סגולת עם ישראל
סגולת עם ישראל
• כפיית עם ישראל לקבלת תורה ומצוות
• מצוות התוכחה
• סגולת עם ישראל
א.כפיית עם ישראל לקבל תורה ומצוות
הגמרא בשבת (פח ע"א):
"ויתייצבו בתחתית ההר, אמר ר' אבדימי מלמד שכפה עליהם הר כגיגית.
ונשאלת השאלה למה כפה על ישראל ולא על שאר האומות? ומסבירים, משום שהכפייה לאחד מישראל לעשות רצון בוראו היא לא "הכרח שמו" אלא "רצון שמו", כי טבעו הפנימי של עם ישראל הוא לעשות את רצון-ה', ורק השאור שבעיסה מעכב והוא הגוף החמרי ששולט בו יצה"ר, ולכן צריך לסתום פי המסית ואז תשוקת הנפש לאלוקות מתגלה, משא"כ עמי תבל שאין להם נפש קדושה אשר מכוחה ורצונה יש עריגה לאלוקות אז הכפייה עבורם תיחשב הכרח, ולכן בוחן כליות ולב לא כפה עליהם כמו שעשה לנפש הישראלית שמהותה דבקות ורצונם העז לקבל התורה.
ולכן מושג כפייה בעם ישראל אין פירושו הכרח והדחקה, אלא משמעותו סילוק הקליפה, כלומר הסרת הערלה של היצר מלבו של היהודי המאמין והתמים, וסימוכין לזה מדברי רבנו הרמב"ם (בהל' גירושין פ"ב ה"כ) וז"ל:
"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר... ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו", (עכ"ל).
יוצא מדברי קדשו שמושג "כפייה" בקיום המצוות אינה כפייה והכרח, כי מתי שמה כפייה? רק כשמאלצים אדם לעשות דבר שאינו מחוייב לעשותו מן התורה כמו כפייה לתת מתנה לחברו. אבל זה שמחשבתו הרעה מכריחה אותו לבטל מצוה, כופין אותו לקיימה או להתרחק מן העבירה, כי יש בו סגולה פנימית ורצון אמיתי להיכנע לרצון האלוקי אלא שיצרו אינו מניחו, וכשכופין אותו עד שנטיותיו החומריות מתרופפות והגוף כבר אומר "אני רוצה" הרי התממש בזה רצונו הפנימי ועושה המצוה ברצונו הטוב, והאמונה היא "דבר גנטי" בישראל "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז ע"א), ומרן הרצי"ה קוק היה נוהג לומר: היהודי לא מאמין הוא יותר מאמין מהגוי המאמין, ובלי אמונה אין חיים. האמונה היא חלק מהגדרת האדם (עיין אורות ישראל ותחייתו כח).
לומדים מכל זה שסגולת ישראל היא העריגה והכמיהה הגדולה להתגבר על מכשולים שונים, כדי להתקשר בקשר נשמתי ומצוותי ליוצרם, וטבע קדושתם מאבותיהם כדברי הפסוק "לא בצדקתך" אלא באבותיך חשק ה' לאהבה ויבחר בזרעם אחריהם "והייתם לי סגולה" , וסגולה זו היא כוח קדוש, טוהר פנימי המונח וגנוז בטבע הנפש היהודית, ורק התגברות כוח הקליפה הוא המסית כנסת-ישראל לתעות בשדות זרים ולהיתפס לדעות מקולקלות ולמעשי-שוא, אבל על ידי ההכאה שפירושה התשת והחלשת כוח הזר, הנגיף הממאיר המתפשט בגופו של היהודי ונוטל ממנו כוח אמונתו ותמימותו, אז כוח הסגולה והטהרה חוזרים ומתלבשים בו ומספקים לו כוחות רוחניים קדושים המוארים באור ומקשרים אותו בעבותות אהבה לרצון הבורא.
וזקוקים אנו לאמצעי כפייה רק כשהאדם אינו שרוי בקדושה, שאז מחשבת היצר מכריחה אותו לנטות לתאוות חמריות ולהרהור מחשבות שוא, אבל כשהאדם מגיע למקום קדושה אז כוח הקדושה מחליש את היצר ומרכך האדם להידבק בניצוץ האלוקי. ולפי רעיון זה פירש גדול אחד את הפסוק "אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ויקרא א, ג. ערכין כא ע"א) כלומר אפילו זה המסרב להביא קרבן וכופין אותו להביאו נגד רצונו, היה זה בכדי שיביא הקרבן עד פתח "אוהל מועד" מקום השראת הקדושה, כי בהיותו שרוי מחוץ למקום זה היה שקוע בגשמיות, אבל כשמגיע לפתח אוהל מועד ורואה לנגד עינו "בית-ה'" אז הקדושה אופפת את כל הסביבה וגם הוא נתפס כעין מגנט לכוח עליון זה, ומיד מתעורר בו רצון אמיתי להקריב קרבנו ומיד מתפרץ ואומר "רוצה אני". וזה פירוש הפסוק "עד פתח אוהל מועד" כופין אותו, אולם כאן היה הופך לרצונו כאשר הגיע "לפני ה'". וכן כתב הרב בעל "כתב סופר" שהכפייה הזאת נראית רק לעיני בני אדם אבל לפני ה' שיודע מחשבות אדם הרי זה לרצונו כי לאחר כפיית הגוף וריכוכו נוצר רצון פנימי לדבקות אלוקית ולציות מלא.
יוצא שהכפייה היא אמצעי הכרחי בעם ישראל כדי לגלות המהות האמיתית של כל פרק ופרט, ולכן נקבעה הלכה בתורתנו: במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו (כתובות פו ע"ב), וכן פסק הרמב"ם (בהל' כלאים פ"י הכ"ט):
"הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה..." (וכן מובא בברכות כ ע"ב).
והנה נשאלת השאלה, אם הנפש הישראלית נוטה בחפץ רב לקיום המצוות אז מה פתאום דוקא כופין אותו על מצות עשה, ועל מצות לא תעשה לא עושים כלום?
ונראה לענ"ד להסביר: הנה האדם היהודי המעורטל מאמונה, חסרה לו המהות הישראלית, כי האדם מורכב משלל דעות והן מהוות את "מהותו" ואישיותו, ואם חסר לו האמונה בסכום הדעות אז הוא לקוי ומועל ב"צלם", והרי האמונה טבועה בנפשו של האדם כוודאות גמורה, בבטחון שאין לערערו, שיש אל עליון מקור הטוב מנהיג הבריות. ויסוד פסיכולוגי זה אינו ניתן לערעור ולזעזוע אצל המאמין, ורק האדם עצמו יכול בפזיזותו למעול ברגש חשוב זה.
ולפי זה סרה הקושיא שיש להקשות, למה חייב אדם על דעות שוא כגון אם הוא אתאיסט או פאנטיסט כגון שפינוזה, הרי אין להאשים אותו אם לא באה לו האמונה האמיתית? אבל לפי דברנו פשוט, בודאי האדם מסטייתו מהאמונה האלוקית חייב, כי האמונה היא רגש נפשי חזק טבוע מלידה באדם, ויסוד הכפירה השוללת מנהיגות-ה' בעולם הוא בלתי נורמאלי, כי הקב"ה ברא ועשה את האדם "ישר" והיושר וההסתכלות הנכונה הן מנת חלקו, אבל האדם בזחיחות דעת מבקש לו חשבונות רבים ומרחיק לכת לסור מהדרך הנכונה המובילה לאמונה באחדות הבורא ובתורתו, כי הרי האדם כשלעצמו הוא יצור אפסי ורק אמונתו מחייה אותו, וב"ה מוצא מחסה ומפלט, כי בראותו את החכמה הנפלאה של הבריאה שיש לה פטרון ממילא מתמלא אמונה ביוצר מפעל כביר זה ומשתעבד למעשי-ה', אבל כשהאנוש רוצה לסנוור את עיניו אז נותן דרור לכוחותיו הגופניים להתגבר עליו ולהוליד בו יסודות כפירה, והחומר הוא סיבת הרע המוסרי, וכדברי הרמב"ם (במו"נ ח"ג פ"ז):
"וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר שלו ולא אחרי צורתו".
כלומר בהגבירו החומר על הצורה, ובהעדיפו התענוגים הבשריים על השגת הדעת האלוקית שלתכליתה נברא, הרי הוא נופל בכליון, וזורע בתוכו ארס הכפירה, ועל זה חייב ומקבל עונש, שהרי הלעיט נפשו בחומר מרעיל במקום להיכנע לאהבת-ה' הנלמדת מפלאי הבריאה, וכדברי הרמב"ם (בהל' יסודי התורה פ"ב ה"א-ב):
"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".
וכן דבריו בהלכות תשובה (פ"י ה"ו):
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה".
יוצא לפי רבנו שמתוך העיון בפלאי הקוסמוס האלוקי ולימוד התורה (אמצעי ב שמה) אהבת-ה' נקנית בנו. וכן סובר הרמח"ל שרק על ידי לימוד, הכרה ועיון, נגיע לאהבתו. וכן בספר המצות לרמב"ם (מ"ע ג):
"והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ' שמע) לפי שנאמר ואהבת את י"י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח...".
המורם מפה, שיסוד האמונה והאהבה האלוקית פרושים ומזומנים, והאדם בכוחו להוציאם אל הפועל ולהפגינם, וכן להיפך אם האדם רוצה לשלול כל הכרה בבורא הרי הרשות בידו, וזה כמו שאר המצות אם אדם עובר עליהן הרי הוא נענש.
ויוצא לנו שיסוד האהבה הוא הקירוב וההתקשרות החזקה לאלוקים, ולפי עומק השגתו של האדם תהיה הכרתו ואהבתו. והמושג יראה ביחסים אנושיים פירושו ריחוק, אבל "יראת-ה'" היא פרוזדור של האהבה, כלומר על ידי היראה מגיעים לשיא הקירוב והדבקות. ומעניין שבמה שמסתיימת ה"יראה" – "אה" - מתחילה ה"אהבה" – "אה" - להגיד לנו שהאהבה מתחילה מהיראה. וכתב הרמב"ם (סוף הל' תשובה): "עפ"י הדעה תגדל האהבה".
והנה הלכה ידועה שעשה דוחה לא תעשה (יבמות דף ז ע"ב, ודף כ; כתובות מ, שבת קלב ע"ב, וביצה ח ע"ב), ופסקה הרמב"ם בהלכות מילה (פ"א, ובכמה דוכתי). והרמב"ן בפרשת יתרו על הפסוק "שמור וזכור" מסביר למה עשה דוחה לא תעשה, ומנמק משום שקיום מצות עשה בא מחמת אהבה והשמירה על לא תעשה באה מצד היראה, והרי גדולה אהבה יותר מיראה, וכדברי חז"ל בסוטה (לא ע"א): "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה ביראה", שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים.
והנה דעת הרמב"ן תמוהה כי הרי עבירת לא תעשה חמורה בענשה מאי קיום מצות עשה?
ולענות על זה תלוי מאיזו בחינה אנו מסתכלים: אם מבחינת קיום עשה ושלא לעבור על לא תעשה הרי אי אפשר לעשות שניהם ביחד, ולכן במקרה זה אנו אומרים שעדיף יותר שיקיים את מצות עשה, שהרי לפי הרמב"ן באה מחמת אהבת-ה' שהיא גדולה מיראה, ולכן תדחה הלא תעשה שמקורה מיראה. וזה לא אומר ח"ו שרצון המקיים לעשות רע בעברו על לא תעשה, אלא אדרבה העבירה באה מחמת אהבת-ה' ודבקות בו בקיום העשה, שהוא התקשרות עזה עם מאמר המלך.
ולפי זה נבין למה כופין על עשה ולא עושים כלום על לא תעשה: אמרנו שהנטיה הטבעית של כל יהודי היא הכמיהה העזה לעשות רצון בוראו, והגילוי של מרי אינו אלא אונס והתגברות הקליפה, ולכן על עשה מכין וכופין אותו עד שתצא נפשו אם בידו לקיים המצוה והוא מסרב (עיין רש"י שמה בכתובות פו ע"ב), כי קיום העשה בא מצד האהבה שהיא הזדהות טוטאלית עם הבורא, ולכן כשהאדם בא ואומר איני חפץ לקיים מצות סוכה שהיא מצוה כוללת, והאדם בכל אבריו מנעליו ומגפיו נכנס לסוכה וכל רגע ורגע שנמצא בה מידבק עם מצות קונו, הרי כשמסרב לקיימה ודוחה אותה, בזה מגלה לנו שאינו רוצה להידבק עם בוראו, ולהגיע למדרגת עובד מאהבה שהיא המדרגה העילאית ושיא התענוג כפי שהרמב"ם והרמח"ל וכו' לימדונו - אז כופין אותו לסלק מעליו את הקליפה והערלה האוטמת אמונת לבו ותשוקת נפשו לקיום המצוות, כי האדם הזה נתקעו בו יצרים גסים ונטיה חמרית עזה עד שהכאה בלתי מוגבלת זקוקה לטהרתו, ולכן "מכין אותו עד הפרחת נשמתו" (כתובות פו ע"ב), שבזה יוצאת הנשמה על קידוש ה' וענשה הוא כפרתה. אבל על לא תעשה שבא מחמת היראה, שהיא פרוזדור וכניסה למידת האהבה, אי אפשר להכותו עד שתצא נשמתו, אלא מסתפקין במלקות (עיין פירוש תלמידי רבנו יונה בשיטה מקובצות לכתובות פו בד"ה כופין), כי זה עדיין לא אומר לי שהאדם לא רוצה להתקרב ולהתקשר עם הבורא בתשוקה עזה, ולכן מספיק להלקותו כדי להסיר סרובו ואנסו כדי להימנע מעוד פעולות שליליות. משא"כ על האהבה חייבים לכפות כי הרי הוא חייב למסור נפשו על אהבת-ה' "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" ודרשו רז"ל (ברכות נד ע"א, סא ע"ב): ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נשמתך.
ולגבי הכפייה הזאת על מצוות עשה, יש מחלוקת בין קצות החושן והנתיבות (על השו"ע חו"מ סימן ג), לפי הקצות רק בית דין מומחה יכול לכפות ולא הדיוטות, ולפי הנתיבות (בס"ק א) מצוה על כל אדם אפילו הדיוט להפריש חבירו מאיסור. וכדעת הקצות סובר המהרש"ל (בב"ק פ"ג סימן ט), וכדעת הנתיבות סובר החתם סופר. והתוספות בסנהדרין (ב ע"ב ד"ה ליבעי) אומרים שלכפיה בעינן מומחין.
והנה לענ"ד על הנתיבות ודעימיה קשה, איך הדיוט שאינו מומחה ואינו בעל הכרעה שיפוטית יכול לכפות ולפסוק? אלא לענ"ד תמיד הדיוט לא יכול לפסוק כי אינו בר סמכות ובר שיפוט, ורק המומחים הם השופטים וחותכי הדין, וההדיוט הוא מבצע כדין שוטר את הפסק של השופט המומחה, ולכן גם כאן האדם - הרי מהר סיני פסקו עליו לקיים מצות סוכה וכו', וידועה הלכה זו לכל, ואם אינו רוצה אז ההדיוט נעשה כאן מבצע הצו האלוקי לכפות על המסרב, ואינו פוסק כלום על המסרב. ולכן סובר הנתיבות שיכול לכפות. והקצות יגיד שגם זה נחשב לפסק, ופסק אין בכוחו של הדיוט לעשותו ולכן רק למומחה ניתן כוח הכפייה (ולגבי קושיית הנתיבות כל הקצות תירצה הקצות "במשובב נתיבות" להנ"ל ד"ה עוד), "והאור שמח" (בהלכות ממרים פ"ד ה"ג) רוצה להכריע כנתיבות שגם כל אדם אפילו ההדיוט יכול לכפות, כי הרי באימרת חז"ל (כתובות פו ע"ב): "מכין אותו עד שתצא נפשו" לא הוזכר ב"ד. אבל מסיים ה"אור שמח" שבמקום שצריך "רצונו" אז בודאי רק בית דין כופין ולא הדיוטיות (הסוגיא הזאת תלויה בפירוש "עבדינן שליחותייהו" ואין כאן מקומה כי לא נושאנו במיוחד. ועיין בתוספות סנהדרין ב ע"ב ד"ה ליבע נמי מומחין, הרשב"א גיטין פח ד"ה עבדינן, רמב"ן יבמות מו ד"ה שמעת מינה, קצות ונתיבות ואור שמח).
לעומת זה רואים אנו סוג אחר של כפיה המסורה לכל אחד ואחד מישראל להשתמש בה, כשרואה את חבירו עובר עבירה אז מצווה להפרישו מאיסור אפילו על ידי חבלה. ומקורה במסכת בבא קמא (כח ע"ב):
"ת"ש מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו ועשה בו חבורה שהוא פטור...".
והביאה הרמב"ם בהלכות עבדים (פ"ג ה"ה):
"נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרהב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה כנענית".
והנה הרמב"ם מנמק פטורו של האדון משום שנאסר בשפחה כנענית. והנה הלחם משנה וכן מהרש"ל הקשו עליו, למה מנמק מטעם איסור שפחה ואילו בהלכות סנהדרין (פ"ב) פסק כרב נחמן ש"עביד איניש דינא לנפשיה אפילו בדליכא פסידא" (בב"ק כז ע"ב), ואם כן בהלכות עבדים לא זקוקים לנימוק של איסור שפחה?
ולענ"ד נראה לתרץ את הרמב"ם, כי רב נחמן בגמרא (בב"ק כח ע"א) מחדש שהכפיה הזאת שהאדון כופה את עבדו היא לא מדין "עביד איניש דינא לנפשיה", כי הרי אין שום חפץ לאדון בהישארו עם הכנענית, ולכן מחדש רב נחמן שיש דין חדש והוא הפרשת חברו מאיסור שכוח זה מסור לכל בר ישראל להפריש חברו בראותו שחברו משקיע עצמו בחטא. וכן נראה מדברי רש"י שם שכותב:
והשתא - שהוא בן חורין. איסורא - ורשאי [אדונו] להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא.
ולכן מוסבר פה הרמב"ם, כי הרמב"ם בהלכות סנהדרין שמדבר על "עביד איניש דינא לנפשיה" לנמק מטעם זה, אבל בהלכות עבדים לא שייך הנימוק של עשיית דין, כי הדין כאן הוא לאפרושי מאיסורא, שבן-חורין אסורה בשפחה.
מצות התוכחה
יוצא לנו שיש אמצעי כפייה המסור לכל אחד ואחד מישראל להפריש חברו מאיסור עד כדי הכאתו או חבלה בו, וזה לא עוול ולא צביעות, אלא חובה מהתורה, והיא נובעת מהערבות ההדדית של כל ישראל "כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות טל ע"א, סנהדרין כז ע"ב, ותו"כ בחוקותי כו, לז), ונלמד מהפסוק "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז), ואימרא תלמודית זו מתבטאת לאין ספור בהלכה, כך מצוה התורה:
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז).
והיא מחייבת למחות בכל יהודי השוקע בחטא, וכדברי חז"ל:
"מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו תלמוד לומר הוכח תוכיח" (ערכין טז, עיין שם באריכות).
וכל אי קיום המחאה והתוכחה, מגלגל עונשי הציבור או הפרט על אלה שלא מיחו בדבר (שבת נד ע"ב), ולכן אינה תלויה בשום כישרונות השכנוע של המוכיח או בעמדתו בחברה, כי הרי חכמים (בב"מ לא) דרשו: אפילו מאה פעמים, ואפילו תלמיד לרב. וכן הוא ב"חינוך" (מצוה רי"ה) "שאפילו קטן חייב להוכיח את הגדול..." (עיין שם). ולכן אמרו בערכין (טז): "עד היכן תוכחה - עד הכאה". וכך פסק הרמב"ם (בפ"ו ה"ז מהל' דעות):
"הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך... אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם". עכ"ל.
והנה הרמב"ם פסק כרב שאמר עד הכאה, ודלא כרבי יוחנן שאמר עד נזיפה, ודלא כשמואל שאמר עד קללה. ובהגהות מיימוניות הביא ראיה לרמב"ם ממדרש תנחומא פרשת תזריע. והכסף משנה הביא קושיית הסמ"ג למה פסק רמב"ם כרב ודלא כרבי יוחנן (ועיין בנידון: בספר חיים שאל סימן מג, ברכי יוסף או"ח סימן תר"מ, ובדבש לפי מערכת ת. וכן בספר חסידים ה. בזוהר פ' נח סח ע"א. ובניצוצי הזוהר שם).
יוצא שמצות התוכחה היא מטעם לאפרושי מאיסורא, ועיקרה מאהבת ישראל להעמיד הטועה על טעותו ולא להגיד "שלום עליך נפשי", אלא מכוח אהבת כלל ישראל, שלפי הרב קוק היא:
"מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד" (אורות ישראל פ"ד, א).
ולכן "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה נד, ג), ולכן אהבת ישראל האמיתית מתבטאת בהפרשת הישראלי מהאיסור ולהביאו לאמת, ולכן מובן שמצוה זו באה אחרי שתי מצוות יסוד של "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז-יח) להגיד שמצות התוכחה יסודה מהאהבה העזה שצריך כל אחד לייחס לחברו להצילו מחטאו (עיין במהר"ם שיק או"ח ש"נ, ובמלבי"ם שם) ולהביאו לעולם הבא (הרמב"ם שם) ולכן צריכה להיות טהורה ונקייה מכל רבב ופניות אישיות (תמיד כח).
ונחלקו בענין זה הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"ח) ורש"י (ערכין טז ע"ב ד"ה ופניו), שלפי הרמב"ם גם ביחידות אסור להכלימו, ולפי רש"י רק כשמוכיחו ברבים אסור להלבינו, אבל ביחידות מותר. וכן סובר החינוך (מצוה רב), אבל החפץ חיים כתב שגם רש"י סובר כהרמב"ם שאסור לבייש אפילו ביחידות (פתיחה לאוין, באר מים חיים אות יד).
הרמב"ן והתרגום (ויקרא יט, יז) פירשו "לא תשא עליו חטא" שאם יחטא ולא הוכחת אותו אז תשא את חטאו. וזה בודאי מכוון למה שאמרו חז"ל שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעוון החוטא (שבת נד, רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ח), וזה מה שמוטל עלינו, על כל אחד ששומר מצוות ומתהלך בדרכי מישרים ובהשקפה נכונה להוכיח בני עמנו ולא נשנא אותם בלבבנו כי רק על ידי התוכחה לא תשאר השנאה טמונה אלא אדרבה נזכה הרבים ונפיק תועלת כדברי חז"ל:
"כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד" (תנחומא משפטים ז, תמיד כח ע"ב).
וגם המוכח "מקבל התוכחה נשכר", שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה (דבר"ר י). יוצא שפעולת התוכחה בכוונה אלוקית מהנה שני הצדדים ועל ידה באים לברכה ולשלום כללי, השראת הקדושה בתוך הכלל.
אבל תישאל השאלה: איך שייכת תוכחה כעת? הרי כבר ר' אלעזר בן עזריה (ערכין טז ע"ב) התפלא:
"רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
ומצד השני גם כן לפנינו תמיהת ר' טרפון(ערכין שם):
"א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך".
ומפרש רש"י שם:
"קיסם - כלומר עון קטן שבידך זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים".
ובודאי בתקופתנו אנו היתומים, שאין אנו נקיים ומסוגלים להוכיח הזולת!.
יוצא לנו ששני הצדדים צריכים להיות ראויים לכך, המוכיח יהיה נקי מכל שמץ של חטא והמקבל יהיה מוכן וראוי לקבל תוכחת-מוסר, ובעידננו מי איכשר?
אלא בודאי לזה יש תרופה, והיא כשהמוכיח מוכיח את חבירו חייב להכליל את עצמו בתוכחה כדי שלא יכשל ב"טול קורה מבין עיניך", וזהו כוונת הפסוק "לא תשא עליו חטא", כלומר בהוכיחך את חבירך לא תשא עליו (מלשון משא והעמסה) גרידא, כלומר להעמיס עליו החטא ולחטט עוונותיו ולהרגיש שיש מחיצה בין המוכיח והמקבל, כי בודאי בצורה כזאת המקבל יתקומם ויתמרד. אבל בהרגשת השיתוף והלבביות כאילו שניהם באים ביחד לתקן ולהיות הרמוניה נפלאה, הרי בודאי המוכח יטה אוזן קשבת ויהיה שלום בניהם. ועל זה אמרו בודאי חז"ל: "כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום" (ב"ר נה, ג), ובצורה כזאת הרי המוכיח זוכה לאהבה ולשיתוף פעולה ושניהם זוכים ועושים נחת רוח להקב"ה, כדברי תנא דבי אליהו:
"כל היודע להוכיח ומוכיח את הרבים הרי זה עושה קורת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם וגו' (משלי כד, כה), עליו תבא ברכת טוב לא נאמר אלא עליהן (משלי שם) למוכיח ולמקבל" (תדא"ר פ' ג).
ולכן כשמוכיחים ומכלילים עצמנו שכולנו זקוקים לשיפור ולשכלול, הרי בודאי "המקבל" תנעם לו דרך זו, ויקשיב למוסר של המוכיח למרות שאיננו כל כך שלם עימה.
והנה יוצא לנו שלהוכיח עם ישראל היא מצוה גדולה וחשובה כפי שהתורה מצווה אותנו, אבל כדי לבצע זאת חייב המוכיח להצטייד בזהירות מרובה לבל יכשל בדברי סרה וקיטרוג על עם- ה', כי הקב"ה תובע עלבון בניו, ושונא המקטרגים על בניו. ולכן התורה פוקדת "ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), כלומר אל תקטרג ותעמיס רק חטאים ועוונות, אלא תדבר בפיוסים בלשון מתוקה ובשפה רכה, כי בכללות ישראל יש צדיקים וחסידים, ואין להשמיץ ולהרבות שיטנה על עם קדוש, וכדברי הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"ז):
"וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא".
ובמיוחד על בני ישראל התוכחה אינה מן הדברים הקלים והפשוטים, ורק דוגמת משה רבנו שהיה ענו מכל אדם, וקשור לישראל בעבותות אהבה, הוא הראוי להוכיחם כי תוכחתו נובעת מאהבתו העזה, ועליו דרז"ל: "אדם אחרי חן ימצא" (משלי כח, כג) – זה משה שהוכיח את ישראל (דברים רבה פ' א סי' ב), ולמרות גדולת המוכיחים כגון משה והנביאים, זקוקה זהירות בכדי שלא להיכשל בלשון, כי גם משה וישעיהו נוקשו בלשונם, משה על שאמר "שמעו נא המורים" (עיין דב"ר ב, ב), וישעיה באמרו דברים מיותרים "בתוך עם טמא אני יושב" אמר לו הקב"ה בנפשך רשאי לומר כי "איש טמא שפתיים אנוכי, ולא - בתוך עמי" (שיר השירים רבה א, לח). ואם הגדולים שלנו נוקשו כל שכן אנו וצדיקים הבאים אחריהם שלא קטרגו על העם למרות מצבם הירוד, ולא להתלוצץ מבני אדם עוזבי התורה, וכצוואתו של בעל "פרי הארץ" (ר' מנחם מנדל מוויטבסק) שלא לקלל הרשעים, כמו שכתב המהרש"א (יומא, בפרק אמר להם הממונה ), וכל המקלל - אומר בעל פרי הארץ - מפריש עצמו מכלל ישראל, וכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עמהם". וכן כתב מרן החפץ חיים בספרו "חפץ חיים" על רכילות ולשה"ר בסוף – בקונטרס "מרגניתא טבא" שהביא מאחד מגדולי דורו (עיין שם. ועיין בהקדמת הנצי"ב על חומש בראשית), וכן כמה מדרשי חז"ל מראים על חומרת הקיטרוג אפילו על הרעים, ובמיוחד בדורנו שהותר הרסן לקטרג וללמד סרה, וזה אינו טוב ואינו רצוי, כי אין לנו היתר לדון חברנו לרעה וכמאמר חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פ"א מ"ו, תו"כ קדושים יט, טל, זוהר ח"א כד), ופירש הרמב"ם שם ובספר המצוות, שהאדם רשאי לחרוץ משפט על מעשים רק עם ידיעה ברורה במהותו של העושה, ואם אין לנו ידיעה זו אינו רשאי לדון חברו כלל, ובפרט בימינו שכולם יש להם דין שבויים בחינת "תינוק שנשבה" כפי שפסקוה גדולינו (ראה בספר "נתיב מצוותיך" שביל האמונה אות ו, וכן פסקה רבנו בעל "החזון איש" בהלכות דעות על הרמב"ם, וכן הגראי"ה קוק באיגרותיו), שכל עובר עבירה בזמן הזה הוא בחינת אנוס ואין לדונו וכ"ש לקטרג עליו, ומאלה נלמד לסתום פיותנו ונפעל רק להסברה כללית במהות התשובה ולהחדירה לתודעת הציבור, והתשובה תתאפשר רק בהקדמת התוכחה בלשון רכה ונעימה לכל פרט מכנסת ישראל לרומם אותו.
וכתב בעל "אוהב ישראל" (פ' האזינו) שהתורה מבקשת מהמוכיח לדבר דברי מוסר לשורש נשמתו של ה"מוכח" שישפיע עליו שפע של מוסר וברכה, וכדי להוכיח צריך לאהוב, "כי את יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יב ורש"י שם), ולא מתוך תחושה של עליונותו וכפיה, כי בלי להקשיב ולהסביר – המוכיח לא יצליח לייצר תהליך חינוכי ולרומם המוכח.
ולענ"ד אפשר להסביר למה הרמב"ם כתב עד הכאה. כי הרי אמרנו שמצות התוכחה נובעת מהערבות הכללית, מאהבת הכלל, כללות האומה הקדושה, ולכן צריך לדבר תמיד בלי הפסק עד שיכה אותו, שאז "המוכח" גילה שהחטא שקוע בו ואין רצונו להשתפר ולהתרומם, וזוהי התחנה הסופית שחייב להגיע אליה, ובזה קיים מצות בוראו של "הוכיח תוכיח", כי מאחר שההכאה שבאה להתיש כוח החיצוניות והקליפה - לא עזרה, סימן שאדם כזה שקוע למדי. אבל לא עלינו לשתוק ממצוה חשובה זו - ומניעתה הוי חטא, כדברי חז"ל (בשבת נד ע"א) בנוגע לפרתו של רבי אלעזר בן עזריה שלא מיחה בשכנתו ולכן נקראת על שמו.
אבל מצוה זו מכילה הרבה סייגים והגבלות, כגון להוכיח בינו לבין עצמו, בשפה רכה ובנחת; אין להוכיח את הלץ וכן אפיקורס כי המשא ומתן איתו מביא לידי תוצאות שליליות (שבת לח ע"א). אולם זכות התוכחה גדולה מאד כפי שראינו מחז"ל במדרשים. והרב "יערות דבש" (דף כז) כתב: כשהקב"ה דן את העולם אז הקב"ה לא נפרע מאותו מוכיח על עוונותיו עד שישוב אליו בתשובה.
המורם מפה, שבזמננו שהקליפה התגברה, והנטייה החומרית מחריפה והולכת, ובית ישראל כולו זקוק לריפוי ולתשובה, על כל בר תורה הצמא לשכלולנו, להוכיח במתק לשונו ולא לכפות, כדי שהיהודי שכרגע אינו שומר מצוות לא יטעון "טול קורה מבין עיניך" , אלא נכלול את עצמנו ונסביר שכולנו צריכים לשיפור, לתיקון, לתשובה - כפי האמת, ורק תוכחה מקיפה לכל שדרות האומה היא התרופה היעילה. ומבצע זה יתקיים בהסברים הגיוניים, בדרכי שכנוע, להראות היופי והאידיאל בקיום המצוות ומעלת התשובה "לדור חכם זה", שלפי קוצר דעתם חושבים שהתורה כובלת ואנטי שכלית, ולכן במדינתנו כעת טוענים פורקי עול למיניהם שיש "כפייה דתית" ואין גילוי של חופש הפרט כפי שדורשת הדמוקרטיה, אבל טעות בידם, כי הרי כפי שהוכחנו דעת התורה האלוקית שהיא מעל השכל המצומצם, היא שהכפייה מוטלת על כל אחד ואחד להביא את חברו לתיקונו, לעילויו, ואילו היו אנשים אלה מבינים שהכפייה באמצעים שונים באה לכפות רק הנטייה החמרית והגוף הגשמי גורמי הרע, ולא הפנימיות שמטבעה טובה ומוכנה להידבק בעשיית המצוות - לא היו פותחים פה, כי הכפייה הזאת היא רק לעיני בני אדם המגושמים ומסונוורים על ידי החומר והתענוג הבשרי, אבל לפני ה' שחוקר כליות ולב ומכיר מהותנו - הרי זה לרצונו של "המעושה", ולכן הקב"ה בהכירו את טבענו הלאומי וכמיהתנו העזה לרצונו, ציווה עלינו לכפות על המצוות ולהפריש כל נשמה ישראלית מאיסור. כי טבעה האלוהי ושורש יצירתה הוא לדבוק בה' יתברך ובמצוותיו שהן לטובת האדם, והכל לעשות בנועם, בהסברים בהירים ויפים, ולא מתוך תחושה של עליונות.
ולכן במדינתנו, במלכות ישראל, המורכבת מיחידים שאחדותם הכללית גורמת להשראת השכינה ולהתעלותה, הרי כוח הליכוד מגבש אותה "לעם אחד" ביחסי אהבה ושלווה, ועל זה אמרו חז"ל: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) "זה כלל גדול בתורה" (דרשת רבי עקיבא - ספרא קדושים פ' ב פ"ד אות יב, וירושלמי נדרים פ"ט ה"ד), כי הם מהווים אומה אחת בחינת "קרובים", וכמו שהקירבה המשפחתית היא מציאות חיה הטבועה בכל קרוב לאהוב את קרובו אפילו שפל וירוד, כדברי הרמב"ם (במו"נ ח"ג פמ"ב): "וזאת המידה צריך לישא פניו לקרוביו... ולקרובו". א"כ כולנו קרובים בני איש אחד, מחוייבים להתאחד ולהתלכד סביב הצלם האלוקי שהוא המכנה המשותף לנו, וכבקשת הקב"ה עצמו:
"כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, כלום חיסרתי לכם, מה אני מבקש מכם, הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יריאין זה מזה, ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער, אלא שלא תבואו לידי פסול לעולם..." (תנא דבי אליהו רבה פ' כו).
ובודאי זה תמצית התורה כולה להביא את העם לאחדות כללית, להשראת השכינה בתוכו, בתורת "איש אחד" שנותן כוחו לאומה זו המשוחררת מאנוכיות. ונמצא כשאוהבים אחד מישראל אז אוהבים את הקב"ה, כי כל הברואים מעצמותו יתברך, וכשהקב"ה רואה מצב של אחוה ורעות, אז משרה בנו את שכינתו המחזקת אותנו נגד שונאינו. ומרוממת אותנו לספירות רוחניות גבוהות.
ולפי זה אפשר לפרש פסוק בתהילים (כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", כי הרי ידוע שהקב"ה נקרא שלום (שבת י ע"א) משום שהוא מגשר כל הנגודים ומפשר בניהם, והוא נותן עוז לעמו להיות גיבורים ועצומים נגד שונאיהם רק כשהוא מברך את עמו "בשלום" - שהוא כינוי לשכינה, שהוא הכוח המעמיד את העם ומבצרו בעת צרה הן מול שונאים מבחוץ והן נגד היצר הרע, וכל זה רק כשהעוז שהוא התורה "אין עוז אלא תורה" (שהש"ר ב, י. זבחים קטז ע"א ורש"י שם) - מאחד אותנו ומקדש אותנו, ואז אין מידת הדין יכולה לשלוט בנו, וכדבריהם ז"ל (בראשית רבה לח, ו):
"הנח להם שאפילו אם עובדי עכו"ם ויש שלום ביניהם אין מידת הדין יכולה לשלוט בהם".
ומסתלקת מעלינו כל קטיגוריה בשמים, כי על ידי השלום סרות כל הטענות של המלאכים ושל האומות. ובזה תירץ הרב "שארית יעקב" טענת המלאכים לזכות בתורה מדין "דינא דבר מצרא", כי על ידי האחדות אנו קרובים אליו יותר מהמלאכים. וזה לענ"ד רמוז בפסוק הנ"ל, כשהשלום בעמו אז ה' יברך את עמו בעוז שהוא התורה מעוזם של ישראל, המבצרת אותם תחת "הרעיון האלוקי" ולא באמונות שווא, ובזה גם סרה טענת ה"מודעה רבא לאורייתא" שיש לישראל, כיון שהמהות הישראלית יסודה קודש ושרשה מאבות האומה מענקי הרוח, ותמיד השורש לא יכזב, וכל סטייה לאונס תחשב ולכפייה מצד היצר, לכן כפה עליהם הר כגיגית והתיש כוח היצר והתגלה הרצון הפנימי והתשוקה ל"נעשה ונשמע", ולכן בפורים אחרי גזירת המן האגגי שישראל התאחדו לאומה מלוכדת, וחזרו בתשובה שלמה ונעשו כאיש אחד, אז חזרו וקיבלו את התורה בשמחה רבה, ובהכרה ברורה, כשראו היופי בשעבוד הרצון האנושי לחוקי-ה' המקנים את הנצחיות.
והנה הגמרא במגילה (יב ע"א) אומרת:
"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם, אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו, אמרו לו: אמור אתה, אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו".
והנה יש להבין מה שאלתם לרשב"י, כי גם לטעמם יש להקשות וכי משוא פנים יש לדבר? אלא נראה שלנימוקם אין קושיא, משום שהרי טעמם משום שאכלו מאכלים אסורים בסעודתו של אחשורוש, ועל זה יש מודעה רבה, ולכן עשה להם נס ואין משוא פנים בדבר.
אבל לשיטת רשב"י מצא שיש משוא פנים, כי על עבודה זרה אין מודעה רבה, כי הרי התוספות (בשבת פח. ד"ה מודעא) כתבו שעל ע"ז אין מודעא, כיון שעל ע"ז קיבלו ברצון בימי יהושע. ולפיכך תמהו התלמידים הרי משוא פנים בדבר-וחייבים כי אין להם שום טענה? וענה להם רשב"י שהם לא עשו אלא לפנים, כלומר שהסטייה מדרך התורה והמצוות באותו זמן על ידי עבודה לצלם - היתה בהכרח מצד החיצוניות החומרית, מצד הקליפה שהתגברה בימי אחשורוש אחיו של נבוכדנצר (מגילה יא), או כדרז"ל: "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי הקדרה" (שם), ושרושש העם על ידי מסים וארנוניות, וכל הצרות הכריחו את העם לסור מדרכם ולהשתחוות לצלמו כדי להינצל משעבודיו המרים, והם בחינת אנוסים, אבל בפנימיותם קשורים בקשרי אהבה בשורש הקדושה והאמונה בא-ל אחד מקור הטוב, בשיגוב האלוקי, ואין להם תזוזה מתפקידם שהם ממלאים פונקציה של צינורו של הקב"ה, שעל ידו מושפע השפע האלוקי והערכים הנשגבים בעולם, ובזה הביא עליהם צרות כדי להתיש כוח הקליפה שהתלבש בחיצוניותם ואז ימורקו ויזדככו, ולכן גזירת המן מזרע עמלק שכל שמחתו ללוק דמן של ישראל ולהסתיר המגמה האלוקית בעולם רצתה להביא כליה על השפע האלוקי באבדן ח"ו כנסת ישראל אבל גזירה זו לא תקויים והיא היתה בחינת "כור ההיתוך" של המסך הקליפתי שעטף את גופם אבל לעיקר מהותם רק הקישור הנשמתי בקוב"ה ואורייתא הוא מנת-חלקם.
וזהו הרעיון העמוק שלימד רשב"י לתלמידיו, והוא המסוגל, כי הוא הבחין בין תכונת ישראל לשל הנכרים, ובהיותו אישיות לאומית שהיה לה יחס עויין למלכות רומי ולעמי תבל, ואימרתו הידועה "הכשר שבגויים הרוג" (מס' סופרים פט"ו), או "טוב שבגויים הרוג" (מכילתא דר"י בשלח מסכתא דויהי פ' א, ותוספות ע"ז כו ע"ב ד"ה ולא, ותורה תמימה פ' כי תצא כב, ג אות כב), ומתוך גישתו הלאומית המובהקת אפשר להבין למה לא התווכח עם רומאים וגויים. ובזה לימד לתלמידיו פרקים במהות עם ישראל, שכל חפצם האדיר להידבק בהקב"ה, לעסוק בתורה ולהחזיק בלומדיה, וכמאמר הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה):
"אם ראית הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה, עמוד והחזק בה שאתה נוטל שכר כנגד כולם".
ואילו תלמידיו שנימוקם היה מטעם אכילת איסור התפלאו על תירוץ רבם, כי חשבו שהעבודה לצלם היתה מתוך רצון פנימי וסטייה מדרכי-ה' ולכן אין מנוס מכלייה, וכשראו את הנס חזרו ונימקו שרק מטעם מאכלות אסורים, ובזה בא רבנו הגדול המאיר לעולם כולו בחיבת עמו ובזוהרו וענה להם שהכל חיצוני, ולא מצד הנשמתיות הישראלית המעוטרת בכתר הדבקות והיראה.
יוצא לנו שכשישראל שרויים באחדות ושלום, ומהווים מסגרת חברתית מלוכדת שעריגתה התקשרות למקור החיים, ומגמתה הרקת השפע האלוקי בעולם, אז יוצרים רשות מיוחדת "רשותו של גבוה" שאין לקטרג עליה, כי הואיל והשלום שמו של הקב"ה, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה טובה לישראל אלא שלום (עוקצין פ"ג, ב), הרי בודאי שמו של הקב"ה חל עליהם ופורש מחסהו עליהם, וכוחות השיטנה מסתתמים, ופנימיות האומה מתבלטת ומוציאה לפועל שמחתה וששונה לעשות רצון בוראה, וכשיש שמחה אז יש קדושה, כי השמחה פירושה גילוי הרצון והשאיפה למימוש פקודי-ה' בעולמנו המהווה בריאה נפלאה שעל ידה התגשם הרצון של הקב"ה להטיב לברואיו, ואז הקב"ה שמח במעשי ידיו, וכדברי המשורר האלוקי "ישמח ה' במעשיו" (תהילים קד, לא). ולכן כשאורה זו זורחת בשדרות העם, אז הקב"ה קורא לו "גוי אחד בארץ" (שמו"ב ז, כג), כי מידה כנגד מידה, השמחה נובעת מאיחוד הרצונות והפיכתם לרצון אחיד המשועבד לאזהרות-ה', ולכן בוראנו מאחד אותנו בתור עם סגולה עליון על כל שאר האומות (עיין בפירוש האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא על הפסוק "להיות לו לעם סגולה" [דברים כו, יח] ותמצא ההגדרה הנפלאה של מושג זה).
אבל כשיש עצבות הנובעת מפירוד ופיזור נפש, והיא שמץ של ע"ז כדברי הזוהר (עיין רעיא מהימנא פנחס רכז ע"ב), וכשאדם עצוב אז מתחבר לכוחות הרע וליצרים גסים ופנייתו מכוונת רק לשליליות וליאוש תהומי, ופורק מעליו עול ה' ונכנס תחת עולה של ע"ז שהוא "עולם הפירוד", וכדברי האדמו"ר מקוצק ז"ל: "מה שאתם קוראים עצבות אני קורא פריקת עול". ולכן עם קדוש שתשוקתו היא קיום המצוות, חייב להרחיק עצמו ממידה רעה זו, והריחוק ממנה הוא יסוד מוסד בעבודת-ה', וזקוקה לעם זה רק שמחה שהיא "הרגשת שלמות" (כך מגדירה מהר"ל ליבמות סב).
"הנפש" והתעלותה יאה לעם טהור כי:
"אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל ע"א).
ואמרו חז"ל:
"אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא ע"א).
וכפירוש המהר"ל שם, שהשכינה אינה שורה על חסרון, וכל עצבות מראה חסרון וליקויים, – ולכן השכינה באומה סימן שהיא שרוייה בשלמות, ובזה יש חיבור וקישור בין הבורא שהוא "שיא השלמות", וזוהי מטרת האדם להשיג יותר שלמות בעולם, וכשישראל שמחים אז העולם כולו מתעלה על ידם. כי הרגשת שלמותם מעלה עליונים ותחתונים.
אולם סיפוק השמחה בגילוי של שלמות בא על ידי לימוד התורה - "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט), שטמונה בה סגולת השמחה, ורק היא משמחת משום שהיא מציאות אלוקית אחת שאינה בגדר של התחלקות - "תורת-ה' תמימה" (שם ח) שלמה מבלי חסרון, ולכן שלמות גוררת שלמות בחינת "מצוה גוררת מצוה" (אבות פ"ד מ"ב) ו"עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים א טז, כז) כלומר בצד הקדושה תמיד ישנה שמחה, ולכן השכינה שורה על האדם אך ורק בזמן שהוא שרוי בשמחה (שבת ל ע"ב, וירושלמי סוכה פ"ה ה"א, וזוה"ק וישב קפ ע"ב).
ולפי זה מובנים דברי בעלי המוסר שכתבו שהרשעים מכוח שהם נטמעים בסטרא אחרא אינם שמחים בדברי תורה, כי סטרא אחרא היא "עולם הפירוד" והתורה היא אחדות אלוקית, ושני הפכים אינם נפגשים. אבל הצדיקים יש להם שמחה על ידי התעסקותם בתורה ובקיום המצוות, וזה רמוז בפסוק שלנו "פקודי ה' ישרים משמחי לב" כלומר התורה שהיא "פקודי ה'" משמחת את הישרים שהם הצדיקים המיושרים במעשיהם, משא"כ הרשעים הנמצאים בעולם המחלוקת והפיזור הנפשי אינם שמחים בתורה "וכקוצים בעיניהם תיחשב", ולכן התורה מהווה קוץ בעיני האומות הרחוקים מהאחדות השמימית. אבל עם ישראל המקושר לבוראו על ידה - "ישמח ישראל בעושיו" (תהלים קמט, ב) כלומר יקבל שמחה ושלמות נפשית רק על ידי התורה המעצבת אופיו וצורתו, והופכתו מגולם ל"עשוי" ולבנוי על ברכי המוסר והיראה.
וזוהי משימתנו - שהמשיבת נפש תהיה נר לרגלי התנהגותנו היומיומית, ובפרט לבעלי תשובה, כי התשובה שהיא "למעלה מהטבע" (שפת אמת בליקוטיו עמ' 86 עפ"י מדרשי חז"ל, ובאורות התשובה) היא כעין תחיית המתים, כי הרשע שהוא בחינת מת ששב מדרכו הרעה וקם לתחייה, והיא מתקיימת רק על ידי התורה המבטלת יצה"ר המתגרה בבעלי תשובה כדי להסירם מדרכם, ולכן רק התורה מעמידתו במצבו החדש ומוריקה עליו השפע העליון שהתורה מספקת, ובמיוחד "תורה לשמחה" שהיא התקשרות פנימית עם האור הבוקע מהתורה בלי שום מטרה צדדית, והכוח האלוקי הגנוז בה מסלק את "הדחף היצרי", והחוזר נכנס לטרקלין המלך, וזה רמוז בפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט, ח) כלומר התורה התמימה מעמידה את הנפש ומסייעת לה להחזיק מעמד כנגד גירויי היצר, להשיג השגות עצומות ונשגבות, ולכן צריך מאוד להתרחק מהעצבות, כי בית שיש בו עצבות אין בו שכינה (הבעש"ט), ופירשו: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) כלומר על ידי שתהיו בשמחה תצאו מכל הצרות שבעולם, ולשמחה יש כוח לשבור את הגבורות והדינים השורים על אדם וגורמים לו צרות, ולכן מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כד).
וכמו שהפרט משיג שמחה ושלמות נפשית רק על ידי קישורו לתורה, כך העם בכללותו שנשמתו מקושרת ל"שירת היוצר" ובה מתנגנת התורה הנקראת "שירה" , אינו מתעלה לדרגת עם ישראל שתכליתו ללמד ישרות אלוקית באנושות אלא על ידי רוח התורה, המבשמת האוויר העכור על ידי הכעור החיצוני, ו"האויר התורני" דוחה ריחות רעים, והוא נודף רק מ"ממלכת כוהנים" המנגנת תורה יומם ולילה , וריח זה מתפשט בקצווי תבל ומסלק החטאים, ומפיח רוח של תשובה שהיא בחינת "בושם אלוקי" הדוחה סירחונות, ומיישב בעולם דעת-אלוקים המתגלה בתורת-חיים, כדברי בעל התניא (ליקוטי אמרים פרק ד):
"כמ"ש בזהר דאורייתא וקב"ה כולא חד פי' דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד כי הוא היודע והוא המדע וכו'... על זה אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו וצמצם הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל... ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל... ומאחר שהתורה ומצותיה מלבישים כל עשר בחי' הנפש וכל תרי"ג אבריה מראשה ועד רגלה הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה כמ"ש צורי אחסה בו וכתיב כצנה רצון תעטרנו שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצותיה.
ולכן אמרו "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" (אבות פ"ד מי"ז) כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה ואי אפשר לשום נברא אפי' מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה' ולכן נקרא בשם זיו השכינה אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא בהן ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקב"ה כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך...".
ופירוש הדברים שידיעת התורה וחוקיה היא ידיעת הבורא עצמו ודיבוק בשכל אלוקי, כי העוסק בתורה מפשיט הלבוש המוחשי שבה מציירת התורה את משפטיה ובזה יורד לעומק רצונו יתברך המתגלה בחוקים אלו, ולכן ישראל בעיסוקם בתורתם מבשמים את העולם ומקרבים הקוסמוס לזרועות הבורא, לחיבוק אלוקי. ומה שרואים כעת שהעם רחוק מדברי אלוקים חיים ואינו ממלא תפקידו של "פנס לגויים", מצפן מוסרי לאנושות, זו רק תופעה זמנית, כי התגברות הקליפה משתדלת להעביר ישראל מהקדושה למרידה רוחנית, ומרי זו הוא הכרחי והוא חלק מהגלות שבה נמצאים, וגלות היא תנאי נחוץ להופעת הגאולה, והיא חלק אורגאני ממנה, ומלכות ישראל בימות המשיח מוכרחת לצמוח מתוך מלכות בלתי קדושה, אומר המהר"ל (בספרו גבורות ה' פרק ח). והרעיון שהרע אינו "הפכו של הטוב אלא כסאו" מוסבר יפה על ידי מרן הרב קוק זצ"ל בספרו "אורות הקודש" (ח"ב עמ' תיט, אחדות הנטיות השונות טז) וז"ל:
כשהנשמה מאירה בלבת גדולתה... כל המלחמות שליבות הן לסולם השלום, וכל הטומאות למעלת הקודש וכל הרעות לפסגת הטוב" (עיין שם).
ובפרט שכוחה של ארץ ישראל להפוך את ההופעות השליליות לטובה, לעדן ולתקן אותן, ולכן נקראת "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח, ובעוד הרבה) שמהפכת טמא לטהור, ומר למתוק (שיחות הרצי"ה קוק, במדבר עמ' 194-200, ואיגרות הראי"ה ח"א איגרת קיב עמ' קמב), כלומר מתוך הטומאה והריחוק עתידה להתגלות טהרה גדולה שמביאה לידי אחדות עולמית (עיין פנים יפות לויקרא כו, ו ד"ה ועל דרך).
וכשישראל משתכללים ומשתפרים לקראת "צדיקים גמורים", מחובתם לתעב פרצוף האומות המכוער בטומאה, וכמו שרק צדיק גמור יכול לשנות סדרי הבריאה והנהגתה הטבעית (עיין בספר "פרי הארץ" פרשת בא שמסביר למה דוקא צדיק גמור ) כך ישראל מסוגלים לחולל מהפכה באמונות ודעות, והטלת "שלום קוסמי" לתפארת ישראל והאנושות, למנוחת עולם, ולגילוי הגבורה האלוקית. ואם כך הרי ישראל החביבים אין מן הראוי לנגוע בהם, ועוד אמרו חז"ל (סנהדרין נח ע"ב):
"ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה שנאמר (משלי כ, כה) מוקש אדם ילע קדש".
וכן אמרו: "המגביה ידו על על חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע" (שם, שמו"ר א, לד ורש"י לשמות ב, יג).
כי חיטובם לעם אחד מגלה אחדותו יתברך, וכדברי הש"ס (חגיגה ג ע"א, וברכות ו ע"א):
"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברי הימים א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
כלומר כשישראל מאוחדים ומהווים איש אחד שאליו פונה "שמע" בלשון יחיד, אז ה' הוא אחד, מחזק אותנו ומגלה יחודינו בעולם הגויי. ולכן גם כשישראל אינם ראויים לנסים, הקב"ה מעריכם כנגד שאר האומות ורואה את הפער הגדול שיש בניהם לבין האומות, וביחס אליהם נחשבים לזכאים ולראויים ואז עושה להם נסים. וזה היה בזמן קריעת ים סוף שטען שר של מצרים "מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז" (שמו"ר כא, ז. זוהר ח"ב קע ע"ב) ולמה עם ישראל ניצל? והשיב לו הקב"ה מה שישראל עבדו ע"ז זה רק באונס ובטירוף הדעת, אבל הם מלאי מצוות כרמון, ובזה ניצלו, ושונאיהם נשמדו, ורק לשוללי האחדות מגיע השמד, אבל עם המשמיע לאזניו פעמיים ביום "שמע ישראל" ומפעם בתוכו, ומאוכל עריגה אלוקית - הוא העם המיוחד שיעדו בעולם אהבת-ה' המהוות מנת חלקו ומסופקת לו בלימוד התורה, כדברי הספרי ואתחנן (פיסקא ח):
"ואהבת ה בכל לבבך ובכל מאדך כיצד אוהבים הקב"ה? ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר הקב"ה ומדבק בדרכיו".
והכרה זו מקנה הענוה שהיא התכונה האמיתית שהביאה לבחירת ישראל ל"גוי אחד בארץ" (שמואל ב ז, כג), וכדברי התנחומא (בפרשת עקב סי' ג, ובחולין פט ע"א): שהקב"ה בחר בישראל רק מפני שהם ממעטים את עצמם (מובא בנחל קדומים לגרחיד"א פ' בא) ומתבטלים לפני הרצון האלוקי, ולכן רק עם שלם בעל מידה זו יכול להסתגל ולהיכנע לצווים עליונים וללמד תורה לאנושות. ולכן נברא בזכות ישראל שנקראים "ראשית" שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה..." (ירמיה ב, ג), כי תכליתם היא קידוש ה' העולם (ילקו"ש בראשית ב ורש"י שם א, א).
ולפי רעיון הכניעה המונח בנשמתם מוסבר יפה למה הקב"ה ציווה על קידוש החודש בזמן היציאה ממצרים, כי הרי היציאה מגמתה ליצירת עם נצח, ובכדי להוות מסגרת אומתית קבועה לנצח בעלת עריגה לאלוקות חייבים לבטל ישותם, כמו שהלבנה נתמעטה בגלל שאיפתה לגדולה כך ישראל יאה להם רק ענוה שהיא תנאי הכרחי לקבלת התורה ורכישתה, ואמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה פ"א סי' ז):
"ד"א וידבר ה' אל משה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני".
הואיל ואהבת-ה' היא רצונם העז, כך מחשבתם שהוא "פרי הרצון האלוקי וגילויו" (מחשבה זה פרי הרצון) מוליכה אותם לכיוון מקום היראה בחינת "מקום שלבי אוהב שם רגלי מוליכות אותי" (מכילתא יתרו פ"א, סוכה נג), ורצונם מכוון מחשבתם ללכת לבתי כנסיות ובתי מדרשות שבהן מתנגנת השירה העליונה, ורק במקום הקדושה מתגלה המהות היהודית, ושמה מתרוממת רוח האומה ששיחתה כל היום היא תורה:
"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי,...כי לעולם היא לי" (תהלים קיט, צז-צח).
וזה דורש התאמצות, וכדברי רז"ל במדרש (מדרש תהלים [שוחר טוב] מזמור קיט, מא):
"אמר דוד אני אוהבה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה), וכתיב והיו הדברים האלה (שם ו), לכך נאמר מה אהבתי תורתך וגו' אני הולך (למרחץ) והיא עמי, אני ישן והיא עמי, כשם שצויתני והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו (דברים יז, יט), וכתיב בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו, כב), לא הנחתי אותה כל עיקר, ולפי שלא הנחתיה לא היתה עלי משאוי אלא זמירות, וכה"א זמירות היו לי חקיך (תהלים קיט, נד), ולא זמירות בלבד אלא גם שיחה, שנאמר כל היום היא שיחתי, ולכן היתה עומדת לי על שונאי".
והעמל בתורה מקשר את ישראל והתורה יחד, ונהפכים למזיגה אחת, ומקנה לנו את נגינת השירה בעוה"ב ליוצר עולמים, וזה נרכש רק על ידי הענוה המחזקת בנו העמל בתורה לשמה, "ושכל העמל על התורה אף תורתו עמלה עליו" (מאירי בפירושו למשלי ג). ושלמות הרצון האנושי מתרומם על ידה, והיא "עבודה לצורך גבוה" (עיין עבודת הקודש לר"מ גבאי חלק העבודה). ולכן רק עם ישראל בעבודתו מפרסם את אחדות-ה' וההנהגה המוסרית הנובעת ממנה, וזהו חזונו המשיחי של העם "והיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), ולייעוד זה נבחר העם טרם הופעתו על במת ההיסטוריה האנושית "והקימותי את בריתי...ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז) מגמת "הענק שבענקים" שאיחה את העולם תחת אחדות-ה' והשגחתו היתה הרוחניות הטהורה שהיתה אצלו בתור מהות, ושאף שמדרגה זו תתגלה בצאצאיו "זרע ישראל", ומאז נועדו להוסיף דבקות אחרי דבקות ובאמצעותם יתוקן המין האנושי, ומהווים "לב האומות" (כוזרי מאמר ב אות לב. ועיין בעיקרים מאמר א פרק ו).
והנה בעם ישראל מתגלות דמויות מיוחדות "חסידי ה'", ואהבת החסיד את ה' וישראל הוא במידה שווה, ואין החסיד יכול לתאר לעצמו אהבה לבורא בלי אהבת-ישראל. בספרי חסידים וספרי קבלה מדובר על אלוקים כחתן ועל כנסת-ישראל ככלה, וכמו שהצדיק האמיתי הוא סמל השלמות, מרכז האור ונושא התפארת וההוד, ומעלה את הנשמות, כך מעמדה של האומה הישראלית לגבי האנושות, ועל ידי חוקי יושר וצדק של התורה עומדים היהודים במלחמה תמידית נגד יושבי תבל, "התורה היא חיי נשמתנו" אומר הגר"ח מוולוזין , והעולם כולו קיים על דיבורנו ופטפוטנו בתורה, והעולמות קיימים על מחשבות טהורות ומעשים טובים של העם הדבק בתורתו, כי כל התעוררות מצדנו מקיימת העליונים, וכדברי הריקנטי (פ' בראשית פ"ב פס' ו):
"ענין אחר בעבור כי כל הדברים העליונים צריכין בקיומם לתחתונים כאשר רמזנו, על כן אמר ואד יעלה מן הארץ. כי לכל ענין צריך פועל למטה תחלה, כד"א (דברים לג, כו) רוכב שמים בעזרך, ממש. וכפי ההתעוררות של מטה כך נעשה למעלה, והשקה את כל פני. ואח"כ האדמה. ומכאן תבין גודל חיוב מצות המעשיות".
ולכן האומות הזקוקות לקיום פיזי חייבות ללמוד מישראל, ולא שאנו ח"ו נתבולל בגויים - כמו תפיסת הרפורמים, כדי ליצור משפחה גדולה של אנושות אחת, ובזה באו לביטול המצוות המגלמות רעיונות נשגבים והן לבוש של הרצון האלוקי, ושום אידיאה לא יכולה להישאר תלוייה באויר, ומשום כך כל רעיון מקבל דמות-גוף במעשה של מצוה, כגון חוקי פסח באים להזכיר לכל אחד מישראל את המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, ובזה לא תהיינה האידאות האלוקיות בחינת "נשמה דאזלה ערטילאית" כמו תפיסת הנצרות שאצלה הכל רעיונות, ומסתפקת בכוונות גרידא בלי פרקטיקה מעשית של מצוות שעל ידן יש גילוי השכינה בעם.
סגולת עם ישראל
אידיאל דת ישראל הוא רעיון אחדות האנושות על ידי עשיית צדק בין איש לרעהו, ואחדות אלוקית מאחדת הבריאה כולה ועושה אותה לחטיבה אחת שיש לה מנהיג, וזהו תפקידנו שגם הוא מוכר על ידי אומות העולם וכדברי אחד מהם (Mayer Nes) וז"ל:
היה זה גורלו המאושר של ישראל להיעשות למורה האנושות באותה האמת הנצחית שקיים אל אחד ויחיד אלוקי הצדק והמשפט.
וכן נתן עם ישראל אידיאל של מצות נעלות ומשום כך אין הפרדה בין דת- ללאומיות כי לאומיותו של יהודי זוהי דתו והתקשרותו לתורה ולא התקשרות גרידא לקרקע של א"י, ולכן יסוד היהדות מושתת על אחדות שלמה של התמזגות לאום ודת ואין כאן שני דברים אלא דבר אחד ולא כ"אחד העם" (הסופר) שדגל בלאומיות בלי דת, והסתפק בבנין הארץ והשפה העברית ותו לא. וכן לא כדובנוב שהסתפק בארץ נכר בגולה ובזה יקיימו את החיים של האומה היהודית, ולדעתו קיומנו תלוי באוטונומיזם כלומר עמידה עצמית עם חירות לאומית פנימית.
ואנו נענה לדובנוב וחבריו, שרק בית לאומי בארץ ישראל על בסיס של תורה - הוא שיבטיח נצחיותה של האומה היהודית, כי הגלות אינה טבעית לעם, ואין שום מוצקות בחיים אלו, כי ארץ ישראל מהווה "נשמת אפינו ורוח קדשנו", והיא הערובה האמיתית להתקשרותנו לקוב"ה כי "הדר בא"י כמו שיש לו אלוה" (כתובות קיא), וכל מה שהפליגו חז"ל בישיבתה "אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה" (ספרי ראה פיסקא פ; תוספתא ע"ז פ"ד ה"ג, ועיין רמב"ן לבמדבר לג, נג, ופתחי תשובה לאבהע"ז סי' עה ס"ק ו, ושו"ע או"ח סי' שו סע' יא), וקיומנו האידאלי בתוכה מהווה "מיעוט" המקיים את ה"רוב", כמו משה ששקול כנגד שישים רבוא יוצאי מצרים. א"כ המיעוט נושא האור האלוקי מדריך הרוב וגואלו מלכלוכו, ולכן מלכות-ישראל שהיא בחינת משה, אבן השתייה שעליה מושתת הכל, והואיל ולמיעוט נשקפת תמיד סכנה של התבוללות ופריקת עול לכן ציווה הקב"ה על העמדת מלך, להעמיד משפט, ולהגן על קיום המצוות כדרכו של חזקיה, ולהיות בחינת "צדיק הדור" בחיר האומה, כדי לכפר על האומה ולרוממה להיות "נר לגויים", ובזה יכירו ישראל שלא "נברא העולם אלא בשבילם", וחייבים להכיר בערכם האלוקי, וכדברי רשב"י (סוכה מה ע"ב, סנהדרין צז ע"ב):
"ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן, אם שנים הן - אני ובני הן".
ואין רשב"י ח"ו מתגאה ומתיימר להיות הוא ובנו הצדיקים בעולם, אלא כאן רשב"י מלמד אותנו שאין לזלזל בתפקיד הנעלה המוטל על כל פרט ופרט מישראל להיות צדיק על ידי מעשיו, ולכן עם ישראל חייב להעריך את עצמו ולהכיר בתפקידו הרם ובהופעתו בקרב האנושות. וכן מלך בקרב האומה יכיר במדרגתו הרמה לא לשם יוהרה וגאות, אלא יכיר שכל רוממותו ניתנה לו כדי להנהיג צאן ה', ולקדש חיי האומה, ולטהר כל פרט ופרט על ידי שמירה קפדנית של חוקי התורה, ויהיה בחינת משה המזכה את הרוב, ובעליונותו והנהגתו תלוייה האומה.
היסוד הראשון בחיי כל לאום הוא ה"ארץ", ולכן הלאומיות העברית תלוייה בעיקרה "בארץ ובדתה" המזווגות יחד לאומה קדושה, ובהילקח הארץ אז העם מת, מתבולל וגולה, כי בהתכחשותו למצוות מקיאה אותם הארץ והלאומיות מתפוררת , אבל כשיש משטר מלוכני המקשר את ישראל לאביהם שבשמים אז הארץ קשורה בקשר אמיץ עם נשמת האומה, ואז ייעודנו, יעוד הארץ והאומה - הוא "חיי קדושה של עם קדוש באדמת הקודש", וגאולת ישראל נגמרת רק כשמביאה את האומה לידי מעמד המיועד להיות עם ה' בגילוי ובפועל ממש (גבורות ה' למהר"ל פרק ס), כי בזה מראים שליטתו יתברך בעולם, וכדברי המכילתא (מכילתא דר"י יתרו מסכתא דבחדש פ' ב):
"ואתם תהיו לי. כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני, וכה"א (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
וממשיך הרמב"ן שם (שמות יט, ו):
"ממלכת כהנים - ותהיו ממלכת משרתי. וגוי קדוש - לדבקה באל הקדוש, כמו שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' (ויקרא יט, ב). והנה הבטיחם בעולם הזה ובעולם הבא".
וישראל הם בבחינת "פמליא של מעלה" (זוה"ק ח"ג קמה, ואור החיים הק' לשמות יט, ו ד"ה או ירצה).
וכתב הספורנו שם (שמות יט, ה-ו):
והייתם לי סגלה מכל העמים. אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל חביב אדם שנברא בצלם (אבות ג, יד) מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכלם...
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובזה תהיו סגולה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא, כאמרו ואתם כהני ה' תקראו (ישעיהו סא, ו) וכאמרו כי מציון תצא תורה (שם ב, ג).
והם שרים נכבדים בעולם הזה (עיי"ש ברש"י).
יוצא שכולנו כוהנים משרתי עליון, והתנהגותנו בתפארת של כהנים, וכדברי איזגדר מלכא שאמר לרב הונא בר נתן (זבחים יט ע"א): ש"ממלכת כוהנים וגוי קדוש כתיב בכו".
מלכות-ישראל נקראת מלכות-ה' שנאמר: "ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות-ה' על ישראל" (דה"י א כח, ה). והמלך במלכות זו מצווה לשמור משמרת-ה' אלוקיו ללכת בדרכי-ה', וכדברי דוד לשלמה בנו (מלכים ב ד, ב), וכן שלמה עצמו בחנוכת ביהמ"ק (מלכ"א ח, נז-נח):
"יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אֲבֹתֵינוּ אַל־יַעַזְבֵנוּ וְאַל־יִטְּשֵֽׁנוּ. לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־ אֲבֹתֵֽינוּ".
ויעודו של המלך הוא לחזק ממלכת כוהנים על ידי חינוך אלוקי להגשמת תפקידם הנשגב, להיות בנים למקום, מושפעים מאמיתת עצמו כדברי המהר"ל (נצח ישראל יג), ולהמשיך להיות "האבות עטרה לבנים והבנים עטרת לאבות" (ב"ר פ' סג, ב), כלומר ישראל הם העטרה של מלכות-שמים, של האמונה העליונה, והם עיקר המציאות כולה, כי מהקב"ה לוקחו "כי מאיש לוקחה זאת" , ובודאי צודקים דברי הגראי"ה קוק ז"ל בספרו אורות (ראה אורות ישראל פ"ח, א) בישראל מונחת התכונה האלוקית במעמקי הטבע נשמת האומה, הצמאון לדעה ולהרגשה אלוקית... וכו'. והאומה והארץ והתורה קשורות יחד, בקשר חיים שאין לנתקו, ולכן יסוד תחייתנו וקיומנו והבלטת תעודת יעודנו רק באמונה ובלעדיה אין לנו חיים כי היא "צרור החיים" (חבש פאר פרק טז), וזהו רעיון הדרך "דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי" (תהילים קיט, ל) כשיש גילוי אמונה באלוקים שהוא עילה וסיבה ופועל לכל הנמצאים, אז יש קבלת המשפטים וגילויים המלא בכל החיים, וממילא האדם נרתע בכל מקרה של נסיון לחטוא ולמעול.
והנה לגבי האמונה יש טוענים כמו מנדלסון ובית מדרשו, שאין לצוות על האמונה כי האדם מטבעו שאינו מאמין אינו מסוגל למלא אחר הציווי הדורש ממנו להאמין, ומביאים ראיה שאין התורה מצווה אלא על קיום המצוות ולא על האמונה. ויש לערער על סברתם, כי התורה לא ציוותה משום שהניחה את האמונה בה' כעובדה קיימת, כוודאות נעוצה בטבע הישראלי, כפי אימרת חז"ל: "ישראל מאמינים בני מאמינים" (שבת צז ע"א), ולכן לא ציוותה במיוחד, והדגישה רק קיום המצוות בפועל. כי המצוות באות להשריש עיקרי האמונה בנפש היהודית (החינוך מצוה כה, תיז).
ולעומת השקפת מנדלסון טוענים ברוך פליקס ולטש, שהאמונה היא חסד ורק מי שמחונן בחסד מסוגל להאמין. וגם זו טענה מופרכת כי האמונה קיימת אצל כל אדם מלידתו, והכל שווים בה, ואין ענין של חנינה לפרטים מסויימים, כי במקרה זה הכל שווים אצל הטוב האלוקי, ואין מן הראוי שימנע טוב מבני אדם כי לא זאת דרכו, כי השפע האלוקי ניתן ארצה בצורה שווה והכל תלוי ברצון המקבל מה מידת רצונו לקבל. ולכן בודאי התורה לא זקוקה לצוות כי היה ציווי חסר טעם, ולכן התורה דרשה לקיום המצוות, לאהבת ה' שלפי הרמב"ם (בסוף הל' תשובה) היא ידיעת-ה', כי "על פי הידיעה תגדל האהבה". ובחוסר האמונה - אז האדם הרציונאלי שכל הגותו בשכל ובמדע הרי הוא מרגיש ריקנות בנפשו, וריקנות זו מביאה לפריקת עול בתחומים שונים, ובעיקר בתחומי המוסר והחברה. והמדע והטכניקה לא יכולים לשמש תחליף לאמונה ולדת, כי האמונה מחזקת האדם, ומהדקת נשמתו למקור מחצבתה שממנו יונקת לשד-החיים הרוחניים כל זמן הוויתה על-אדמות.
ולכן כל השיטות המנמקות את האי-ציווי על האמונה מופרכות מיסודן, כי האמונה טבועה באדם כפי שאמרנו, ומכיר בה' בתור מנהיג העולם. ויסוד הכפירה הוא בלתי נורמאלי, ומבלעדי האמונה אין מציאות למצוות כי אין מקום למצוה בטרם הודה האדם במציאות המצווה (רמב"ן סה"מ שכחת הלאוין א; אור ה' לר' חסדאי קרשקש), ולפי זה מתרכזות ומשתרשות כל המצוות "באמונה", והיא הבסיס המוצק לחיי תורה ומצוות. ולכן האדם המושרש באמונת-ה' ומתנגד לאמונה בכוחות-שווא, אז כל התורה ואזהרותיה שוכנות-בו וכדברי הגמרא (קידושין מ ע"א): "חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה", וכמו שהתורה היא מגמת הבריאה כך האמונה בבורא ובתורתו היא תכלית היצירה ויסוד כל המצוות, וכדברי הרמב"ן (שמות יג, טז) וז"ל:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג, ח), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה...".
והרשעים הכופרים באל, אין במעשיהם זכות אפילו יתנהגו במצוות נאות וטובות כל ימיהם (עיין בהקדמת הרמב"ן לאיוב).
ויוצא "שעולמו של האדם זוהי אמונתו", והגורם להפסדה הוא תענוגי עוה"ז, וכך דברי הרמב"ם בפירוש המשניות לאבות (פ"ד, כג):
"יאמר, הקנאה והתאוה ואהבת הכבוד יוציאו את האדם מן העולם והוא מפסיד, כי עם אלה המידות או אחת מהן - הפסד הדת בהכרח, ולא יושגו לא מעלות שכליות ולא מעלות מידות".
ולכן האדם החומרי שהושם בעולם העשייה, זקוק "לכוח אמוני" הנטוע בלב האדם בוודאות מתוך אינטואציה ולא תוצאה של ראיות ברורות, כי עצם כוח השכל אינו מסוגל להשיג את המוחלט, ובפרט ילוד אשה אינו יכול לתפוס רעיון האלוקות - האין סוף לולי עזרת-ה', ולכן הקב"ה שבראו הכיר טיבו ונטע בו כוח ריגושי חזק להאמין בפלאיו. וכך יוצא לנו ממדרשי חז"ל, ומצויין בפרט בספר "דורש ציון" לנודע ביהודה:
ובאמת אני תמה איך ישלוט שכל האנושי שיש לו קץ וחלוש מאד, להשיג דבר עמוק שאין לו קץ ואם אברהם השיג מעצמו זה היה העזר האלוקי והוא התחיל לתת לב והקבה האיר שכלו חוץ לטבע האנושי- אבל שכלנו דל קצר מהשיג והקבלה היא העיקרית", (עכ"ל).
וזו היתה בעייתו של דיקרט הצרפתי (Descart) "הכל מוטל בספק", ולא תפס רעיון האלוקות לפי השכל המצומצם, כי הילוד החומרי אין בכוחו להגיע אליו! ולזה נתן תשובה אלוקים בעצמו נתן את הרעיון הנטוע בלבו של אדם להאמין. לפי זה ראינו שאין התורה מצווה להאמין במציאות-ה', כי אמרנו שהיא מונחת כוודאות, ובכל זאת רק הראשונים (רמב"ם בסה"מ ע"א, רמב"ן שם, רמב"ם יסוה"ת פ"א; חובת הלבבות, סמ"ג; חינוך כה; כד הקמח - ערך אמונה) מונים אותה בתור מצות עשה, ומהותה לידע, לבסס האמונה עפ"י הדעה הישרה והחקירה (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א ה"א וה"ו), וכן כתב בעל "חובת הלבבות.
ולכאורה תשאל הרי התורה לא מצווה על האמונה אלא על אהבת-ה' בקיום המצוות, כפי שאמרנו למעלה (הראשונים נחלקו בפירוש הפסוק "אנכי ה' אלוקיך" אם זה מצוות עשה או לא)?
אלא פשוט בודאי אין מצות האמונה חלה על מציאות-ה', שהרי אין מקום למצוה בטרם הודה האדם במציאות הַמְּצָוֶה, אלא המצוה היא לדעת ולהכיר בהכרה ברורה באמיתות ה', וידיעה מקיפה ועמוקה זו תהיה לו למשמרת לטוהר ולהגברת האמונה בטוב העליון המונחת וגנוזה בנשמת- האדם. ומתוך התבוננות פנימית עמוקה למדי יבוא האדם לדבקות בפועל ממש (עיין בספר "דרך מצוותיך לרמ"מ מלוובויטש), ויקבל עליו עול מלכות שמים באהבה עזה ובלי היסוסים, וכך אומר המהר"ל (בנתיב האמונה פ"ב):
"ואמר בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק א, ד), ודבר זה כי ענין המאמין שהוא מוסר עצמו אליו יתב' ובוטח בו ואינו סר מן הש"י כלל לשום צד, כי זהו ענין האמונה שדבק בו יתב' לגמרי ולפיכך יש לו דבקות בו ית' ע"י האמונה, כאשר האדם מאמין בו יתב' בכל לבו הוא דבק בו יתב' ואין סר מאתו, ודבר זה ג"כ שלימות גמור כי כל המצות שיהיה לאדם דבקות בו יתב' ולכך אמר שהעמידן על אחת".
ודרש ר' שמלאי (מכות כד ע"א): "בא חבקוק והעמידן על אחת", כלומר שכל המצוות הן אמונה, והמאמין חיי כל המצוות כי "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו), ולכן בגלל כוח האמונה יוצאים מהגלות, וכדברי המכילתא (מכילתא דר"י בשלח מסכתא דויהי פ' ו):
"וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמונה שנ' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש וגו' (שה"ש ד, ח) וכתיב וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה..."
וחז"ל הדגישו ערכה של האמונה באבות דרבי נתן (פרק לז):
"שבע מידות שמשמשות לפני כסא הכבוד ואלו הן: אמונה, חכמה צדק, משפט חסד ורחמים ואמת ושלום".
רואים שחז"ל הציבו האמונה בראש המידות וקודמת לשאר המידות היקרות, ולפי זה יפה דרש ר' שמלאי שכל מרכז החיים והשתרשות עמוקה באלוקות היא האמונה, ובפרט לעם ישראל "גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו, ב) ודרז"ל (שבת קיט ע"א) אל תקרי שומר אמונים אלא שומר אמנים", כלומר שהאמונה חקוקה בלבו ואין הישג שכלי אלא הישג נפשי, ומאירה בלב כל פרט ופרט מישראל ועונה אמן על אימרות-ה', וזהו בחינת "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). ולפי זה מובן יותר למה אדם נענש על הכפירה, כי הרי אמרנו שהנטיות החומריות מסתירות מן האדם התגלות אלוקים, וקובעות בו סטיות מראיית מעשי-ה', וממילא מתמלא ספקות וקושיות כי הוא תאב לזה, ולכן הקב"ה נותן לאדם מה שהוא חפץ, ולכן מתנדנד הכופר בעולם הספק. וכך סובר בעל ספר "תורת-האבות": כשרוצים מן השמים לרחק את מישהו שהלה מתאוה להישגים שכליים ומצפצף על כל תופעה אלוקית בהיסטוריה אז מתמלא ספקות וקושיות באמונתו.
אולם על ידי האמונה הצרופה דבוק הוא בחיי העולמים, ואינו מתחשב בתפיסתו האישית אלא מסתכל על כל מאורע קוסמולוגי כגילוי הרצון האלוקי, שבודאי ביסודו מונח "טוב עמוק" שאינו ניתן להשגה אנושית. ולעומת זאת הכופר מסתכל בקטנות-מוחין על כל אירוע ורואה בו כרע וכעונש מוגזם מצד הבורא ליצוריו החלשים, וזהו חשקם של האומות. אבל אנחנו המאמינים בני מאמינים, בני אברהם יצחק ויעקב, מסתכלים על כל דבר כגילוי השכינה ורצונה, ושפועלו הישר:
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).
ורק במידה זו זכינו למעמד של "קודש ישראל לה'" (ירמיהו ב, ג) וכדברי המדרש (ילק"ש פ' בא רמז רט):
"וגם צדה לא עשו להם (שמות יב, לט) להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאין למדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו והלכו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה (ירמיהו ב, ב-ג) הלוך וקראת באזני ירושלים וגו', מה שכר נטלו על כך קדש ישראל לה' וגו'".
ולכן כוח זה הצפון בתוכנו מהווה מפנה כביר, והוא אות "ברית נצח" לישראל כדברי הנביא ירמיה (ב, ב):
"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
יוצא כפי שאמרנו, שהמצוה היא הבירור והידיעה העמוקה, והיא צריכה לימוד ועיון רב כדי לחזקה ולבצרה בנפש האדם. וכך אומר "המעשה רוקח" (לרב מסעוד חי) בדעתו של הרמב"ם, שעיקר המצוה היא הידיעה כדרך שעשה אברהם אבינו שחשף האמונה ע"י הסתכלות ולימוד, ולכן הציווי - סובר הרמב"ם (הל' יסוד"ה פ"א ה"א): "לידע שיש שם מצוי" ולא סתם להאמין, כי על זה לא בעינן ציווי אחרי שדבר זה קיים בטבע הנפש.
והנה הפרוזדור לביסוס האמונה והכרתה באדם הוא היראה והיא חלק ממנה כדברי הרמב"ם בסה"מ (מצות עשה ד):
"והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו, יג) את ה' אלהיך תירא"
יוצא שהיראה מדרבנת את האדם לאמונה לידיעת הבורא ופעולותיו, ושהכל משועבד לרצונו, וכוח זה מתבטא אפילו בדברים שמבחינת חוקי הטבע יצליחו. ולפי זה אפשר לפרש מאמר חז"ל (מובא בתוספות שבת לא ע"א ד"ה אמונת):
"אמונת זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע".
ולכאורה יש לשאול איזו אמונה יש כאן בזריעה, הרי אפילו גויים הכופרים זורעים מתוך הנחה טבעית שכשיש זרע בארץ תבוא צמיחה? אלא הפירוש כך: אמונת האיש הישראלי בחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד) מתבטאת אפילו כשזורע, למרות שמבחינה טבעית הזריעה תביא לצמיחה וליבול מבלי שהדבר יהיה קשור באמונה - שהרי גם שדות הכופרים מצליחים. אלא כאן טמונה ההשקפה היהדותית ששונה גוי מיהודי, כי לגבי הישראלי אין כפיפות לחוקי הטבע ולמהלך קוסמולוגי רגיל, כי הציבור הישראלי נמצא מעל-לטבע וכן היחיד, ולכן בזמן שהיהודי זורע, סוחר, בונה וכו', כל הצלחתו תלוייה בזכות האמונה והבטחון בה' שהוא המשגיח עליו ומשפיע מטובו עליו.
ולפענ"ד זה רמוז בפסוק "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז, ג), כלומר מתי תצליח בענינים ארציים ותשכון בטוב, רק כשתדע אמונה ותאמין שהכל מאתו יתברך, וההצלחה תלוייה בקיום התורה והמצוות. ומכוח זה אפילו בשעה שאומות העולם מתמוטטים - אנו ניצבים, וכדברי המדרש על הפסוק "אתם ניצבים" (דברים כט, ט) גם כאשר כל העולם מתמוטט "אתם ניצבים", כי קיומנו אינו כרוך בטבע וחוקיו אלא בקיום הרצון העליון המספק לנו נצחיות. והאומות המושגחות על ידי חוקי הטבע, שרויות בהתמוטטות לפי מהלך הטבע שהוא משתנה לפי רצונו יתברך, וישראל משנים את הטבע. ובזה מובנת הדרישה של האומות לישראל לבטל כל דבר מצוה הקשור עם המציאות הטבעית, כגון בקשת היוונים לבטל קידוש החודש , משום שקידוש החודש מראה על העליונות הישראלית, על עליונותם להפוך סדר המציאות על ידי קביעת החדשים, וכשאנו שולטים בטבע אז יכולים אנו להוריד האומות המונהגות על ידי הטבע ולעשותן ירודות ושפלות, ולכן בהכירן סוד העיבור וסוד העל-טבעיות של ישראל, שונאות אותנו, ומנסות לנתק אותנו מכל מצוה מעשית הקשורה לטבע.
לומדים אנו מדברי רבותינו שעיקר אמונתנו היא לקבוע אמיתתה בלבנו ולהגות בה תמיד, כדי להגיע לקבלת עול מלכות-שמים, ולהעלותה להכרה שכלית ולהבנת גדולת-ה' בעולמו. וכשמתחזקים באמונה אז מתגלה בנו הגבורה האלוקית העילאית, וקפיצתו של נחשון בן עמינדב בזמן קריעת ים סוף מוכיחה שהאמונה והמסירות נפש הן תגבורות לעוז האלוקי, ומתוך מעשה נועז זה נקבעה מלכות ישראל בשבטו של נחשון, וכך אומרת המכילתא (מכילתא דר"י, בשלח, מסכתא דויהי פ' ה):
"כבר היה ר' טרפון וזקנים יושבין בצלו של שובך של יבנה ונשאלה שאלה זו לפניהם... אמרו לו רבי למדנו באי זו זכות זכה יהודה למלכות, אמר להם כשעמדו שבטים על הים זה אומר איני יורד תחלה וזה אומר איני יורד תחלה שנאמר סבבוני בכחש אפרים וגו' (הושע יב, א), מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים - לפיכך זכה למלכות, שנאמר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד, ב) - לכך ישראל ממשלותיו, אמר להם הקדוש ברוך הוא מי שקידש שמי על הים יבא וימשול על ישראל, והודו לו הזקנים לרבי טרפון".
יוצא לנו מהמכילתא שנחשון בן עמינדב הגיבור, שאב כל גבורתו וכוח מסירותו מהאמונה הלוהטת בהקב"ה שהוציא אותם ממצרים לקבל התורה, ובודאי הדרך הסלולה בפניהם היא ההליכה בים, ולכן קפץ כי ידע שה' יעשה להם נסים ונפלאות, ורק מתוך אמונה זו ביצע מעשהו. ובקידוש ה' זכה להיות שבטו "שבט מושלים", כדי להחדיר כוח האמונה בעם להיות מאמינים גדולים התרים אחרי מצוות-ה' ולא אחר מחשבות לבם. ולכן גם כלל-ישראל באמונתם הטהורה אמרו פה אחד "נעשה ונשמע", וזכו למלוך על שאר העמים להזריח עליהם אורה אלוקית, ולהחדרת הכרתו ותפארתו וירגישו עונג העבודה שהיא לצורך גבוה, לשכלול העולם, וגילוי השפע הבלתי מוגבל המורק לתחתונים, וכל זמן שלא מכירים אז יש חוסר שפע, והעדר טובו יתברך זה גילוי הרע, אבל בהשראת השכינה אז "חסדו יתברך" חופף על כל הנמצאים והעולם במלואו, והכל מוכן לקבלו, וגם רכושו של אדם וקניניו שהם משורש נשמתו (עיין בצדקת הצדיק פרק פו), ובתיקונו מתעלים גם קניניו הגשמיים.
ונראה לפי זה להסביר למה הקב"ה ציווה אותנו לתרום לבנין המקדש חפצים יקרי ערך "כסף-זהב-ונחושת", כי קניינים אלה חביבים על האדם והם משורש נשמתו, ולכן נצטווינו "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) שאהבת הרכוש האישי, אהבה נפשית מלאה - תהפוך לאהבת הבורא. וגם כלים אלה בשימושם לקדושה המרכזית יתעלו, ובזה האדם יבוא לאהבת הבורא ב"מאודו" גופו עם שייכותו הממונית, ולא יהיו חפצים אלה מכשיר למילוי תאוות גסות ולתענוגי-בטן, כי החסד האלוקי חפץ שיצורי מטה המוגבלים יהנו מהטבה אלוקית, ולא ישארו דוממים אלא יתקשרו אל "התפשטות החיות האלוקית" הנמשכת מלמעלה למטה כדי להעלות הדצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר – כל מדרגות היצורים בעולם העשיה).
וזהו סוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם , כלומר בתוכם ממש, בתוך לבו ומחשבתו של כל יהודי יהיה משכנו של הקב"ה כדי לקדש חייו היומיומיים, ואז השראת השכינה תחול בבריאה כולה באמצעות הקדושה הכללית השרוייה "בממלכת כוהנים". והשראה זו מהווה מופת חותך להשגחה פרטית, לאפוקי דעת טיפשי האומות הסוברים שצלו סר מדרי מטה. ולכן באו המקדש וכליו המסמלים קישור ההוויה כולה ותלותה ביוצרה, ושאין נקיפת אצבע מלמטה בלעדי רצון הבורא והכרת עליונותו , וזה מתאפשר רק על ידי הענוה, כי רק ל"עני ונכה רוח יביט" (ישעיה סו, ב). אבל כשהגאווה מתבלטת אז "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (שם א), והשקפות אליליות המכחישות התפשטות האורה האלוקית מרחפות וכובשות פני תבל.
ולכן קיחת האדם ורכושו לבנין המקדש אינה אלא "הגבהה" לחיבוק פני אלוקים ורוממותו, "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) אומר רש"י: "לי - לשמי", כלומר על ידי הקדושה של ישראל בא הקב"ה להתרוממות (עיין קדושת הלוי לפ' תרומה ד"ה והנה כשחטאו). ולכן מלכות של אנשים אלה המקדישים שמו, חובקת בתוכה תשוקות עילאיות המחוטבות סביב אידיאל אלוקי המקרין אורה אינסופית על עמי תבל.
והואיל וכל פרט מתגבר ומדליק אש הקדושה, לכן הקב"ה ציווה בתורתו כשברצון המנהיג לערוך מיפקד האומה אז אסור למנותה לפי גולגולות (מניין נפשות) אלא "איש כופר נפשו" (שמות ל, יב) כדי למנוע מגיפה, כי על ידי הספירה יבואו לידי חסרון, וחסרונם הוא חסרונו כביכול. ועל ידי הספירה אומר רבנו בחיי (ריש פר' כי תשא) - אני תולש את האדם ממסגרת קולקטיבית ומציגו לפני משפט ודן אותו לפי זכויותיו הפרטיות ואז יש קיטרוג עליו, ואין לגרום קיטרוג על כל פרט מישראל, ולכן הרמת כל אחד מישראל לערך החיים ולמציאות של "חלוץ מצבאות-ה'" היא על ידי "כי תשא" כדברי הגמרא (בב"ב י ע"ב):
"א"ר אבהו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא".
ופירש רש"י ז"ל: "אם באת לשאת את ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה", כי "צדקה תרומם גוי" (משלי יד, לד ) ואין גוי אלא ישראל. וזה יהווה עילוי לישראל ולקוב"ה יחד, וריבויין הוא ריבוי הרצון האלוקי בעולם הבריאה והצלתן מ"דומיה עולמית" (המוות נקראת "דומיה עולמית", ראה רש"י בברכות ה ע"א לפסוק "ודומו" [תהלים ד, ה]), הוא אקט חיוני להגברת השפע השמימי בעולם ולכן מחסדיו המרובים "הכופר הממוני" מכפר על העוון ומקנה הקיום הפיזי של בני האומה המרימה תרומה קולקטיבית לפדיון נפשה, ורק הצדקה המעוררת לגאולה היא הראוייה להביא חיים לנותניה וכדברי חז"ל (שבת קיט ע"א, תענית ט ע"א): "עשר תעשר" (דברים ד, כב) – "עשר בשביל שתתעשר". ולכן קיומם מהווה תגבורת חיילי-ה' בממלכה מאורגנת ומסודרת למופת בארצה שאז הקב"ה מייחד אלקותו על ישראל (עיין אור החיים הק' לדברים יא, יב), והצדקה מרוממת את הגוי המיוחד הזה שיחודיותו מתגלה בארץ חמדה "גוי אחד בארץ" ולימד אותנו רשב"י (זוהר ח"ג ויקרא פ' אמור צג ע"ב) ודאי בארץ הם גוי אחד ולא בגלות, ורק בארץ ישראל יכול לגלות כשרונותיו ולהגשימם בפועל (עיין אורות א"י אות ג).
והנה אפשר לפרש הפסוק "צדקה תרומם גוי", ידוע שמלכות לפי חכמת החן נקראת "צדק או צדקה", והצדק הוא כנסת ישראל בת זוגו של שבת (רבנו בחיי דברים טו, יב), ופירוש הדבר כך: מתי גוי קדוש מתרומם ומתבלט בעמים ובעולם כולו - רק כשיש לו מלכות בארצו ששמה אופיו האלוקי מתגלה, ורוח האומה מקבלת כינון וקיום, התפתחות ושכלול. אבל בגלותה מסדר מציאותה וקביעותה מציון שמשם נשתכלל העולם (מדרש אגדה בראשית פרק נג), וכשאין ממלכה כזו בציון שהוא מקום התגלמות הקדושה בעולם "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו" (תהלים קלב, יג) - אז דבר ה' בעולם עזוב, כי מפיציו פזורים בקצוי תבל ורחוקים מנחלתם, וכשיש עזיבת הארץ יש עזיבת התורה ואמרו רז"ל: כיון שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה (חגיגה ה ע"א), וזה מביא חסרון לאומה בנשמתה ובקניינה.
ולכן תקומתנו ותחייתנו מותנית בהגברת חובשי ספסלי בתי המדרש שקול תורתם יבשם שממותינו ומפעלינו, וכדברי חז"ל (זוהר חדש כ"א בראשית טו ע"ב ) "שהגאולה העתידה בזכות משה", כלומר בזכות התורה, שרק חביבותה מביאה את פדות נפשנו והתעצמותנו הממלכתית לכל אורגאניה הן הגשמיים והרוחניים, ושילובם הוא שביל הזהב של השקפת היהדות. ולא כשיטת הנצרות המפרידה בין המדינה והדת, ומציעה את חרות הרוח במקום החרות הפוליטית, ורומסת ברגליה את דרישות-החיים, ומרימה הדת ללא קשר עם האינטרסים הממלכתיים, וזו דרך של צביעות ושקר, כי תורת משה משלבת רוח וגשם יחד להתעלות אלוקית ולדרגת-קודש. וכך כותב מרן הרב קוק (אורות הקודש ח"ג, מוסר הקודש, תקון העולם והחיים הנצחיים, קכה):
כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת "בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגליים..." (עכ"ל).
יוצא לנו שאושר מדינתנו לטפח אמונה מעשית בהארת חלק המדינה על ידי המצוות המעשיות, "שכון ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז, ג) כלומר השכנת השכינה בארציות והעלאתה לדרגת קודש היא על ידי האמונה ברצון האלוקי, שחפץ לקדש כל יצירתו הגשמית באור התורה והמשפט. והרבה אימרות חז"ל סותרות שיטת הסגפנות, ואמרו רז"ל (ירושלמי קדושין פ"ד הי"ב):
"רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא" .
יוצא שעבודת-ה' האמיתית היא על ידי הפניית יצירות-ה' הגשמיות למטרות קדושה (עיין ברמח"ל, רמב"ם, רבינו יונה, וכו' שהאריכו בזה). והדבר מתומצת בדברי חז"ל:
"ואהבת את-ה' אלהיך... בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" (ברכות נד ע"א).
וכן דרשו (בראשית רבה פ' ט סי' ז):
"רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר הנה טוב מאד זה יצר טוב והנה טוב מאד זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן שלמה אומר (קהלת ד, ד) כי היא קנאת איש מרעהו".
ועוד אמרו רז"ל (תענית יא ע"א):
"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה" (עיין שם בתוס' ד"ה אמר).
ובסיכום החיים אמר ריב"ל: "כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה" (מועד קטן ה ע"א), כלומר כל השם אורחותיו עלי אדמות יהיו מיועדים לקיום רצון-ה' המתגלה בכל חפץ בעולם.
ולפי זה מתפרש הפסוק בויקרא (א, ב): "אדם כי יקריב מכם" קרבן מלשון קירוב (רלב"ג), כלומר אדם שרוצה להתקרב לה' ולשפר מעשיו ולחזור למסלול התורה והמצוה - אז יתקרב "מכם" ר"ת "מתוך כל מעשיו", כלומר כל החיים השיגרתיים יהיו מוארים בקדושה להחדיר תעודת ההשתלמות הרוחנית שהיא תכלית חייו עלי חלד (עיין בספר דרך-ה' לרמחל ח"א, ומסילת ישרים פרק כו).
ומפירוש פסוק זה מופרכות כל התיאוריות הצצות בשמי היהדות וגורסות רק ההשקפות המוסריות אבל לא מעשה-המצוות, שלפי מיעוט שכלם אינם אלא צורה פורמאלית גרידא. וטעות בידם, כי היהדות מהווה תורת השתלמות רוחנית מוסרית, המכוונת את האדם להשכלה אלוקית ומעלות נפש המובילות אותו לקידוש החיים, שמהם משתקפת אהבת-ה' בכל פארה והדרה. ולכן בשיבתנו לציון שהיתה כבושה תחת הכנעניות למינה, מחובתנו להחרים השיטתיות הכנענית שמגמתה הפרדת החול מהקודש, ולסור למידת "התמימות" של בני יעקב להיות "קודש לה'", להצמיד הלאום לדת, וכל הפרדה בניהם מולידה הפקרות בחיי אנוש, ומעשה הכנסייה הנוצרית לאורך ההיסטוריה מוכיח צביעותה ואכזריותה כלפי מאמינים אחרים.
והנה כעת בארצנו החמודה והאהובה, נלחמים אנשים המתקראים "לא דתיים" בדת ובמשפט העברי, והנימוק למאבקם הוא מצד הדמוקרטיה, כלומר הדמוקרטיה לפי תפיסתם אינה יכולה להשלים ולחיות בצוותא עם התיאוקרטיה, כי דמוקרטיה פירושה ממשלת-עם ותיאוקרטיה ממשלת-שמים, ואין לערב שני סוגי ממשל. וזוהי בדיוק לענ"ד השקפה כנסייתית-נוצרית, שמלכות-ה' בשמים בעוה"ב, ומלכות האדם בעוה"ז. אבל טעות היא בידם, כי מלכותנו, מלכות ישראל, מלכות שדי ותורתנו, קנוייה לנו מראשית יצירתנו בתור עם, והיא ברית נצח כרותה בנינו לבין ה', ולכן בעמנו לא יהיה מאבק בין הדת והשלטון, אלא המנהיגות מושגחת מודרכת ומנוהלת עפ"י התורה ומשפטיה, והמלך ברציפות שלטונו מגלה הקדושה בממלכתו, על ידי שני ספרי תורה שכותב לו (דברים יז, ח) שמנחים את כל דרכיו ומעשיו.