חג הסוכות נובעת כפי שאמרנו מסיבות כפולות:

1. בדעת זקנים מבעלי התוס׳ (דברים טז, טו) הסבירו מהות השמחה היתירה בחג הסוכות כדלהלן: "בפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן, ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית, אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלמה, לכן כתיב ביה שלש שמחות״ (עיין ילקו״ש סימן תרנה).

יוצא שהשמחה היתירה בסוכות נובעת מן העובדה שחג זה הוא חג האסיף ״וחג האסיף בצאת השנה״ (שמות כג' טז ושם לד, כד. ויקרא כז – 39).

2. הוא חג לה׳ ״תחוגו את חג ה׳ שבעת ימים״ (שם) "וחגותם חג לה׳ שבעת ימים" (במדבר כט 12) וכן נאמר ״שבעת ימים תחוג לה׳ אלוקיך״ (דברים טז - 9) ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם״ (נדרים טז 40).

ולכאורה יש כאן סתירה - אם הוא סתם חג של איסוף תבואות וישנה שמחה טבעית חמרית, איך התורה מצוה אותנו "ושמחת לפני ה'" דהיינו שהשמחה היא רק רוחנית אלוקית ואין לה שום קשר עם הטבע?

אבל אין כאן סתירה, ולפי השקפת התורה, הכל מתיישב, והשמחה של חג הסוכות למרות שנובעת מאיסוף התבואות, בכל זאת היא אלוקית, קדושה, וכך הסברם של דברים:

בקוהלת מובאת סתירה בין שני פסוקים. א) בקוהלת (ב 2) נאמר: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה".

ב. ובמקום אחר (קוהלת ח, טו) נאמר "ושבחתי אני את השמחה.." וחז״ל בשבת (ל 2) תירצו סתירה זו על ידי הבחנה יסודית בין סוגים שונים של שמחה: שמחה של מצוה - ושמחה שאינה של מצוה - כלומר שמחה של מצוה היא חיובית, נחשבת לפני אלוקים, ולכן שמחת סוכות אפילו שיסודה מאיסוף התבואות, מריבוי היבול, בכל זאת כיון שהיא משועבדת לה׳, לבורא היא שמחה של מצוה, והיא מוסיפה עוז ועצמה, ולכן אין זו סתם שמחה במובן הפשטני, אלא שמחה שכל כולה קודש ולכן נצטווינו לשמוח לפני ה׳ בארבעת המינים, בשמחת בית השואבה במקדש; אבל שמחה של הוללות, של ריקנות של יאוש, של שכחת אלוקים היא שלילית ועל זה אמר שלמה בחכמתו ״ולשמחה זו מה עושה" כי היא אינה מובילה למטרה הנכספת של הכרת קונו, של הכוונתה לעבודת ה׳, ולכן שמחת הסוכה באה לחנך אותנו לקבלת עול מלכות שמים, ומשום כך נוהגים לקרוא, קוהלת בחג הסוכות כדי ללמדנו:

א. שעיקר השמחה היא שאנו יודעים כי עניני עוה״ז הם הבל, ושיש לנוס מטומאות העולם, מהרקבון והזוהמא הכרוכה בקנאה, "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח" (ד, ד).

ב. לבל נשכח תפקידנו האלוקי שההשגחה היא מבצר לנו, מגינה עלינו מכל הרוחות הרעים ונצח ישראל לא ישקר, ולכן יוצאים מבית קבע, לדירת עראי כדי ללמדנו שאין שמחתנו תלויה בדירת קבע, בעושרו הכלכלי, בחוסנו, ברכושו, בכוחו בתפיסתו של ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה..." ולכן השמחה בסוכות צריכה להיות מכוונת לשמחת ה׳ "נגילה ונשמחה בך״, בתורתו, בישועתו כי החמרנות, הזלילה, והתאווה אינן מעניקות סיפוק אמיתי לנפש, ורק הבטחון, הסיפוק, הם הם התקוה ושלמות החיים.

ב. הסבר שני

ויש להסביר מהות ״השמחה״ על פי דברי החינוך (מצוה תפח) שכתב: לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המנוחה ואל השינה... ולכן ציוונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו.. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים... והטובות אשר גמלנו... בהיות שובע שמחות לשמו ולזכרו...

יוצא לפי ״החינוך״ שהשמחה היא אחד מצרכיו העיקריים של הנפש האנושית, היא מהאינסטינקטים של האדם, וצריך לקבוע לה מסגרת קבועה, וכדברי הכלי יקר (ויקרא כג 40): "שתהיה השמחה לפני ה׳ דוקא ולא כשמחת ההוללים, הריקים והפחזים אשר כל מזימתם הרוג צאן ושחוט... ושמחה זו החריבה את שני בתי מקדש". ולכן השמחה האמיתית היא השמחה בדברים נצחיים, בעשיית המצוות, בתפילה, בלימוד התורה ולא בדברים בטלים בדברים חולפים וארעיים כי שמחת הארעיות היא בטלה, חולפת ולכן רצה הקב״ה לזכותנו ולכוון את אותו יצר השמחה הנטוע באדם לשמש קונו, לשמוח במצוות בוראו, באהבתו כי ההשתחררות מעול עניני עוה"ז היא המכניסה את האדם לעולם של שמחה אמיתית (עיין מגיד משנה הל׳ לולב פרק ח, הל׳ טו, צדקת הצדיק דף מ) ולכן המועדים ניתנו לישראל כחגים לששון ולשמחה כספקי השמחה, וביתר שאר ״חג הסוכות כי יש צורך לצוות על השמחה לה׳ משום שהאדם אוסף תבואתו והשמחה על עושרו שרוייה במעונו, ולכן בכדי שלא תהיה שמחה ערטילאית גרידא, ציוונו בוראנו על השמחה בצורה משולשת.

ואולם עדיין נשאלת האלה, למה נצטווינו דווקא בחג הסוכות והיה יותר טובה שנצטווה בחג חירותנו, או בחג מתן תורתנו ולמה דוקא בסוכות שהוא זכר לענני כבוד או לסוכות ממש כדאיתא במסכת סוכה (יא 1)?

אלא יש ליישב זאת: א. א״א לקבוע שמחה יתירה בחג הפסח ובשבועות, כי מבחינה כלכלית, עדיין האדם אינו רואה ברכה בפרי עמלו, ולכן אותה שמחה הגנוזה בנפש אינה מתפרצת בשלמותה רק כשהאדם בא על סיפוק כשפרנסתו מצויה בשפע ואינו זקוק לחסדי אחרים, ולכן למרות שישנה בפסח עול הענקת החרות, ובשבועות עול קבלת התורה, בכל זאת שלמות השמחה מתבטאת ב"חג האסיף״ כאשר האסמים מתמלאים כל טוב כי העושר, מעור את הרצון לשמוח, ולכן באה התורה לכוון שמחה זו להיות כולה לה׳ על ידי האחדות, השלום של העם, ע״י שמחתה של תורה ולכן דוקא בחג הסוכות אפשר לצוות על השמחה כדי שהאדם יסיח דעתו מעושרו, מהמחשבה הפסולה של ״כוחי ועוצם ידי" ולכן גם נצטווינו לצאת מדירת קבע ולהיכנס לדירת עראי להרגיש בעראיות החיים של עוה״ז, בהשגחה המיוחדת המגינה על האדם ומשום כך אין הסוכה נקראת אלא ע״ש ״הסכך״, והסכך צריך להיות תחת כיפת השמים כדי להזכיר לאדם להרים את עיניו השמיימה ולהחדיר לתודעתו ״מי ברא אלה״, ושום מחיצה לא תפסיק בינו לבין בוראו (עיין עקידת יצחק ויקרא שער סה).

יוצא מכל זה, ששמחת החג בא לחנך אותנו להפנות לאפיקים רצויים וקדושים את דחפי השמחה של האדם לקבלת עול מלכות שמים ״שישמח האדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל״ (הרמב״ם הל׳ לולב פרק ח, הל׳ יב) ולכן ישראל יוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה למען שמו יתברך, לקבל פני שכינה, לקבל פני אושפיזין עילאין המתארחים בסוכתו של כל יהודי בסיכום - בחג הסוכות שבמרכזו עומד האסיף, קיבוץ היבול ומילוי האסמים וזה מבטא את העושר והחמרנות דוקא בזה מצווים על השמחה העילאית, על ההתעלות הרוחנית על השמחה האמיתית ״שמחה שיש בה עבודת יוצר הכל״ (הרמב״ם הל׳ יו״ט פרק ו, הל׳ כ) ולכן שיא השיאים של השמחה היהודית היא בשמיני עצרת בהכרזה הגדולה של ״ה׳ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו".

ב. נצטווינו על ״השמחה״ דוקא בחג הסוכות מסיבה רוחנית כדברי חז"ל בילקוט (ילקו״ש תהילים קב ושוחר טובה פרק קב.) ״ועם נברא יהלל י-ה״ (תהילים קב 19) אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם, ובאים ומתפללים לפניך בר"ה ויוה"כ, ואתה בורא אותם בריה חדשה, ומה עליהן לעשות? ליטול לולבין והדסין ולהלל אותו. יוצא שהשמחה באה אחרי התיקון, הזיכוך, התשובה ״ולישרי לב שמחה״ כלומר לאחר שמיישרים את הלב על ידי תשובת ר״ה ויוה״כ, זוכים לשמחה בחג הסוכות, שמחת התשובה מאהבה ״לדוד ה׳ אורי וישעי" - (תהלים כז) ודרשו רז״ל ״אורי בר״ה; וישעי - ביוה״כ; כי יצפנני בסוכו - בסוכות״ וכידוע שבין יוה״כ לסוכות ישראל עסוקים במצות סוכה, אהבת המינים ומקלסים שמו יתברך (עיין בתנחומא המובא בטור ב״י או״ח סימן תקפא), ומצוות הללו מספקות דבקות בו יתברך לעבדו בשמחה ובטוב לבב ולפי זה מובנת דרשת המדרש ״ולקחתם לכם ביום ראשון פרי עץ הדר״ וכי ראשון הוא הלוא ט"ו הוא? אלא ראשון לחשבון עוונות״ (מדרש) אלא לפי התנחומא הנ״ל דכיון שישראל קדושים עסוקים במצוות, בקידוש חיי החולין והחומר, ראשית חשבון עוונות הוא בט"ו בתשרי שהוא ראשון החג והוא ראשית חשבון עוונות כי עד עכשיו היו ימי התשובה, והכפרה, וההתעסקות בסוכה ובמצוותיה. ולכן שמחת חג הסוכות מתאימה מאד לימים הבאים אחרי ״ימים נוראים״ שבהם נעשתה תשובה ובידוע שרצונו יתברך שהאדם יעבוד את בוראו מתוך שמחה, מתוך זקיפת קומה, מתוך התעסקות בחיי חולין ולא מתוך פרישות, התנזרות ושלילת החיים, וכבר האריך בזה הכוזרי (מאמר ב, אות נ) ״ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ובלב שלם״.

נמצא ש״ההכנעה" מספקת ״שמחה״, והיא סגולה לשמחת הלב והנשמה וכמפורש בישעיהו (כט 19): ויספו ענוים בה' שמחה״ כלומר על ידי הענוה, ההכנעה מוסיף האדם שמחה, וחכמי הרמז כתבו ״והיית אך שמח״ וכיון ש״אך״ הוא מיעוט (ברייתא דל״ב מדות) הרי על ידי התעמטות עצמית יבוא האדם לשמחה, לשלום, לאחדות כי הגאוה היא שורש המחלוקת והעצבות (עיין סוטה מז 2) ולכן פסוק זה נאמר בחג הסוכות (דברים טז, טו) ללמדנו שחג הסוכות שבא אחרי ימי ההכנעה והענוה הוא חג השמחה והאושר הפנימי.

ועוד כיון שחג הסוכות הוא אמונה שהכל מקוב״ה מהשגחתו יתברך על האדם ולכך יוצא מדירת קבע לדירת עראי (סוכה ב 1) הרי בחג זה אנו שרויים ב״צלא דמהימנותא״ ולכן זוכים בו לשמחה דכיון שמקבלים עלינו מלכותו יתברך, אמונתו והשגחתו ״ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם״, ואין שמחה כשמחת החסיון בו יתברך כדברי דוד ״וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו״ (תהילים ה 12).

יוצא מכאן שהשמחה נובעת כתוצאה ממחילת עוונות' מכפרה כי לאחר שנתכפר החטא ולב האדם נקי הרי מתמלא שמחה ואושר וכמאמרם ז״ל (קוה״ר פרק ט) ״במוצאי יוה״כ יוצאת בת קול ואומרת להם: לך אכול בשמחה לחמך״ כבר נשמעה תפילתכם״ (קוהלת ט 7 ועיין תוספות יומא פז 2 ד״ה והאמר וטור או״ח סימן תרכד) ולכן ישנה שמחה גם בעליונים בעת מחילת עוונות ישראל, ומשום כך בסוכות עובדים את ה׳ בשמחה, בשירה ובהלל (עיין מנחות כ 1 ורש״י שם ושוחר טוב פרק מה), וזוהי שורש השמחה השופעת בחג זה, וכבר כתבו חז״ל שכפרת עוונות נחשבת בתחיית המתים כמבואר בילקוט הנ״ל, ולכן אדם שקם לתחיה, שהופך להיות בריה חדשה, ששופע עליו הרצון העליון, מתמלא שמחה גדולה וקם ומקלס, משבח, משורר ומהלל לבעל הרחמים שהזיל עליו טל חיים, ומשום כך מצות סוכה היא סגולה שהיצר הרע לא ישוב תיכף אחרי התשובה של יוה״כ, וחכמי הרמז כתבו שאחרי שיעקב נפרד מעשו הקים לו סוכות להגן עליו מהמשטינים ומהמקטרגים של עשו ופמלייתו.

ג. האחדות והשלום

השלום והאחדות מעוררים שמחה. והנה ארבעת המינים מראים על אחדות האומה כמבואר בויקרא רבה (פרק ל) ושלום אנושות, ולכן זהו מקור השמחה בסוכות כי ״וליועצי שלום שמחה״ (משלי יב 20) וכידוע כשישראל באחדות מתרבה ומעלה כבוד שמים ״אימתי הוא מתעלה כשהן עשוין אגודה אחת שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה״ (שם בויקר״ר), ולכן אחרי שישראל הסירו קנאה ותחרות מביניהם בימים נוראים, הרי התעלו לאגודה אחת מעוטרת בעוז, באהבה, בכפרה ובנקיון לב; ומטרה רוחנית זו מקשרת אותם מעלה אותם על חומריותם כי תכונת החומר להפריד והרוחני - לאחד (עיין רש״י לבראשית מו 20) ומשום כך חג הסוכות נבחר לציין את ההתעלות על החומר כדי לזכות לאחדות שלמה, ליחידה אחת ללא מחיצות מבדילות, ומשום כך הרבה מתעלה בעילויין של ישראל באיחודם וגיבושם לחטיבה אחת המהללת ומתפללת בארבעת המינים האחוזים למעלה בשמו הקדוש כמבואר בזוהר הקדוש (ח״ב, ב).

ולפיכך ״הסוכה״ מיוחדת אך ורק לישראל ״כל האזרח בישראל ישבו בסוכות״ ודרשו רז״ל ״מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת״ (סוכה כז 2) כלומר הסוכה מסמלת התאחדות כלל העם לשכבה אחת העושה רצון בוראה ואינה בועטת במצוותיו אלא שמחה לקיימן בשמחה, בטורח בעמל ובמסירות נפש ודלא כשאר העמים שאינם מסוגלים לעשות סוכה כמבואר בגמרא (ע"ז, ב ואו״ח תרלט, ז).

ואולם בשמחה זו, אנו רואים שאין השמחה האמיתית, העליונה מושגת רק בהיותנו בארצנו, בדירתנו הקבועה והמושגחת על ידי הקב״ה מראשית השנה עד אחריתה ולכן התורה מדגישה את השמחה במקום אשר יבחר ה׳ ״שבעת ימים תחוג לה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר ה׳" (דברים טז, טו) כלומר ששמחה יהודית שלמה לא תיתכן בגלות רק בארץ ישראל שהיא דירתם הקבועה של ישראל, ואין שמחה אלא בישיבתה כדברי אור החיים הק׳ כפרשת כי תבוא (דברים כו 1). ולכן חג הסוכות בא להזכיר לנו את החובה לחזור לדירתנו, לשוב לציון לשוב למלכותנו, להקים סוכת דוד הנופלת.

בספר הרוקח (הל׳ סוכה) מובא שחג הסוכות בא להזכיר לנו את הכיבוש של א״י, את המלחמות על כיבוש הארץ כי בהיותם עסוקים בכיבוש, עשו סוכות שבהן ישבו אבותינו בשדות הקרב, ולכן זהו ״למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי..." ולכן מכוח השמחה של ישוב א״י של אחדות עם ישראל תבוא המלכת ה׳ על העולם, וההפטרה מאשרת זאת כי מלכות דוד שנחשבת לסוכה נופלת והקב״ה יקימה ״ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט 11) וכתב, המצודת דוד אחזיר המלוכה לדוד, אשר נפלה והושפלה בימי הגולה״, ולכן שלמות השמחה תבוא רק בהחזרת מלכות דוד שהיא מרכבה לשכינה, והיא שתתקן עם ישראל והאנושות כולה ולכן הכריז המשורר האלוקי בתהילים (קכו 2) ״אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה, הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים״, וזוהי הבשורה של חזון הגאולה הקוסמולוגית, והיה ה׳ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ (זכריה יד, ט).

ומכוח סגולות הללו של ״חג הסוכות״ מובנים דברי הפייטן ,בל תהא מצות סוכה קלה בעיניך, כי כנגד כל המצוות היא שקולה״ כי חג זה הוא ״חג קוסמולוגי״ חג שבו האנושות כולה תכיר ותעריך את רעיונות הסוכה הבאים להחדיר לתודעתה את מעלת השלום האחדות, הכרת הבורא כמלכו של עולם ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״, והנביא מבריז ״והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ה׳ צבאות ולא עליהם יהיה הגשם״ (זכריה יד) כלומר האומות אשר לא תכרנה אחדותו יתברך, שלום העולם המתבטא בתפילות וקרבנות ישראל על הגויים בחג הסוכות (סוכה נה 2 ורש״י שם), לא יהיו עליהם גשמי הברכה של הקב״ה. ומלכות בית דוד היא המסוגלת להחזיר לישראל ולעולם כולו את תפארת הודו, את שלומו וליכודו תחת דגל אמונת הייחוד, ולכן בחג זה מתפללים על סוכות שלומו, על הקמת סוכת דוד הנופלת ״הרחמן יקים לנו את סוכת דוד הנופלת״ (עמוס ט 11) ומלכות בית דוד המהווה ״מרכבה לשכינה״, תשובה למקורה, ותשיב את העולם כולו למקור מחצבתו, לאמונתו ולאחדותו, ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון״ (תהילים עו 3), וסוכה זו כפי שאומר הנביא ישעיהו (ד, 6) ״וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר״ כלומר ״סוכת דוד״ המסמלת מלכות-ה׳ עלי אדמות תהיה לצל ולמחסה מפני הדעות הכוזבות, מפני המלחמות המשתוללות, כי רק הכרת הבורא במקור השפע, במקור החיים והברכה היא שתביא את השלום העולמי, את השמחה הפנימית, את האושר הכלל-אנושי ותמנע את השנאה, הקנאה, והעצבות, השמחה מביאה בשמחה לחסד ולאמונה ״עבדו את ה׳ בשמחה..." בואו לפניו ברננה... בואו שעריו בתודה... פי ודור אמונתו״ "כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ב).

ושמחה יהודית כפי שמתבטאת בסוכות היא שמחה בפלטינו של מלך "שבעת ימים תחוג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה'" (דברים טז, טו) כי אין "שמחה" אלא בישיבת ארץ ישראל (אור החיים לדברים כו, א) כי רק בפלטרין הקדושה, יכול היהודי להשיג, להרגיש את השמחה האמיתית, שמחת ההסותפפות בצל הבורא, בצל האמונה הטהורה הנובעת ממקורה, בארץ ישראל, ולכן "חג הסוכות" מהווה חוליה משולשת, חוליה המקשרת בין שלוש תקופות היסטוריות, חשובות - יציאת מצרים, כיבוש ארץ ישראל ויישובה.