מצוות מינוי מלך ודיון הלכתי

הרב שלמה בן חמו

ראשי פרקים:

מצוות מינוי שופטים
מצוות מינוי מלך
הרוגז על בקשת מלך
פסק הלכה
שיטת האברבנאל
מעלת שאול והאם דינו כמלך?
התנגדות האברבנאל למוסד המלוכה
פסק הרמב"ם

א. מצות מינוי שופטים

אחרי פרשת מינוי שופטים בכל מקום (דברים טז, יח-כ), ופעילותם הענפה בשדרות העם האלוהי אשר בתיקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל (ספורנו דברים טז, יח), וקיום האומה בשלמותה תלוי בהעמדת דיינים כשרים לשפוט משפטי אמת, והיא מצות עשה מתוך תרי"ג מצוות כפי שפסקה הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"א ה"א וה"ב) ובספר המצוות (מ"ע קעו) וכן החינוך (מצוה תצא), ומצות מינוי דיינים נוהגת אף בזמן הזה מדאורייתא לדעת הרמב"ם, והמבי"ט ב"קרית ספר" (סו"פ ה מהל' סנהדרין, עיין בשו"ת יביע אומר ח"ז חו"מ סי' א, ושו"ת יחוה דעת ח"ז סי' קצח, ושו"ת יביע אומר ח"ז סי' יח, שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' סט אות טו, שו"ת הר צבי חו"מ סי' א, ושו"ת דברי יציב חו"מ סי' א וב) ומטרתה להכריח הסוטים מדרך האמת ללכת בדרכי התורה ומצוותיה כדי שלא תהיה התורה ומצוותיה מסורים לרצון כל אדם ואדם. ומצוה זו היא עמוד חזק בקיום הדת (החינוך מצוה תצה), שבאמצעותה יבוא זיכוך וקיום לבריות, וכלשון התנחומא (שופטים סי' ו):

"דבר אחר, [ושפטו את העם] משפט צדק (דברים טז, יח), בזמן שעוסקין ודנין בצדק הן עושין צדקה עם הבריות ומצילין אותן מן הפורעניות שנאמר (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח וגו', בזמן שדין אמת מארץ תצמח אז צדק משמים נשקף הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עם הבריות ומציל אותן מפורעניות ומיסורין וטובה באה לעולם" (עיי"ש ד).

ושופטי אמת מלמדים זכות על ישראל כמו גדעון (שופטים ו, יג) וכן מובא בזוהר חדש (ח"א טל ע"א).

ולכן המשפט העברי שדבריו דברי אלוקים חיים, הכולל בתוכו רעיונות אלוקיים יציבים ונצחיים המתאימים לתכונות האומה הקדושה, מפלס מאזני צדק בכל פינות החיים בכל מקום ובכל זמן, וחייב להתגלות בקולנו והרגשתנו כדי שהמאור האלוהי הממלא את המשפט היהודי-העברי יאיר דרכינו ויפעם ברוחנו ובכל נטיותינו, ואחד מייעודי הגאולה השלישית הוא: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" (ישעיה א, כו), וכך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה" (ברכה יא של תפילת שמונה עשרה), וכל זמן שאין "משפט עברי-תורני" במדינתנו – יש יגון ואנחה, כי ה"משפט הלועזי" אינו הולם לאופיו של עם ישראל השב לתחייתו[1].

וכתב הנצי"ב בפירושו על השאילתות (העמק שאילתא נח, ס"ק לז ולח) ובזמן שאין בית המקדש קיים מי ישפוט בין עמך ישראל? א"ל בעלי תורה דכתיב "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז, יא), כי חובת אמונת חכמים אינה דוקא בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, אלא גם בחכמי הדורות שבכל דור ודור, וכן כתב החינוך (ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצו):

"ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה (בספרי לדברים כאן) לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי. ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים", והרמב"ן האריך להסביר דין מופלא זה וטוב לטעות ע"פ חכם ולא על פי עצמו (ר' משה חג'ג' בספרו "אלה המצוות") ודין זה בא למנוע ריבוי מחלוקות ודעות בישראל.

אחרי מצווה זו באה פרשת המלוכה "שום תשים עליך מלך מלך" (דברים יז, יד-כ) ואמרו חז"ל בסנהדרין (כ ע"ב, וספרי דברים יב, י ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א): "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ... להעמיד להם מלך", והנה בנוגע למינוי מלך יש מחלוקת התנאים בספרי (דברים פיסקא קנו), שלפי ר' נהוראי רשות היא שנתנה תורה להעמיד מלך בישראל, ולפי ר' יהודה חובה ומצוה להקים מוסד מלוכה בישראל. ובמסכת סנהדרין דף (כ ע"ב) החזיקו במחלוקתם גם האמוראים, וכן פרשני המקרא איש לפי רוחו ותפיסתו.

מקור הסוגיא הוא בסנהדרין (כ ע"ב) ובתוספתא (סנהדרין פ"ד ה"ה):

"רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו, רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך. וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו'".

והרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"א) פוסק כדעת ר' יהודה: שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך..., וכן קבעה בספר המצוות (מ"ע קעג), והציווי שנצטווינו למנות עלינו מלך מישראל שיאחד כל אומתנו וינהיג כולנו והוא אמרו יתעלה שום תשים עליך מלך. וכן הוא בתנחומא (פ' כי תצא יא): שלדעת ר' עזריה ור' יהודה בר סימון בשם ר"י בר אלעאי על שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ.

יוצא שהצו למנות מלך נתון במחלוקת לדעת רבותינו ז"ל, לאחדים נחשב כמצות עשה כדי להכין העם להתאחדותו ונטיעת האמונה בתוכו. ולאחרים נחשב כרשות, כקביעת גדרים וסייגים למקרה שישראל יבקשו עול מלכות אנושי שיהיה מנהיג מוחשי עליהם.

ב. מצות מינוי מלך

מלכות ישראל היא מושג דתי ולאומי יחד, שהרי מלכות ישראל היא משאת נפשם של אבות האומה, והיא חזון קדום מראשית התהוות האומה על ידי אבותינו הקדושים:

א. לאברהם נאמר: "ומלכים ממך יצאו" (בראשית יז, ו).

ב. לשרה אמנו נאמר: "וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו" (שם טז).

ג. יעקב אבינו נתברך: "ישראל יהיה שמך... גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" (בראשית לה, י-יא).

ואם כן אם חזון המלוכה מעוגן במציאות חייהם ובמשאת נפשם של מייסדי האומה, הרי בודאי שום נביא או חכם קדמון לא יחלוק על חזון זה ולא יערער על הפסוק "שום תשים עלך מלך" (דברים יז, טו), ובודאי גם שמואל הנביא לא יוכל להתנגד לדבר שהוא עמוד התווך של האומה, אלא התנגדותו נבעה מסיבות פסולות של בקשת המלך שניסוחה היה פסול בעיני שמואל, וטעותם היתה שחשבו שהמלך יביא את הישועה, ושכחו שלה' הישועה ולא המשטר, ולכן חטאו במה שהיו תקוות מוגזמות במלך שהוא "עוגן הצלה" (עיין בהקדמת דעת מקרא לשופטים עמ' 25-26), וכתפיסת הגויים. ולכן הזקנים פנו לשמואל:

"ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" (שמו"א ח, ה).

וה' ביקש משמואל שלוש פעמים לשמוע בקול העם ולהמליך עליהם מלך, "שמע בקולם והמלכת להם מלך" (שמואל שם ט, וכב), ופקודה זו היא מלמעלה ולא מצד העם, כי העם אינו עצמאי לבחור מלך כרצונו אלא "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו" (דברים יז, טו), על פי סנהדרין ונביא (סנהדרין כ ע"ב, ורמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ג, ורמב"ן לדברים יז, טו ד"ה וטעם), והיא מצות עשה (ספרי לדברים פי' קנז, ומלבי"ם בדברים שם אות ל).

ולשיטה זו תישאל שאלה, למה יהושע והזקנים לא העמידו מלך לעמם אחרי כניסתם לארץ? והתירוץ הוא כי עדיין דוד שבא משבט יהודה לא הופיע בעולם, והרי הוא הנבחר להעמיד שלשלת המלוכה מבית דוד, ולכן היו מעכבים כי עדיין לא ניתן לזה צו עליון למנות מלך "אשר יבחר – על פי נביא" (ספרי דברים פי' קנז).

ג. הרוגז על בקשת מלך

ומאחר שהקמת מוסד המלוכה בישראל היא מצות עשה אז תמוהה הסתייגותו ורגזו של הנביא (שמו"א ח, ה) כשביקשו ישראל ממנו "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים", וה' אמר לו "כי לא אותך מאסו כי אם אותי" (שם ו) "וירע הדבר בעיני שמואל", ואם כן אם המינוי אינו חיובי למה ציוה ה' את שמואל למלא רצון העם ולמנות להם מלך? ושאלה זו נשאלת על ידי התוספתא עצמה "אם כן למה נענשו בימי שמואל"? ובדומה לזה שואל הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ב): "מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל"? וכן שאלו בספרי (דברים פיסקא קנו) "אמר ר' יהודה והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולמה נענשו בימי שמואל"? וכן תמהו רוב המפרשים.

והנה בתוספתא בסנהדרין (פ"ד ה"ה) נתנו שלש תשובות לשאלה הנ"ל:

א- לפי שהקדימו על ידן, וכן נאמר בפסיקתא מפני "שהקדימו על ידן" (ויש גירסא אחרת "שהקדימו על ידו").

ב- ר' נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא מפני התרעומת.

ג- ר' אלעזר בר' יוסי אומר: "זקנים שאלו כהלכה שנאמר תנה לנו מלך לשפטינו, אבל עמי הארץ חזרו וקילקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו ויצא לפנינו ונלחם...".

ונסביר כל תשובה בפרוטרוט וביתר באור:

א. הראשונה: לפי שהקדימו על ידן, והגירסא הנכונה אומר המהרש"א בחידושיו לסנהדרין (כ ע"ב) היא "שהקדימו על ידו". ופירוש הדברים כך הוא: בשאלה כשלעצמה לא היה כל פסול וכעס, כי הרי זו מצות עשה למנות מלך על ישראל, שבכוחו לעמוד בפרץ כנגד פורצי חוקי התורה והמצוה. אלא החטא שבבקשתם היה ששאלו שלא בזמן המתאים והנכון, מאחר שנביא ה' עומד בראשם ומדריכם בדרך היראה והיושר, לא היה להם לבקש מלך, ואם ביקשו הרי זה מפני שמאסו בהנהגת שמואל, ולו המתינו אחר פטירתו וביקשו מלך אז לא היה שום שמץ של פסול בעתירתם, אלא אדרבה היה זה קיום מצוה והשלטת כוח התורה והיראה בעם לבלי יהיה כעדר שאין לו רועה, שאז אנרכיה ((anarchy רוחנית וגשמית תשרור בו, והוכחה לזה מהפסוקים:

"וירע הדבר בעיני שמואל ויאמר ה'... כי לא אותך מאסו אלא כי אותי".

כלומר הואיל ושמואל נביא-ה' הוא ונקרא "שליח דרחמנא" שמבצע הנחיותיו ומורה דרך התורה והאמונה לעם, אז הקב"ה מדבר מתוך גרונו כמו משה רבנו, וכוח שיפוטו נובע מהשראה אלוהית, והוא בחינת מלך דוגמת משה במדבר, ואם כן לא ראוי לבקש מנהיג, ולכן "לא אותך מאסו" אלא רוחי ואלהותי אשר בתוכך מאסו, ובזה נחשב חטא, כי הזמן לא מאפשר את הבקשה, ולו היו מחכים להסתלקותו ואז יווצר חלל ריק אז באמת חל עליהם החיוב לדרוש מינוי מנהיג שישליט בהם סדר רוחני וגשמי.

וכן עונה הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ב):

"לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו'".

והגירסא של התוספתא היא: "שהקדימו על ידן". כלומר שבבקשתם הקדימו על ידן ולא המתינו עד שיגיד להם הקב"ה על פי נביא למנות מלך, אלא ההתעוררות לדרישת מלך באה מצדם ולא מצד הקב"ה.

והנה גירסא זו מוקשית מאד, כי מאחר שהיא מצוה אז עליהם חל החיוב לבקש מלך ולא צריכים דחיפה שמימית כמו שאר המצוות, שה"אתערותא דלתתא" היא הקובעת, ולא מצאנו שהקב"ה יצווה אותנו וידחוף אותנו למצוה כלשהי. ולכן צדק המהרש"א שהגיה "על ידו", וכן עונה בספרי (עיין בספרי פ' שופטים פי' קנו[2]).

ב. ושיטת ר' נהוראי היא (ספרי דברים פיסקא קנו):

"רבי נהוראי אומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים...".

והנה שיטה זו קשה מאד, וכי מגמתם המוצהרת היתה לעבוד ע"ז ולכפור באלוקות? חלילה לתפוס דברים כפשוטם!

אלא הסבר דעת ר' נהוראי בספרי הוא: הנה מינוי מלך מגמתו להטיל מורא וסדר בחיים החברתיים, ויקיימו גזירותיו, כמו שאומר בעל "החינוך" (במצוה תצד), ואם ישראל היו יראי ה' בתכלית לא היו צריכים למלך כי הרי "ה' אלוקיכם מלככם" (שמו"א יב, יב), אבל כשחסרה יראת שמים אז צריכים ללמוד מורא שמים ממורא בשר ודם, והיא "אימת מלכות" - אימת מלך שלומד יראה מתוך ספר התורה.

ולכן סובר ר' נהוראי שאליבא דאמת והרצוי הוא שלא למנות מלך ללמדם יראה, כי הרי התורה האלוקית מלמדת לאדם דעת ויראת שמים בתכלית, ועל ידה באים ליראת הרוממות ולאהבת ה' (רמב"ם הל' יסוה"ת, ורמח"ל, וכו'), אבל כשחסר מורא שמים אז באמת זקוקים למלכותא דארעא כדי ללמוד ממנה איך יראת ה' צריכה להיות. וזוהי האשמה שמטיח כלפיהם ר' נהוראי, שפורקים עול מלכות שמים ונזקקים לאמצעי חינוכי וזה נחשב כעבודה זרה, שהרי במקום שאין יראת ה' וקבלת עולו אז יש הפקרות גמורה, ובזה מקבל האדם עליו מרות זרה, וקבלה זו נחשבת להשתמטות ממרות אלוקית וכניסה תחת עול זר, כי רק האמונה הטהורה בבורא והשגחתו ובהדרכתו אלינו על ידי התורה היא העבודה האמיתית והכרת אלקותו עלינו, ואחרת עבודה זרה תיחשב לנו כפי ששמה מורה.

וזהו ההסבר לענ"ד של ר"נ ולא כפשוטם, ולפי הכיוון הזה אין מקום לדחות דעת ר' נהוראי בספרי כפי שהפריך אותה האברבנאל בראיות מן הכתובים. ואלו הן פירכותיו של מהרי"א: אילו רצונם במלוכה היה כדי לעבוד ע"ז למה מילא ה' את שאלתם? ולמה אמר "כעת מחר אשלח אלך איש מארץ בנימין... צעקתו אלי"? ואומר האברבנאל שמדברים אלה משמע שתכלית המלוכה לשם הצלת ישראל ולא לשם דבר אחר, ומה שאמרו "נהיה ככל הגויים" התכוונו רק לעניני מלחמה ושיפוט ולא לעבוד ע"ז.

והנה לפי ההסבר שלנו בדעת ר' נהוראי שמגמת בקשתם למנות מלך כדי ללמוד ממנו יראה עילאה ולא רצו ללמוד מן התורה עצמה אז הקבה בראותו שגם בזה יש תועלת למרות שמן הדין היה להם להתעסק בתורה ולשאוב ממנה כוח היראה והאהבה מבלי להיזקק למלכותא דבשר ודם, ולכן אמר ה' לשמואל למשוח שאול שילחם עם הפלישתים וינצחם מכוח יראת שמים והדבקות שבלבו וילמד ממנו העם שהכול תלוי בהשלטת התורה והמצוה בחיים היומיומיים וזה גם כן תשועה לרוח האומה שתשיג יסודות רוחניים מדמותו הענקית של שאול המלך שנקרא "ראש למשיחים" (פתיחתא לאסתר רבה) וחז"ל הפליגו בשבחיו ובתיאור קומתו הרוחנית, וכן אמרו בפסיקתא דרב כהנא (מד):

ובזכות מה נמלך מיד? בזכות מעשיו הטובים, שהיה ענו, שפל-רוח ירא חטא מבזבז נכסיו וחס על נכסיהם של ישראל. ר' בר נחמן בשם ר"ל משום שהיה בן תורה דכתיב "בי מלכים ימלוכו" (משלי ח, טו).

א"כ כדאי מלך כזה להנהיג צבא-ה' עלי אדמות ביראת אלוקים וחרדת קודש ולהביאם אל המנוחה והנחלה להכות עמלק (מלכים א יד, מז-מח) אויב האלוהות בעולם שנצטווינו על מחייתו לדור דורים, ולארגן צבא ישראל כדי לנצח שונאיו.

והנה דעת ר' נהוראי בתוספתא סנהדרין (פ"ד ה"ה) היא אחרת: לא נאמרה פרשה זו אלא מפני התרעומת[3]. ופירוש הדבר שמינוי מלך זה רשות ולא חובה, ומה שהתורה כתבה פרשת מלך זה רק משום שגלוי להקב"ה שעתידים ישראל להתרעם ולומר והיינו "ככל הגויים"[4], ולכן כתב הקב"ה בתורה מה שיקרה לעתיד, ואמר לישראל אם תרצו לחקות את הגויים "אשימה עלי מלך ככל הגויים" (דברים יז, יד) משום גינוני מלכות ותכסיסיה אז "שום תשים עליך מלך" (שם טו) בחינת רשות והסכמה שלכם (רש"י).

ופירוש זה, אומר המהרש"א בחידושיו (לסנהדרין שם), דחוק, כי הרי לא דומה ללא נאמרה פרשה זו דקאמר ר' יהודה ור' יוסי שהיא פרשת מלך בספר שמואל? ולכן סובר המהרש"א שמה שאמר ר' נהוראי "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן" זה חוזר על פרשת המלך בספר שמואל, שלא נאמרה אלא כנגד תרעומתן נגד שמואל (עיין בפירושו).

אבל לענ"ד ולקוצר שכלי פירוש רש"י נכון מאוד, כי הרי במחלוקת בין ר' נהוראי לר' יהודה היא האם מוסד המלוכה בישראל הוא שלילי או חיובי, רשות או חובה, מצוה לכתחילה או מצוה בדיעבד, שלפי ר' יהודה ודעימיה המלכות היא חובה, כי נושאת יעילות מרובה לכלל האומה, ולכן מצוה מתוך תרי"ג מצוות תיחשב. ולכן פרשת מלך שבחומש דברים היא מצוה והפרשה בשמואל (א פ"ח) העומדת בסתירה גלוייה על ידי תוכנה לפרשת "שום תשים..." לא נוגדת דעת התורה בהקמת מלוכה בישראל אלא באה לאיים עליהם כדי שתהא אימת מלכות עליהם ולא לזלזל בכבודו.

ולעומת זאת דעת ר' נהוראי השוללת לחלוטין את המלוכה ורואה בה היזק ושליליות, והוא מתבסס על פרשת שמואל שכולה מסתייגת ומתרגזת על רעיון המלוכה בישראל, אז יצטרך ר' נהוראי לתרץ את עצמו מקושיא מן הפסוק של "שום תשים עליך מלך" שממשמעות הלשון מוכח שמצות-ה' להמליך מלך. ולכן בא ר' נהוראי ואומר, דעתי בודאי נכונה ומבוססת כי הרי פרשת 'שום תשים" (דברים יז) תמוהה למדי, כי היא פותחת בפתיחה מוזרה:

"ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו".

ולא מתחילה בציווי מוחלט: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך שום תשים עליך מלך", ולכן בודאי אומר ר' נהוראי שזוהי רשות, רק כשישראל יסכימו ויגידו "אשימה עלי מלך ככל הגויים" אז חלה עליהם חובה להמליך, אבל כשאין רצון והתעוררות מצד העם אז אין מצוה, ואם כך בודאי פרשה זו של "שום תשים עליך" לא נכתבה בתורה אלא כנגד תרעומתן של ישראל, וכמו שפירש רשי שעתידים להתרעם ולבקש מלך בזמן שמואל, ודברי רש"י נכונים.

יוצא שלדעת ר' נהוראי, שהקב"ה לא ציווה בפירוש למנות מלך, אלא שימת מלך תלויה ברצון האומה הישראלית, וכשיש רצון עז ואדיר למנות מלך אז גם ר' נהוראי סובר שמצוה לשים מלך שיתנהל לפי חוקי התורה ויהיה לכבוד ולתפארת בעיני ה', כי הוא המוציא ומכניס את עמו ביראה ובאמונה בעזרת-ה וישועתו דוגמת דוד מלך ישראל, אבל מעיקרא אין שום צו חיובי למנות מלך. ור' נהוראי מפרש "ואמרת אשימה עלי מלך" מלשון תנאי ותלות ברצון העם, ולא "צו חיובי" "מצוה לכתחילה".

והנה כדעת ר' נהוראי תפס ההוא כותי בירושלמי סנהדרין (פ"ב ה"ו):

אמר ליה ההוא כותי לר' חזקיה מה כתיב באורייתא "שום תשים עליך מלך" אשים אין כתיב כאן אלא תשים, דאת שוויתיה עלך.

א"כ הכותי סובר שהמלוכה איננה מרצון ה' אלא ויתור לרצון האומה, לעשת נחת-רוח לישראל, ולכן "את שוויתיה", כלומר מרצונך לבד ולא מרצונו יתברך.

אבל האמת אליבא דפירוש הפסוק זהו ציווי למנות מלך, ומה שכתוב "תשים עליך מלך" זה בא ללמדנו שתהיה לנו אימת מלכות ולא נתנהג כצאן בלי רועה, וזוהי דעת ר' יהודה ור' יוסי. וכתפיסת ר' נהוראי סובר ה"אבן עזרא" שפירש "שום תשים עליך מלך" - רשות. ודעת ר' נהוראי מתפרשת באריכות באברבנאל בפירושו לתורה ולשמואל (א פ"ח).

ג. הדעה השלישית היא דעת ר' אלעזר בר יוסי: "זקנים שאלו כהלכה אבל עמי הארץ חזרו וקלקלו".

כלומר שר"א תופס שמינוי מלך זו מצוה חיובית, ואין שום הסתייגות מבקשת מלך. אלא האשמה המוטלת על בני ישראל ששאלו לשמואל מלך תלוייה בניסוח שאלתם, בזה שעמי הארץ קלקלו באמרם:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'" (ח, ה-ו).

"וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (ח, יט-כ).

כלומר שעמי הארץ לא שאלו מלך כדי לקיים המצוה, אלא רצונם היה לחקות מעשי הנכרים ולהידמות לעמים אשר בסביבתם וזה היה חטאם, כי רצו מלך שימנע מצב של "איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ב מ"ג) ולא מלך אידיאלי כתפיסת התורה וזה הוכיח שהיו בדרגה נחותה של יראת שמים ולכן אמר ה' לשמואל "כי אותי מאסו".

אבל הזקנים שאלו כהוגן שלא אמרו אלא "תנה לנו מלך לשפטנו" לפי דין תורה, ולהשליט בנו יראה ורוממות אלוקית על ידי גילוי המשפט האלוקי, והשמחה בעיצוב דמות אידיאלית שכל חייה חיי אושר ועבודת ה' בארץ חמדה. ומה שאמרו ככל הגויים התכוונו כמו שהגויים יש עליהם אימת מלכותו וחוקיו השרירותיים שולטים במדינה ואין פותח פה, כך מלכנו שיתמנה על פי נביא וסנהדרין תפקידו להשליט רוח התורה ולהעניש פורצי חוקיה וכמו שאר הגויים שהמלך מעניש העוברים על חוקיו, אבל לא התכוונו שידון אותם כפי חוקי הגויים, כי אם נגיד כך אז מה זה "זקנים כהוגן שאלו" אלא בודאי הזקנים תכליתם בקיום המצוה כדי שהמלך יהיה ראש המדינה כמו "בכל הגויים", אבל מהותו וכיוון שיפוטו והנהגתו תהיה על פי התורה האלוקית.

ועמי הארץ קלקלו וביקשו מלך שידון אותם לפי משפטי הגויים, כלומר חוקים שרירותיים שנעשו לפי רצון השליט שהוא המחוקק, וזה הרגיז את שמואל בשמעו הבגידה הזאת במשפטי אמת ויושר המוארים בזרקור אלוקי, ושכחו שמלך אידאלי ייעודו "לכוף כל ישראל לילך בתורה ולחזק בדקה" (רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד).

וא"כ לפי ר' אלעזר הבקשה אינה פסולה, אלא רוגזו של שמואל התעורר בשמעו את "ניסוח עתירתם" שמראה על פריקת עול, כי הרי רצונם במלך שאין לו שום קשר עם "משנה התורה" שממנו שואב חכמה ויראה, ועיקר המלכתו לשמור בתוקף עוז את קיום האומה בהעמדת דיני התורה על תילם.

יוצא שר' אלעזר תופס כדעת ר' יהודה ור' יוסי שמינוי מלך מצוה. וכך אומר הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) שאשמתם היתה שהם דרשו מלך ככל הגויים שישפוט אותם לפי חוקי המלכות, אבל אם היו מבקשים מלך ללא הגדרת תפקיד "שימה לנו מלך" אז לא היה רע בעיני ה' ושמואל נביאו, אבל בהקפדתם על "לשפטנו ככל הגויים" בחוקיו האישיים ולא לפי משפטי ה' המתגלים על ידי דייני אמת וחכמי התורה, בזה נטו לשאיפת חיקוי ודימוי הרע בעיני ה', והוכיחם שמשטר מלוכני שאינו מרוסן על ידי התורה הוא לרעת הציבור, ואין לו זכות קיום, ולכן פרשת מינוי מלך היא מצרנית לפרשת זקן ממרה העוסקת בסמכות בית דין הגדול ובסמכות חכמי כל הדורות.

וכתב הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) שסמיכות הפרשיות באה ללמדנו שהצורך במינוי מלכות ישראל נועד להשליט ולהשלים משפטי התורה שהם הצדק האלוהי הנצחי, וכן נתנה התורה למלך כח ושלטון למלא את החסר במשפטי התורה בהתאם לצרכי הדור.

והנה האברבנאל דוחה שיטה זו וטוען נגדה שהרי מוכח מתוכחת שמואל לעם בשעת המלכת שאול למלך:

"וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לוֹ כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם" (י, יט).

רואים מטענת שמואל שעיקר גינויים הוא במה שביקשו מלך, ולא במה שהגדירו את תפקידו, כי אם היה זה חטאם היה טוען נגדם "ותאמרו ... מלך לשפטנו ככל הגויים", ועוד במה שביקשו לשפוט אותם לא התכוונו לשיפוט יומיומי כמו איבחון בין דם לדם, אלא התכוונו למשפטים המסורים לסמכות המלך, להעמיד הדין והצדק על תילו אפילו מחוץ למערכת השיפוט הרגילה, וסמכות זו נהנה ממנה אפילו מלך במשטר תורני ובזה הפריך מהרי"א שיטת הר"ן ודעימיה.

אבל לענ"ד שיטת הר"ן ודעימיה נכונה, וכל חטאם היה בהגדרת סמכות המלך המבוקש על ידם שישפוט אותם לפי תחוקה אישית שרירותית, וכל המדינה תהיה מונהגת לפי "דינא דמלכותא דינא" (גיטין י ע"ב, ובב"ב נה ע"א), שאין עליה שום סמכות שיפוטית אלוקית אלא כולנו נהיה נידונים לפי "הדת הנימוסית" (לשונו של מהרש"א), ועוד המלך ינהיג המלחמות לפי חכמתו ורצונו ויצא כגיבור ביום קרב כתפקיד מלך אומות העולם. ולכן חרה לשמואל, וענה להם שמאסתם את ה' משתי בחינות על ידי בקשת מלך כפי הגדרתכם, כי בקשתכם כללה שני מישורים:

1. המשפט שהוא עמוד החברה והשראת שלום איש לרעהו.

2. והמלחמה כנגד אויבי חוץ לעשות מלחמה לפי הכושר הצבאי והטקטיקה (tactic) המלחמתית כדי להכשיל המערכה הנגדית, ולזה דרוש מלך להיות רמטכ"ל ממולח ובקי בסדרי מלחמה, וכשיושג ניצחון אז יעריצוהו וישימו תקוותם בבן אנוש.

ולכן זהו חטא לשלול חוקי התורה, ולפרוק מעליהם הבטחון והאמונה ב"איש מלחמה"[5] (הקב"ה), ועוד אפילו התכוונו לסמכות השיפוטית המלכותית הרי גם היא שואבת כוחה מ"שום תשים עליך מלך" להיות אימתו עליך כדי שהמלך יהיה ברשות עצמו ולא יגער בו איש כדי לכבוש את יצרו ולהטות לבו לספר תורה המתלווה אליו בכל דרכי חייו כמו שאומרת הגמרא בסנהדרין (כא ע"ב):

"וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה - מוציאה עמה, נכנס - הוא מכניסה עמו, יושב בדין - היא עמו, מיסב [לאכול] - היא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יט).

וכל זה כדי ללמוד יראה וענוה, להשליט דת האמת עלינו, ולכן הקב"ה הסמיך אותו בסמכויות נרחבות שכל מגמתן האמיתית היא להביא למשמעת וליראה. אבל בזמן שמואל כל מטרתם היתה שהמשטר יהיה חפשי מכל התלות התורנית, ויחריט על דגלו "ממלכה כשאר ממלכות הגויים" שתוכנה השגת תפארת וכבוד הן לפרט והן למדינה כולה.

ולשיטה זו יש להקשות הלא הנוסח שבו שאלו בני ישראל בזמן שמואל הלא הוא זה שנאמר בתורה "אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי" ואם כן מה חטאם ומה פשעם?

לכן אפשר לומר שמכוח קושיא זו תופס ר' נהוראי ודעימיה שמינוי מלך הוא רשות ולא מצוה, כי הרי התורה עצמה בניסוח דבריה כתבה "ככל הגויים", ולכן אין להטיח אשמה על בקשת בני ישראל! אלא מוכרח להגיד שהקמת מלוכה אינה חובה תורנית, אלא התורה דיברה כנגד יצר הרע כלשונו של אברבנאל, או כמאמר ר' נהוראי ש"לא נאמרה אלא כנגד תרעומתן", ולולי זה לא היתה נכתבת פרשת "שום תשים עליך מלך", ואליבא דאמת, ה' בעצמו הוא המלך על ישראל.

אולם לדעת ר' יהודה יהודה ודעימיה הרואה במינוי המלך מצוה אלוקית, אז האשמה של העותרים בתקופת שמואל היתה בתוספת ההדגשות "לשפטנו" "ושפטנו מלכנו" "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו", והם מדגישים שתפקידו לשפוט אותם ככל הגויים לפי משפט גויי, ולתלות בו הנצחון הצבאי.

ועוד אפשר לומר שחטאם היה באמרם "שימה לנו" ולא אמרו "עלינו", כי המילה "על" רומזת על עליונות (כלי יקר ומלבי"ם), על משהו שלמעלה, שזהו נוסח התורה שהמלך יהיה על נתיניו וישלוט באומה כדי לכבד חוקי התורה, ועל זה דרשו חז"ל (קדושין לב ע"ב, ספרי דברים יז, טו פי' קנז) "תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך", וכמו שהגמרא בסנהדרין (כ ע"ב) מפרטת, וכל האימה שהתורה מחייבת אותנו לפחד מהמלך כוונתה לצייד אותו בכוח אלוקי ועוז מלכותי כדי שכל האומה תשמע לפקודותיו, כדי להשליט מעגל צדק ויושר תורני בצאן מרעיתו, כי לפני בעל זרוע יש תמיד ציות מלא שיוביל למגמה של העלאת הממלכה כולה "למלכות שדי", ולא יהיה המלך תלוי בחסדי הציבור ויחניף להם כי אז סרה ממנו "הסמכות המלכותית" ובזה כל אחד יעשה כשרירות לבו ו"לית דין ולית דיין".

ולכן חטאם היה באמרם "שימה לנו" שהשימה הזאת אינה להטיל עלינו אימה לעבודה, כי הרי הוא יהיה תחת כוחנו ויחניף לנו, ולכן משימתנו להיות בעלי גינוני מלכות כשאר הגויים המעוטרים בתכסיסי מלכות ובפאר חיצוני, ולזה נחשב להם חטא, והתחיל שמואל להרצות בפניהם חובות מרובים ופעולות מזיקות לרכושם שהמשטר המלוכני דורש מנתיניו.

ד. פסק הלכה

והנה המאירי בסנהדרין מביא לפסק הלכה ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ..., ושואל למה נתרגז שמואל, ומביא שתי תשובות:

א. משום שבטחו רק במלך שהוא אדם ו"ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו"[6] ולא היה לעם אלוקי לשים מבטחו בבן תמותה למרות גאונו המלכותי ופארו החיצוני ורק "קווי ה' יחליפו כח"[7] והכוח ניתן רק למקווה לתשועת הבורא ולא לתשועת מלך בשר ודם.

ב. ועוד מביא שלא היה להם לשאול על פניו של נביא שהיה במקום מלך ואם שמואל היה מלך דוגמת משה ויהושע וזה על פי ה' הרי בבקשתם להקים מלך מהווה מרידה ברצון ה' שהעמיד שמואל, ולענ"ד זה מה שרומז הפסוק "לא אותך מאסו אלא אותי", כלומר מאסו ברצוני ובדעת עליון שמינתה את שמואל להדריך את העם, כי האדם כשלעצמו אין לו ערך וכל כוחו וגבורתו נובעת מבחירתו על ידי אלוקים.

וכהסבר זה סובר הרמב"ן בפרשת ויחי, שחטאם היה על שמאסו בהנהגת שמואל וביקשו הנהגה אחרת למרות ששמואל היה שופט, נביא וקדוש מלידה (עיין בראשית פרק מח ברמב"ן), ודעת הרמב"ן שמינוי מלך מצוה וכדבריו בדברים (יז, יד ד"ה ואמרת):

"ואמרת אשימה עלי מלך - על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ ע"ב) כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח), וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם רצוננו שנשים עלינו מלך".

רואים שהרמב"ן מדמה מינוי מלך לעשיית מעקה, ופירוש הדבר כמו שהמעקה מגן מהידרדרות לתהום, כך המלך האידיאלי המצוייד ביראת אלוקים ואמונתו, מעניש המנסה לפרוץ גדרי התורה ומצוותיה, ובזה מונע המלך את האדם בפרט והאומה בכלל מירידה רוחנית ומהינתקות מהנצח האלוקי. ולכן אומר הרמב"ן (בראשית מט, י ד"ה וענין שאול):

"וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה [מלכות זמנית]. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג, יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות".

ה. שיטת האברבנאל

אולם שיטה זו מפריך רבי יצחק אברבנאל בפירכא שאפשר לסתור בה כל השיטות[8]: אם באמת קיימת מצווה למנות מלך למה לא העמיד יהושע והזקנים מלך לעמם אחרי שנכנסו לארץ כפי שההלכה מחייבת (רמב"ם הל' מלכים פ"א).

ופירכא זאת אינה פירכא כי הרי "מלכות עולמים" שבאה משבט מושל-"שבט יהודה" כי "ביהודה בחר לנגיד" (דברי הימים א כח, ד), עדיין לא הגיע זמנה, ולא היה מצוי דוד כי עדיין לא נולד "משיח-ה"', ולכן יהושע והזקנים היו מעוכבים מלקיים את המצוה, כי הרי בחירת מלך על פי נביא כדברי הספרי (פ' ראה פי' סב) "אל המקום אשר אשר יבחר ה'" – "דרוש על פי הנביא", והנביא פועל רק כשמקבל הוראה שמימית כמו שנתבקש שמואל למשוח את שאול ואחר כך את דוד, וכל זמן שלא מודיעים לו אין בידו מאומה. ולכן יהושע ואחריו הזקנים לא מינו מלך, כי עדיין לא היה נושא המלוכה במציאות, אבל אחר שדוד נולד אז מלכות שעה של שאול ניתנה לדוד לעולמים וזה על פי צווי ה' לשמואל למשוח את דוד.

והנה ראינו שהרמב"ם הסביר לנו למה רע בעיני ה' בבקשת מלך משום שלא שאלו לקיים את המצוה אלא מפני שקצו בשמואל ובהנהגתו, וכן תפס הרמב"ן בפרשת ויחי (בראשית מט, י).

והנה תירוץ זה לענ"ד קשה לאמרו, כי הרי לפי מה שכתוב בשמואל (א פ"ח) בני ישראל ביקשו מלך רק כשזקן שמואל ומינה בניו במקומו ולא הלכו בדרכיו כי היו מושחתים, ואז ישראל בראותם השחיתות וקבלת הבצע של השופטים האלה התקבצו ובאו לשמואל בנימוק שבניו אינם ראויים להיות עומדים בראש ההנהגה הציבורית הישראלית, ולכן שאלו שימה לנו מלך שיעמוד בראשנו, ולפי זה אין שום מאוס בהנהגת שמואל, כי לו היה הוא נשאר במערכת השיפוט לא היו פותחים פה (עיין בכתובים עצמם בפרק ח).

ולכן לענ"ד אי אפשר להאשימם בדחיית ומיאוס הנהגת שמואל, אלא חטאם היה על שהקדימו על ידם כדברי רבי יהודה בתוספתא משום שהמלוכה הנצחית ניתנה ליהודה כברכת אביו "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י), שהמלכות על ישראל היא ניתנה לו לעולם כי אין בו שום פגם מלהיות מושל על שאר האחים. והם "יודוך"[9] להיות מלך עליהם, ושמו של יהודה בגימטריא 30 כמנין מעלות שבמלוכה (פרקי אבות פ"ו מ"א) והמלכות של שבט זה באה מדוד:

"וַיִּבְחַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית־אָבִי לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם כִּי בִֽיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי וּבִבְנֵי אָבִי בִּי רָצָה לְהַמְלִיךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" (דברי הימים א כח, ד).

ואם כן מלכות עולמים מתחילה רק מדוד ולא תסור ממנו, וכל זמן שלא הופיע דוד אז אין מקום לבקשת מלך. ולכן באותם 300 שנה שהיה המשכן בשילה שעדיין לא זרח אורו של דוד, אז המלוכה נתעבת בעיני ה', וזהו הפירוש של "הקדימו על ידם" שהקדימו לבקש בזמן הלא נכון, כי אין איש הגון למלכות באותה עת, ולכן הקב"ה אמר "כי אותי מאסו" כלומר אני שבחרתי בדוד בתור מייסד מלכות עולמים, וכדברי המדרש רבה (בראשית פ' נ, י):

"מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּֽיו. אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ" (תהלים פט, כא-כב).

ואמרו במדרש:

"ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו', א"ר טוביה בר רבי יצחק שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית, אמר רבי יצחק מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתי אותו בסדום".

כלומר שבא מרות המואביה ונחשב אדם קדמאה למלוך על הנבראים! לכן רגז עליהם הקב"ה שלא נתנו לו כשיגיע זמן למנות את דוד ונתן להם מלכות עראי, מלכות שעה שבאה מבנימין, עד שיהיה בשבט יהודה הראוי לכך. ומה שנמשח שאול אינו אלא ממונה או מחזיק ברסן המלוכה כפקיד עד בוא המלך אשר לו המלוכה מצד הירושה והנחלה האלוקית.

וכך תירץ המאירי בהוריות ששאול היה "אפוטרופוס" על המלוכה עד בוא דוד מייסד "מלכות עולמים", ולכן מלכות שאול הייתה "מלכות שעה", "מלכות שאולה", כלשון הרמב"ן. וממשיך הרמב"ן בפרשת ויחי (בראשית מט, י), וז"ל:

"ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג, יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות", (עכ"ל).

וכן הם דברי הזוהר (פרשת וילך רכ"ד):

תא חזו שאול מלכא נטל מלכו. בגין דעד לא מטה זימניה דדוד להאי דהא מלכו הוא ודאי דדוד ואתא שאול ונטל ליה כיון דמטא זימניה דדוד למירת דיליה כדין אתער צדק (מלכותא דלעילא) וכניש ליה לשאול בחובוי ואתדחי מקמיה דדוד ואתאי דוד ונטל דיליה (עכ"ל הזוהר).

יוצא לפי הרמב"ן והזוהר וכן המאירי בהוריות, ששאול בכלל לא הגיע למדרגת מלך והוא רק בתור ממונה או "אפוטרופוס", עד שהגיע זמן דוד שהמלוכה נתייעדה לו מברכת האב לבנו "לא יסור שבט" (עיין דעת בעלי התוספות על הפסוק) והוכחה לדעה זו מפרק ט (פס' טז) "ומשחתו לנגיד על עמי" ולא נאמר "למלך", וכן בפרק י (פס' א) "ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד", כלומר הוא נגיד וממונה עד מסירתה לבעליה האמיתיים, ולכן דקדק הקב"ה אחרי שאול אם בקלה שבקלות, וכדברי המאירי עצמו בהקדמתו לספר תהילים ששאול לא מזרע המיוחד למלוכה ודוד אצל מלכות הוא יורש גמור, ולכן שאול שהוא אפוטרופוס הקפיד עליו הקב"ה אפילו בחטא קל למרות שעור קומתו הרוחנית.

ו. מעלת שאול – דינו כמלך או לא?

אבל לקוצר דעתי ממדרשי חז"ל רואים אנו ששאול הגיע למדרגת מלך ולכד תואר מלך, וכלשון הפסוק "ושאול לכד המלוכה על ישראל" (שמו"א יד, מז), ופירש הרד"ק שמה שהתחזק במלוכה בלי שום פקפוק כי היה מצליח במלחמותיו. ועוד דרשו חז"ל בפסיקתא דרב כהנא (מד[10]):

"ד"א תוחלת ממושכה מחלה לב (משלי יג, יב), זה דוד שנמשח ומלך לאחר שתי שנים. ועץ חיים תאוה באה, זה שאול שנמשח ומלך מיד. בזכות מה, בזכות מעשים טובים שהיו בידו, שהיה עניו ושפל רוח, ושהיה אוכל חולין בטהרה, ושהיה מבזבז את ממונו בשביל לחוס על ממונן של ישראל, וששקל כבוד עבדו ככבוד עצמו. יהוד' בר נחמן בשם ר' שמע' בן לקיש שהיה בן תורה, בי שרים ישורו (משלי ח, טז), בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו)".

ועוד הרי שמואל יצק על ראשו שמן המשחה כמו כל מלך שנמלך בזכות עצמו, והרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ז) פסק:

כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר "ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו" (שמו"א י, א).

רואים שהרמב"ם למד דינו משאול שנמשח בשמן המשחה כדין מלך, וכדברי הפתיחתא לאסתר רבה ששאול זכה להיות ראש למשיחים, ואם כן שאול הוא "משיח-ה" (עיין שמו"א יב, ג. כד, ו. כו, יא. שמו"ב א יד-טז), ובודאי נקרא מלך כי הרי טעון משיחה, וכדברי הירושלמי (שקלים פ"ו ה"א) כי מלך בתחילה טעון משיחה, וכן בבבלי (כריתות ה ע"א) שזה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה. וא"כ רק בהיותו בתוקף מלך נמשח בשמן ואם היה לו תואר "נגיד" או אפוטרופוס לא היה צריך משיחה כי המשיחה רומזת על הארכת ממלכתו וביסוסה בידו ואילו נגיד הוא רק זמני.

אלא מוכרחים אנו להגיד ששאול היה מלך בזכות הענוה וגבהותו הרוחנית, וזכייתו בשבט המלוכה היתה מכוח עצמו ולא מפני שעל ידי דחק העם ניתנה לו "מלכות שעה", אלא נבחר לתפקיד "מושיע ישראל":

וה' גָּלָה אֶת־אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בֽוֹא־שָׁאוּל לֵאמֹֽר. כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת־עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי. וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת־שָׁאוּל וה' עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּֽי" (שמו"א ט, טו-יז).

ולכן מילא תפקיד של מלך המכין קרקע "למלכות עולמים" שבאה משבט יהודה, כדי שדוד יהיה מסב על שולחן שאול כבנו וילמד ממנו גינוני מלכות ויתייסר ביסורים כדי להגיע "לכס ה'" נקי מכל שמץ של חטא. ומה שנלקחה משאול המלוכה, והרי לפי ההלכה היתה בידו לזכות לו ולבניו אחריו עד עולם אחר שנמשח בשמן המשחה, משום שלא שמר מצות ה' (שמו"א טו, י-כו), שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, וכך אומר הרמב"ן בפרשת ויחי (בראשית מט, י): ואם לא היה חוטא, הרי המלוכה ניתנה רק לשבט יהודה ולא לבנימין? ומתרץ הרמב"ן:

1. שהיה מולך על שבטי אמו על בנימין ואפרים כי יהודה ואפרים כשני עממין נחשבים בישראל.

2. והתירוץ האחרון הוא דעת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ט) שכתב שמלכות ישראל תהיה שנייה למלכות בית דוד בחינת קיסר ופלג קיסר.

והנה יוצא לנו שמלכות שאול לא היתה ממלאת מקום כדברי המאירי ודעימיה, אלא "מלכות עצמית" שניתנה לשבט בנימין מברכת ה' ליעקב בפרשת וישלח (בראשית כה, יא) "ומלכים מחלציך יצאו", ודרז"ל בפסיקתא ובבראשית רבה (פ"ב, ה) זה שאול המלך שעמד מבנימין תחילה למלכים (עיין רש"י שם), א"כ מלכות זו מראשוניותה היא מוגבלת בזמן בשלטונה על כלל ישראל והיא זכתה להכות עמלק ולהכין המקום למלכות-דוד שנתברך בברכת הנצח "ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים" (תהילים פט, ל) היות ובא משבט מושלים, ולולי החטא היה שאול הצדיק שולט על חלק מעם ישראל כדברי הרמב"ן.

ולפי זה חטא בני ישראל בזמן שמואל היה בהקדימם בקשת מלך שעדיין לא הגיע זמנו, ולכן נתן להם את שאול כי הרי הקב"ה צריך לקיים הבטחתו שהבטיח ליעקב "ומלכים מחלציך יצאו" משבט בנימין הצעיר, וחייב לפי זה ששאול יהיה לו תואר מלך מצוייד עם כל גינוני המלכות וסמכויותיה ודלא כדעת המאירי.

והנה אפשר להביא עוד הוכחה ששאול היה מלך, כי הרי שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לא"י, למנות מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה, ופירש רבנו רש"י בסנהדרין (כ) שצריך לעשותן כסדרן, תחילה מלך ואחר כך הכרתת זרע עמלק. ומצות מחיית עמלק מוטלת על המלך כמו שכותב הרמב"ם בספר המצוות (בסוף מצוות עשה), וכן כתב ביראים (סימן תלה) שמוטלת על מלך ולא על שאר ישראל, כי כתיב "כי יד על כס י-ה" - דהיינו מלכות (ודלא כדעת החינוך במצוה תר"ד), וא"כ אם מלכות שאול זכתה להכות את עמלק סימן ששאול היה מלך ממש וכדברי הפסיקתא רבה (יג[11]):

"אמר רבי יצחק אנו מוצאים שביקש יהושע למחות את זכר עמלק שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב (שמות יז, יג) אמר הקדוש ברוך הוא חייך עד עכשיו שאול המלך עתיד לעמוד מבנימין ולשרש ביצתו של עמלק שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימן בעממיך וגו' (שופטים ה, יד)".

ובפיסקא יג דרשו רז"ל:

אלא כיון שמלך שאול אמר הקדוש ברוך הוא אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בנה של רחל, כן אתה מוצא ברפידים נפל ביד יהושע שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק (שמות יז, יג), אמר הקדוש ברוך הוא לעולם השבט הזה מוכן להיפרע מן עמלק מניין ממה שהשלים בנביא מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימן (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא יג - מני אפרים).

ובבבא בתרא (קכג ע"ב) דרשו רז"ל:

"ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'".

ובמדרש תנחומא (פ' ויחי סי' יד) איתא:

"וליוסף מזדווג כנגד מלכות אדום, א"ר שמואל בר נחמן מסורת אגדה היא שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל שנאמר (ירמיה מט, כ) אם לא יסחבום צעירי הצאן".

ורש"י בפרשת בלק (כד, ז) לפסוק "וירום מאגג מלכו" מפרש שמלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק. יוצא מכל זה ששאול מלך, ועל מה פסקה מלכותו? על ידי אגג (ילקו"ש פ' בלק תשעא) כלומר על ידי אי הריגת אגג וזה מהווה חטא שלא גמר את מחיית עמלק ובזה נלקחה ממנו את המלכות, כי אחד מתפקידיה של מלכות ישראל למחוק העמלקיות בעולם.

והנה אפשר להביא רמז מן התורה למלכות ראשונה של שאול ואח"כ מלכות עולמים של דוד, כתוב: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'...", והנה התורה משתמשת במושג "בחר" וזה רומז על שאול שנקרא "בחיר ה'" שאמר עליו שמואל הנביא "הראיתם אשר בחר בו ה" כי אין כמוהו בכל העם" (שמו"א י, כד), ואח"כ כתוב "מקרב אחיך" דוקא מקרב אחיך והם 11 במספר, כי שבט לוי איננו במנין שבטי ישראל כי נמנה לבדו ויהודה הוא האמצעי ומלכותו היא הנצחית, משא"כ מלכות הצעיר משבט אחרון היא עראית.

ז. מלכות דוד

והנה אמרנו שהקב"ה מצא את דוד עבדו בסדום (בראשית רבה פ' נ), וראיתי בספר "שלום דוד"[12] (ח"ב) שהקשה, וז"ל:

אנן קיי"ל דמלך בן מלך אין צריך משיחה הואיל ואביו מלך היה, וא"כ קשיא על דוד מדוע נמשח הואיל והוא אדם קדמאה אשר היה מלך על כל הברואים ודוד הוא אדם, אם כן למה לא גרע מ"מלך בן מלך"?

ותירץ וז"ל:

והתשובה לזה הוא דכל הטעם למשיחה הוא להוציא הזרות שבהם והעכירות שבהם, ולכן דוד נמשח להוציא הזרות שבו מצד תולדותיו אם מצד רות אם מצד תמר דנתעברה מחמיה, ולכן נמשח להוציא הזרות שבו שבא מצד תולדותיו" [עכ"ל].

ולתשובה זאת לענ"ד יש רמז מהפסוק הנ"ל על פי המדרש הנ"ל: "מצאתי את דוד עבדי בשמן קודש משחתיו" ודרז"ל היכן מצאתיו בסדום, כלומר יצא מרות המואביה ולכן בשמן קודש משחתיו כדי למחות שמץ של זרות שבו מצד מוצאו.

ולענ"ד נראה לתת טעם למה נמשח דוד: הנה הלכה פסוקה ברמב"ם (פ"א הי"א מהל' מלכים): שאין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה. וידוע שבין דוד ושאול שנחשבו כאב ובנו ודוד בן בית סומך על שולחן שאול - היתה נטושה מלחמה תמידית, ושאול היה חושדו ורודפו כדין מורד במלכות והיה מוכן לאבד עיר ואם בישראל על שהושיטו פת לחם לדוד, ודרז"ל בשיר השירים רבה (פ' ח):

"קשה כשאול קנאה, קנאה שקינא שאול לדוד שנאמר ויהי שאול עוין את דוד (שמו"א יח, ט)".

והיה תמיד עויין את דוד כי רואה בו אוייב שגוזל ממנו כתר המלוכה, וא"כ כדי לסלק המחלוקת ולהראות לישראל שדוד הוא הראוי למלוכה על ישראל, ולהמשיך ממלכתו עליהם, היה צורך למשוח אותו כדי לרמוז על הארכת מלכותו והזכיה העולמית בכתר זה, ומאותו רגע שנמשח נחה עליו רוח ה', ככתוב:

"ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה" (שמו"א טז, יג).

והיא רוח הגבורה ורוח הקודש (רד"ק ואברבנאל שם) שזקוקות למלך ישראל בפרט. וסרה רוח ה' מן שאול וצלחה על דוד הטוב ממנו, וזה סימן שכתר המלוכה ראוי רק לדוד ולא לשניהם, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד[13].

החינוך (במצוה תצ"ד ומצוה עז) פוסק כדעת הרמב"ם, ומנמק כי כל יישוב מתיישב רק על ידי קצין שישליט הסדר החברתי והדרכה דתית באומה. ובמצוה תצח כתב שירחם על שלא יכביד עולו בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת והצדק והיושר (ועיין מורה נבוכים ח"ג פ"נ, והל' מלכים פ"א ה"י), ולכן אסור למנות מנהיג זר, רשע ואכזר (שם תצח), ולכן מלך ישראל צריך שיהיה לבו טוב לכל ישראל כמו שמצינו בדוד שנאמר "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן" (תהלים עח, ע) דהיינו שראה הקב"ה איך דוד נוהג ברחמנות עם צאנו – שמו מלך על ישראל (מי השילוח פ' שופטים ד"ה מקרב, ועין איה ברכות נח ע"א).

יוצא שהמלך הוא עמוד השדרה של האומה, לב העם, וכאבו של הפרט הוא כאבו של המלך, וצריך להכיר כל נשמה ונשמה מישראל כדי להעניק לה מה שהיא צריכה (עיין ברכות ד ע"א, וסנהדרין ו ע"א).

הרד"ק בשמואל (א פ"ח) פוסק ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ואחת מהן להעמיד מלך, ושואל השאלה למה נתרגז ה', ומביא כמה תשובות שהזכרנו.

הרלב"ג תופס שמינוי מלך אינו מצוה, כי מלכות ישראל היא "תיאוקרטיה" כלומר "מלכות שמים" שהקב"ה הוא מלכנו, ואין מקום למלך בשר ודם, "כי לאלוהים לבדו המלוכה", מלכות צדק ואמת ללא תככים ומחלוקות המצויים במלכות אנוש.

רבנו בחיי מתנגד למינוי מלך, והמצוה בתורה היא לפי תרעומת ישראל ולא לרצון ה', כי חפצו שיקבלו מלכות שמים. וכך מובעת דעה במדרש רבה פרשת שופטים (פ' ה, ח) המתנגדת בכל תוקף למינוי מלך כי המלכות כשלעצמה רעה מאד, וז"ל המדרש:

"רבנן אמרי אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני כך חשבתי שתהיו חורין מן המלכות מנין שנאמר (ירמיה ב, כד) פרא למוד מדבר כשם שהפרא גדל במדבר ואין אימת אדם עליו כך חשבתי שלא תהא אימת מלכות עליכם אבל אתם לא בקשתם כן אלא (ירמיהו ב, כד) באות נפשה שאפה רוח ואין רוח אלא מלכיות מנין שנא' (דניאל ז, ב) וארו ארבע רוחי שמיא מגיחין לימא רבא...".

וכן מובא במכילתא (שמות יט, י. מכילתא דר"י פ' יתרו מסכתא דבחודש פרשה ב):

"ואתם תהיו לי. כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני, וכה"א (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

ומוסיף המדרש ואומר שכל הרעות שמצאו את ישראל על ידי המלכים אינו אלא עונש שמגיע להם בשל כך שרצו מלך בשר ודם:

"רבנין אמרי כיון שעמדו מלכים על ישראל והתחילו משעבדין בהן אמר הקדוש ברוך הוא לא אתם עזבתם אותי ובקשתם לכם מלכים הוי אשימה עלי מלך זש"ה (תהלים קמו, ג) אל תבטחו בנדיבים וגו'...".

"רבנן אמרי כל מי שנשען בבשר ודם עובר אף פרוסטיא שלו עוברת שנאמר (תהלים קמו, ג) בבן אדם שאין לו תשועה מה כתיב אחריו תצא רוחו ישוב לאדמתו אמר הקדוש ברוך הוא ויודעין שאין ב"ו כלום ומניחין כבודי ואומרין שימה לנו מלך מה אתם מבקשין מלך חייכם שסופכם להרגיש מה עתיד להגיע לכם מתחת מלככם מנין שנאמר (הושע ז, ז) כל מלכיהם נפלו אין קורא בהם אלי".

וכן תופס הרס"ג בפירושו על פרשת שופטים (הוצאת מוסד הרב קוק): שום תשים עליך מלך, מותר לך להעמיד מלך ולא חובה אלא זוהי רשות, וכדעת ר' נהוראי.

יוסף בן מתתיהו פלאביוס בספרו "נגד אפיון" (ב, טז) כותב: אלא נתנו את ממשל מדינתם בידי שליט יחיד (מונארכיה-monarchy) אלא בידי שליטים מתי מספר (אוליגרכיה-oligarchy) ואלה בידי המון-עם, אולם מחוקקנו משה רבנו לא שם לב לאף אחד מדרכי הממשל רק ציווה ותנו ממשלת אלוקים כי לו לבדו המלוכה והשלטון, וציווה לשאת ענינו תמיד אל האלוקים כי הוא מקור הטובות ובו ימצא עזרה, ולא נעלם מעשה מבינתו ולא נסתרה ממנו אחת ממחשבות לב האדם הצפונות.

יוצא לפי פלאביוס ש"מלכות שמים" דוחקת מלכות ארצית שבראשה עומד בן-אדם שבודאי יחטא ויחטיא צאן מרעיתו, ולכן בטחוננו בה' והנהגתנו מותווית על ידי משפטי התורה וצינורי הנבואה שיריקו השפע הנבואי להוכיח העם שלא לסטות מהמסלול האידיאלי.

הילקוט ראובני מביא את התיקונים (תיקונ"ז, תיקון כא דף ס ע"א וע"ב) וז"ל:

"ועוד שכינתא איהי מצות העמדת מלכא הדא הוא דכתיב (דברים יז) שום תשים עליך מלך וכביכול כל זמנא דלית שכינתא באתרהא לית מלכא ובגין דשכינתא איהי מלכות על בר נש אתמר ביה שום תשים עליך מלך למהוי ישראל בה כלהו בני מלכים דלית מלך בלא מלכות...".

כלומר שמלכות שמים היא צריכה להיות המלכות של כל אחד מישראל שיקבל עליו מלכות שמים להידבק עם השכינה, שכל אחד מצווה להעמידה עליו כדי שנהיה בני הגבירה ולא ניתן מקום למלכות הרשעה והזדון לחול עלינו, כי הינתקות מהדבקות האלוקית היינו פינוי מקום לסטרא אחרא שתהפוך אותנו לעבדים, לשבויים בידה.

הנצי"ב ב"העמק דבר" אומר: שעל כרחך מצוה היא, ומכל מקום אין הסנהדרין מצווים להעמידו עד שיאמרו העם שרוצים בהנהגת מלך, ומשום הכי כל משך 310 שנה שהיה המשכן בשילה לא היה מלך משום שלא היתה הסכמת העם, והנהגת המלוכה במדינה תלויה ברצון תושבי המקום אם מעדיפים מונרכיה או רפובליקה, ולכן המינוי הוא מצוה, אלא זה בא אחרי בחירת סוג המשטר שהעם בוחר, ולכן התורה כתבה "ככל הגויים אשר סביבותי" כלומר אחרי בחירת סוג המשטר כמו הגויים הסובבים את ישראל, אז יש מצוה למנות מלך שהוא יעיל לאומה. וכן תופס הגר"א ב"אדרת אליהו" שזוהי מצות עשה, וכן דעת "המשך חכמה" ששימת מלך היא מצוה "ולב מלך ביד ה'" (משלי כא, א) כי בחירתו אינה ביד אדם אלא ביד ה' הממליכו על עמו.

ח. התנגדות האברבנאל למוסד המלוכה

ונחזור לאברבנאל המתנגד בחריפות למינוי מלך, ורואה במלוכה כמשטר רודני שלטון אבסולוטי (מוחלט-absolute) שבא להחניק חופש הפרט. ולכן סובר אברבנאל אפילו נניח שלפעמים יש תועלת במלוכה לאחד העם ולתקנו הרי בישראל אין כל צורך בה, והתירוקרטיה היא משטרו הטוב. ומוסיף מהרי"א שהכרחיות המלוכה לדעתו מחייביה היא לשלשה ענינים:

א. ניהול מלחמות, כלומר להושיע העם מאויביהם ולהילחם בעד ארצם.

ב. חקיקת חוקים לצורך תיקון החברה.

ג. יכולת להעניש פעמים מחוץ למסגרת המשפט.

אז כל אלה שייכים באומות העולם שאין להם תורה ומצוות, אבל בישראל כל שלשת הצרכים האלה מבוצעים על ידי הקב"ה ועושי רצונו, מבחינה מלחמתית "ה' איש מלחמה"[14] ונלחם לעם, כדברי משה:

"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר־חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּֽחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ" (דברים לג, כט).

מבחינה תחוקתית - "תורה ציוה לנו משה", ואין ביד המלך לחדש שום חוק כי הוא משועבד לתורה, כפוף לחוקיה ככתוב:

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" (דברים יז, יח-יט).

ומלך שבא לבטל את דברי התורה אין שומעין לו (רש"י ליהושע א ד"ה אכין), והרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט) קבעה להלכה, ועבדי שאול סירבו להרוג את כהני נוב (שמו"א כב, יז ורש"י שם, וירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, וירושלמי פאה פ"א ה"א, ברכות פ"ט ה"ה, וילקו"ש שמו"ב סי' קלא).

מבחינה הענשתית - שלא כדין לצורך שעה, זה גם כן נמסר לסנהדרין כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (מו): ב"ד מכין ועונשין כדין ושלא כדין לעשות סייג לתורה.

וא"כ הקב"ה הוא מושיענו, מחוקקנו ושופטינו, כדברי ישעיה (פרק לג) ולכן אין צורך במלך אנושי. והנה לחיזוק תפיסתו מביא מהרי"א הוכחה היסטורית, שהנסיון הורה שהמלכים שעמדו בישראל וביהודה היו "מורדי אור" כמו ירבעם והנמשכים אחריו, שהוליכו שולל את ישראל וגרמו לגלות, לא כן השופטים שהיו כולם יראי ה' ואנשי חיל ולכן הנהגתם טובה, לעומת הנהגת המלכים שהיא רעה ומסוכנת מאוד.

יוצא שאין אברבנאל הריפובליקאי מסכים להשקפה הפילוסופית האומרת כי יחס המלוכה לעם הוא כמו "יחס הלב לגוף ויחס המציאות למצוי ראשון", ותפקידה להתמיד באחדות העם ותיקונו. אלא אברבנאל תופס שגם הנהגה קולקטיבית (מקיפה וכוללת) דוגמת אמונה המסכימה לדעה אחידה הנתונה תחת פיקוח מוגבל על ידי חוקה (constitution), ולכן מדינה שעומד בראשה מלך היא מושחתת ומשוקצת על ידי מעשי המלך. משא"כ ארץ שמונהגת על ידי שופטים ששלטונם מוגבל אז מלאה צדק ויושר והוכחה מ"ויניציאה" ((venise ופלורינצה (Florence) שהיו לשוחרות שלום וכובשות ארצות בחכמה ובתבונה.

ומכל זה רואים שמהרי"א חיבב את ה"ריפובליקה" בעלת חוקה צודקת ובה שוררים חוקי אמת וישרות בלי אלימות ודיקטטורה אישית. וכך אומר פרופסור יצחק בער בספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית" שאברבנאל היה ריפובליקאי מובהק לפי השקפותיו ושנא את המשטר המלוכני על גילוליו ושיקוציו שכולו מלא חמס. ואפשר לומר משום שמהרי"א ראה את חצרות המלכים בספרד ובפורטוגל (בהיותו שר האוצר) וכל המתרחש בתוכם. וכל תעלולי המלכים בזמנו השניאו עליו את המשטר המלוכני, ובזה מצא סיוע והוכחה שגם מלכי ישראל ויהודה התנהגו בשרירות לבם וידיהם מלאו חמס, הן ברמיסת זכויות הפרט והן בתענוגיהם המופרזים.

ולכן טוען אברבנאל שעצם המינוי אינו אלא רשות, והמצוה רק כאשר תרצה לבחור מלך עליך אז בא הצווי האלוקי "אשר יבחר ה' אלוקיך" ודרז"ל (בספרי דברים קנז) "על פי נביא" ופסקה הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ג), ולא תהיה הבחירה החופשית מצד העם, אלא במקרה שישראל יתרעמו ויגלו כפיות טובה ובגידה במלכות שמים אז התורה אומרת "שום תשים עליך מלך" שיבחר על ידי הרצון האלוקי, ועוד שיהיה מקרב אחיך ולא נכרי, ולכן רק על פי בחירת הנביא יבחר האיש המתאים, ולא תהיה הבחירה קולקטיבית, כי העם יבחר למראה עיניו ואלו ה' יראה ללבב. ועוד אם תינתן לעם זכות בחירה ירבו הריב והקטטה באומה, כי כל אחד יגיד אני אמלוך.

והאברבנאל מביא חמש הוכחות שעצם דרישת המלך היא רשות:

א. אם זוהי מצוה אז לשם מה באים לבקש מנביא ה' לבחור להם מלך, שיבחרו לעצמם כרצונם.

ולענ"ד הוכחה זו מופרכת מיסודה כי הרי התורה אמרה "אשר יבחר ה אלוקיך" ודרז"ל בספרי שופטים (קנז) "על פי נביא", והביאו הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ג) "אין מעמידין בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא", וכן מובא בכריתות (דף ה), ומביא הראב"ע שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים.

יוצא שבחירת מלך רק על ידי ה' שאפילו מינויו מצוה לא יכולים להעמידו מעצמם, וכמו שהוא בעצמו כתב כי העם רואה למראה עיניו ואלו הקב"ה רואה ללבב, והוא הממליך. ועוד הרי אמרינן "לב מלך ביד ה'" (משלי כא, א) ורצונו תלוי ברצון אלוקים וא"כ מוכרחים היו ללכת לשמואל כי ידעו את ההלכה שמלך נבחר על פי נביא וב"ד ובזה סרה הוכחתו הראשונה נגד מצות מינוי מלך.

ב. אם זוהי מצוה, למה התורה כותבת "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי" שזה מראה על שאיפת חיקוי, והתורה אמרה "לא תעשו כמעשיהם ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג-ה).

וגם זאת איננה הוכחה כי לפי מה שלימד אותנו הנצי"ב ב"העמק דבר", התורה לא יכולה לצוות על משטר במדינה באופן החלטי, כי זה תלוי בהסכמה כללית של האומה, ולכן התבטאה בצורה כזאת שמראה שהעם הוא המסכים להקים צורת שלטון אחרי ראותו מדינות הגויים הסובבים אותו אם הם מונרכיה או רפובליקה או אוליגרכיה, ולכן כתבה "ככל הגויים אשר סביבותי" אז תשים עליך מלך כהסכמתך ובחירתך.

ג. חז"ל בסנהדרין (כ ע"א) למדו שמצוה להעמיד מלך וסמכו אקרא של "שום תשים עליך" ולא על "כי תבוא אל הארץ ואמרת אשימה עלי", משמע שהפסוק הראשון הוא רק הגדת עתידות ולא מצוה, כי המצוה היא בחירת-ה' למלך עליהם ולא המלכת מלך.

וגם זו אינה הוכחה לקוצר דעתי, כי בודאי אמרנו שמשטר המלוכה תלוי ברצון העם והסכמתו המלאה, והתורה מעוניינת בהסכמה טוטאלית של כלל האוכלוסיה המקומית, ואחר כך בא הציווי של "שום תשים עליך מלך" שזוהי פקודה אלוקית למנות מלך. ולכן מוכרחים ללמוד מ"שום תשים עליך".. שמכאן מובע הציווי ולא מראשית הפסוק של "אשימה עלי מלך".

ועוד לפי הסברו של הרד"צ הופמאן המסביר יפה את צורת המלוכה הרצויה בישראל, אין שום ראייה לתפיסת האברבנאל, כי הרי בדרך כלל בהיסטוריה הקדומה בחרו למלך את הגיבור, את הכובש, ואחרי הצלחותיו הצבאיים הארץ נתונה בבעלותו, והוא מחלק לנאמניו חלקות אדמות, ונחשבים לעבדיו והוא נחשב בעיניהם כאליל. לעומת זה באה התורה האלוקית ומסדרת לעם סגולה מלוכה מיוחדת, מוגבלת ברסן שלטונה, והמצוה מתחילה אחרי כניסתנו ארצה, אחרי ראיית מלחמת שלושים ואחד מלכים שהקב"ה הנחיל לנו ארצותיהם, והנצחון היה על טבעי ולא לפי האסטרטגיה הצבאית המקובלת אלא "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד,יד), וא"כ העם הכיר לעצמו שאין עוד מלבדו, והוא המנחילו והמזכה, ולכן רק אחרי זה באה המצוה למנות מלך אחרי ירושה וישיבה, "אשימה עלי מלך ככל הגויים" כלומר הגויים ממנים מלך שיבטיח להם שלום ונצחון צבאי בכשרונותיו, אבל לא כן עם ישראל שנצחונו על אויביו תלוי בקישורו לתורה ולמצוות, והמלך אינו מנחיל נצחונות, אלא תפקידו בישראל הוא להשתמש בכוח שלטונו לשם השלטת התורה בעמו, כמו המלכים האידיאליים חזקיה ויאשיה שביערו ושירשו כל עבודה זרה.

ולפי זה המלוכה ממלאת תפקיד אלוקי, והוא להעמיד דת-האמת, ולכן שלטונו מרוסן על ידי הכוהנים הממונים על סדרי קיום המשפט והוראת התורה, והנביאים משמיעים קולם במצב של הידרדרות ושל סטייה מקיום התורה, ובודאי צורה זו של משטר היא חיובית ודומה ל"משטר חוקתי" (constitutional).

ד. אם מצוה להמליך מלך אז יש כאן שתי מצוות עשה, המלכת מלך ובחירתו על ידי נביא, ולא מצאנו בשום מקום שהמצוה הזאת נמנית בשתיים.

ובודאי אין זו ראייה, אלא המצוה היא למנות מלך, כלומר מצות עשה שישנה כאן היא להקים מוסד מלוכה, והעומד בראשה ה"מלך" אינו נבחר על פי העם אלא על ידי נביא וסנהדרין, ובחירה זו זה לא מצות עשה בפני עצמה אלא בחירתו על פי נביא ושיהיה "מקרב אחיך", כי יש תנאים למצוה הזאת, כלומר בשעה שאתם הולכים לקיים מצוה זו אז תדעו שיש בה הרבה פרטים חשובים שצריך למלא והם בחירתו על פי נביא ומוצאו ישראלי ולא נכרי ולא גר, ולכן לא נחשבים מצוה בפני עצמם, וכן הרבה מצוות בתורה בכה"ג.

ה. כששמואל הוכיחם על רצונם לבחור מלך למה לא ענו לו כי הם רוצים לקיים מצוה בתורה?

ובודאי לענ"ד גם מזה לא מוכח כלום, כי הרי כוונתם לקיים מצוה של "מינוי מלך" שבחירת משטרו בא אחרי ראיית שלטון הגויים אשר סביבותיהם, לשפטנו לפי חוקי התורה והמצוה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומבקשים מלך המצוייד בכוח וסמכות רחבה לעמוד תמיד בפרץ דוגמת חזקיה ודעימיה ששקדו להרים קרן התורה, ושמואל הוכיחם וחשב שתכלית בקשתם ל"מלך" כדי לעשות "בכוח צבאיו" מלחמות, או אפשר שלא רצה להאשימם במאוס בחוקי ה' אלא "בו מאסו מלהיות שופט", ולכן הואיל וכוונת העותרים מצדם נחשבת לטובה ולתועלת האומה לכן לא ענו לו שרצונם לקיים המצוה, וחטאם היה רק משום שהקדימו על ידם, ובזה נחשבו כמואסים ברצון ה' שקבע הופעת מלכות עולמים בראשות דוד לזמן מאוחר יותר.

יוצא לנו שההתנגדות העקרונית של מהרי"א למלוכה שמבוססת על הוכחות שונות אינה נכונה, ואדרבה המשטר המלוכני המוגבל על ידי כוהנים, נביאים, סנהדרין, והמלך אינו אלא מפקח תמידי על הענשת פורצי גדר – הוא חיובי ויעיל, ואמצעי טוב להשלטת דעת עליון בקרב האומה הנבחרה.

ולענ"ד כמו שהקב"ה דאג לתיקון האדם "נזר הבריאה ותפארתה", לשכלל נשמתו ולהחזירו למוטב על ידי העמדת "נביאים" המריקים "השפע הנבואי" להדריך בניו בהדרכה אלוקית, כך רצונו להעמיד "ראש לאומה" המעוטר במידות טובות וממושמע "להנחיות שמימיות", להנהיג צאן מרעיתו לסיגולו לדעת עליון בקיום הדת הנצחית המקנה את הנצח.

ומצאנו פתרון לרוגזו של שמואל והיא שיטתו של מלומד מאומות העולם דון פאילו בבורגוש שלדעתו יש שני סוגי מלכים: מלך חוקתי, ומלך אבסולוטי. הראשון שאינו משתמש בדיקטטורה אלא למתנהג לפי קובץ של חוקים הנקרא "חוקה", הוא מלך שהתורה מדברת עליו ומצווה אותו לכתוב לו משנה תורה כדי לקרוא בו כל ימיו, ויתנהג לפי אזהרותיה ולא לפי רצונו האישי. ואילו הסוג השני הוא מלך עריץ היוצר חוקים מעצמו לצורך חיזוק וביסוס שלטונו במדינה, ומלך כזה אינו רצוי בעיני התורה. ולכן ישראל בזמן שמואל בבקשתם רצו רק מלך מחוקק חוקיו לפי רצונו וחשקת לבו ובזה מאסו בחוקי התורה. ולכן אמר הקב"ה לשמואל להרצות בפניהם משפטו של "המלך העריץ" העושה בנכסי ציבור ככל העולה על דעתו וגוזל הרבים, ולכן סוג כזה בודאי לרעת האומה, אבל הסוג של "מלך חוקתי" הוא בודאי בחיר הרצון האלוקי שינהל האומה לקראת האושר האלוקי. ושיטה זו הפריכה מהרי"א.. ואפשר ליישבה, כי הרי בודאי מלך שאורח חייו מתנהג לפי התורה ושספר תורה משמש למלך לשלשה דברים: לכניסה, ליציאה, ולגנזיו (סנהדרין כא ע"א) שבאה ללמד למלך לפלס מעגליו והליכותיו בשלשה כיוונים:

1. כלפי החוץ, כלומר כלפי המדיניות של ארצו שתהיה לפי רוח התורה ולא לכרות בריתות עם מדינות אחרות כדי לבטוח עליהן, כי הרי ה' הוא "מבטחו".

2. וכלפי פנים, שישליט רוח התורה וסדר חברתי למופת בתוך עמו על ידי משפטי אמת דוגמת שלמה.

3. וכלפי גנזיו, והם הפנימיות שלו, לשפר מעשיו ולטהר מידותיו ויושר דרכיו לבל יתנשא על עצמו מרב רום מעלתו, אלא יכניע את עצמו וילמד ענוה.

וכשהמלך ילך לפי הכיוונים האלה בודאי אומתו היא אומה אידיאלית, כי היא מחקה אותו וזה רצוי בעיני ה', אבל כשמנהיג האומה מתנהג "ככל הגויים" שאין לו קשר עם התורה וההדרכה האלוקית, אז בודאי מבחינה פנימית הוא עריץ וגבה-לב, כי אין חוקים לנגד עיניו שירסנו תאוותיו, וזוהי הכוונה שישראל ביקשו מלך "ככל הגויים" וכוונתם לעריץ, ועריץ זה שאינו מרוסן בודאי מלא גאוה ו"כל המתייהר כאילו עובד ע"ז" (סוטה ד ע"ב, ופס"ז בהעלותך יב, ב), ו"נופל לגהינום" (בב"ב י ע"ב), וכל מי שאינו מבטל ישותו מפני אלוקים הרי הוא מקבל עליו "מרות זרה" ויעשה ככל העולה על לבו ויקלקל האומה, וזוהי התוצאה שהיתה טמונה בניסוח עתירתם.

והנה לשיטת ר' נהוראי ודעימיה שהמלוכה רשות, ואם העם לא מסכים להקמת המלוכה אז לא תהיה מלכות באומה, אז תמוה לי איך תתקיים ברכת יעקב אבינו ליהודה "לא יסור שבט יהודה" שמשמע שבודאי יהיה מלך משבטו על אחיו בבטחונו של יעקב שהקב"ה יצווה לבניו למנות מלך, ולכן המלוכה, אומר יעקב ראוייה רק ליהודה. ואם לפי ר' נהוראי המלכת מלך רשות איך יעקב מבטיח ליהודה, הרי זה תלוי בהסכמת העם אם ירצה?

ויש לתרץ שלפי העתיד התורה מדברת, כלומר בודאי אמר ר' נהוראי שמינוי זה רשות, אבל יודעת התורה שלעתיד ישראל יבקשו מלך כפי שצפתה רוחו של יעקב, והבטיח את יהודה שלעתיד כשישראל יסכימו להקים מלוכה אז המלך יהיה משבטך, ולכן גם משה רבנו כתב בתורה "מקרב אחיך" שדוקא מהאח האמצעי שהוא יהודה חייבים להעמיד מלך ולא משאר שבטים. ובעל הטורים אומר "שמקרב אחיך" בגימטריא עולה "משבט יהודה".

ט. פסק הרמב"ם ודעימיה

יוצא לנו שהעמדת מלך היא מצוה כפי שפסקה הרמב"ם ומנאה בספר המצוות (מצוה שס"ג) שנוהגת "לדורות". והנה "החינוך" במצוה תצג (הוצ' מוסד הרב קוק) מקשה על הרמב"ם הרי יש ספרא האומר אחרי שדוד נבחר נפסלו כל ישראל, וז"ל המכילתא בפרשת בוא (מכילתא דר"י מסכתא דפסחא פרשה א):

עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים למלכות משנבחר דוד יצאו כל ישראל שנאמר: "הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶֽלַח" (דברי הימים ב יג, ה).

וא"כ אחרי בחירתו אין לנו רשות לבחור מלך אחר חדש, וא"כ זה לא מצוה שנוהגת לדורות?

והנה אפשר לחזק קושיית החינוך על הרמב"ם מדברי הרמב"ם עצמו שכתב בהלכות מלכים (פ"א ה"ז):

"כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם".

וכן בספר המצוות לרמב"ם (ל"ת סי' שס"ב) שכתב:

"אמנם המלכות לבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות וכו'".

רואים שלא שייך להגיד שמצוה זו נוהגת לדורות?

ומתרץ החינוך שלא רק למנות מלך חדש זוהי המצוה, אלא העמדת המלוכה בידו לבל ימרדו בו ולבל יזלזלו בו. ולכן באה המצוה שנכבד אותו ולא נמרוד בו וזה נוהג לדורות, כלומר שאימת מלך וחיזוק ממלכתו וכיבודה היא מצוה תמידית.

יוצא לפי החינוך, שעצם הציות והתמיכה להעמיד המלוכה ביד היורש ולחזקה בידו, זה כמו המלכת והעמדת מלך וקיום המצוה של "שום תשים עליך מלך".

ויש להבין תירוצו, מאיפה נכנס החיוב של החזקת וחיזוק מלכות קיימת בציווי של "שום תשים עליך מלך", כי הרי "שום תשים עליך מלך" בא לחייב אותי רק להעמיד מלך במדינה כשמוסד המלוכה לא היה קיים אז?

והנה אפשר להסביר תירוצו: הרי יסוד מלכות זה שלטון, ממשלה, הבלטת כוח על אחרים, והגמרא בהוריות (יא) אומרת שמלך (נשיא) אין על גביו אלא ה' אלוהיו, כלומר אין עליו שום אימה של מישהו אחר, כי אם הוא פוחד מאחרים אז אין לו גאון מלכותי ושלטוני. ובירושלמי ראש השנה (פ"א) אומר רב הונא כל אותם ששה חדשים שהיה בורח דוד מאבשלום לא עלו לדוד ממנין שני מלכותו שהיה מתכפר בשעירה כהדיוט. רואים מזה שכיון שמרדו בו כל ישראל ונטו אחרי אבשלום אז לא היה לו דין מלך משום שהיה תלוי בחסדי אחרים כדי להחזירו על כנו, ובודאי בתקופה זו היה מכבדם ונתון במצב של פחד ואין זה "יסוד מלכות".

ולכן מובנים דברי החינוך, כי הרי כשמורדים במלך ובועטים בכוח שלטונו והנהגתו הרי הוא כהדיוט, ולכן באה התורה ומצווה לדורות לחזק ידי המלך ולדכא כל התקוממות נגדו, וזה נחשב כאילו העמדנו אותו מחדש, כי בשעת המרידה ירד למדרגת הדיוט, נתין פשוט, וכעת שחיזקנו שלטונו נהפך להיות שליט שאין מורא אחרים עליו.

ולפי זה מתפרש פסוק בשמו"א (טו, כח), שמואל אמר לשאול קרע ה' את מלכות ישראל מעליך, ושאול ענה לו כי יראתי את העם ואשמע בקולם. והנה קשה על שאול הצדיק העניו, איזו תשובה היא זאת, הרי זה מצוה נצחית למחות את זכר עמלק, ואין לפחד מהעם ולבטל מצוה אלוקית?

אלא לפי יסודנו אתי שפיר, כי הרי להלכה שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ... ולבנות ביהמ"ק, ורש"י פירש שמה (סנהדרין כ ע"ב) שזהו כסדרן ואין לשנותן, ואמרנו לעיל שעל המלך מוטלת חובת מחיית עמלק (רמב"ם, והיראים), ויסוד מלכות הוא שעליו רק אימת הקב"ה ולא מורא בשר ודם, ולכן שאל שמואל למה לא הרגת את אגג, וענה לו שאול שאין אני מלך כי אני מפחד מעמי, ומלך שמפחד אינו מלך כי לא תופס מידת מלכות, ויסוד מלכות להיות גיבור. ובאמת זוהי הסיבה שנדחה שאול מהמלוכה על ידי חטאו בהשאירו את אגג, כיון שבמעשה זה גילה את חולשתו ופחדו מהעם ולא גילה עוז וגבורה כפי שהמלכות מחייבת נושאיה.

ובאמת כך דרשו חז"ל (מדרש, פ' צרור המור [15]) "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז) נמשל בנימין לזאב על שהוא טורף ובורח[16], וכן לא נמשכה מלכות בית שאול שאינה חזקה מבחינה מדינית, ויהודה נמשל לאריה "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו"[17] (בראשית מט, ט) לפי שנמשכה מלכות בית-דוד, כי בשטח המדיני ובסדרי המלוכה דוד טוב משאול, ודוד היה כובש ומעמיד נציבים באדום ובמואב ובכל האומות שכבש (לשונו של "העמק דבר בפרשת בלק על הפסוק "וחציו ימחץ" [במדבר כד, ח]), ואילו שאול היה רכרוכי ולא כובש, כי היה חלש בגילוי גאונו המלכותי, כי היה פחדן מטבעו וממהותו, וזה לא יאה למנהיג האומה שמטבעו צריך להיות גיבור, בעל עוז נפשי לבל ירא (עיין בפירוש ענף יוסף על ויקרא רבה כו), ולכן הואיל והיה פחדן לא היה לו דין מלך וממילא פטור ממחיית עמלק, כי רק מלך חזק אמיתי בעוז שלטונו מחוייב עליה, ולכן ענה שאול לשמואל "ואשמע בקולם", והואיל ושמעתי אז אינני מלך אמיתי שחייב לגמור מצות השמדת עם-רשע.

מסיקים מפה שמלך שנתון באוירה של פחד, וחי בנסיונות של מרידה בשלטונו אין לו דין מלך, ופקעו ממנו כל הדינים הנוגעים למלך כגון מורד במלכות חייב מיתה, מחיית עמלק וכו'. ובפחד זה, המלך אינו מאדיר שמו של הקב"ה. אבל מי שמצטייד בגבורה אלוקית, כמו דוד המלך ששקד בעוז אלוקי להאדיר שמו של הקב"ה בעולם כולו, וכדברי חז"ל "כי ראיתי בבניו לי למלך" (שמ"א טז, א) שיהיה מלך לשמי שכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים (ילקו"ש קכ"ד ממדרש שמואל), ודוד פעל כל ימיו להאדרת הכוח האלוקי ולהפצתו בעמו ובקוסמוס כולו וכפי שמתבטא בתהלים שלו.

י:כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו

הנה כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו (סנהדרין כ ע"ב), וכן פסקה הרמב"ם (בהל' מלכים פ"ד ה"א). ולפי הלכה זו הקשו התוספות בסנהדרין (שם ד"ה מלך מותר) שאם כן למה נענש אחאב בלקיחת השדה מנבות (מלכים א כא)? ותירצו ששה תירוצים.

והלכה זו מהווה תירוץ לקושיית המפרשים שהקשו דכיון שהקב"ה חילק שבעים אומות לשבעים שרים בגורל, וכל שר זכה באומה ההיא, ואיך יכול גוי שתחת השר ההוא לבוא ולהתגייר? ותירצו דכל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו, ולכן יכול לצאת מרשות השר ויכנס לרשות הגבוה.

ולפי זה אפשר לסתור טענת-שוא של הגויים שאומרים לנו "ליסטים אנו שכבשנו ארץ שבעת עממין"[18], ונענה להם שהלכה פסוקה, כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו, והארץ כולה של הקב"ה יוצר עולמים "כי לי כל הארץ" (שמות יט, ה), ויכול לקחת ארצות ולתת אותן לעבדיו, ובפרט לישראל "עבדיו הנאמנים".

והנה מקושיית התוספות הנ"ל, וכן הזוהר הקשה אותה בפרשת וישב, מוכח שמלך ישראל יש לו דין מלך כמו מלכי בית-דוד, ולא נחשב כשופט ושוטר כתפיסת הרמב"ן. יוצא שרק מלך ההולך בדרכי התורה אז הותר לו מה שכתוב בפרשת מלך (ועיין בעין יעקב לסנהדרין שם לתירוץ קושיית התוס' רעיון זה), והוא הרצוי בעיני ה', וכל תועלת פרטית שמפיק על חשבון המדינה נחשבת לו לעוון (וכך מתרצים המאירי והיד רמה בסנהדרין שם את קושיית התוספות), כי להחזיק קרקע פרטי לעשות דרך פרטית אסור, וכן כתב הרמב"ם (בהל' גזילה פ"ה הי"ד):

"כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל...".

יא: מינוי מלך משאר השבטים על ידי נביא

הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ג) כותב:

"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה הולך בדרכי התורה והמצוה ונלחם מלחמות-ה' הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו".

ובהלכה ט' כותב:

"מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים" (עכ"ל).

והראב"ד משיג על הרמב"ם הרי בהלכה ח כתב שמלך ישראל אידיאלי נוהגים בו כל המצוות, ואילו בהלכה ט' כותב שתפסק המלכות, אם כן זה סתירה בדבריו? ולכן הראב"ד מפרש שאם ירבעם מלך ישראל ובניו היו כשרים ויראי ה' אז לא היתה פוסקת מהם המלוכה לעולם, אלא מלכותם הייתה שנייה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלג קיסר. וכן דעתו של הרמב"ן בפרשת ויחי (מט, י) באחד מתירוציו. וכלשונו: או יהיה מלך תחת יד מלך יהודה.

יוצא לפי הרמב"ם שמלך ישראל יש לו דין מלך, ואלו הרמב"ן בפרשת ויחי בפירושו לפסוק "לא יסור" (בראשית מט, י) סובר שמלך ישראל שאינו נמשח כמלכי בית דוד דינו כמו שופט ושוטר, ואין לו דרגת מלך. והנה יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ן ממכילתא פרשת בא (מכילתא דר"י, בא מסכתא דפסחא פ' א):

"עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים למלכות משנבחר דוד יצאו כל ישראל שנאמר הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן הממלכה לדוד".

והמכילתא תמוהה, כי הרי ראינו שמלכי ישראל שלטו אחרי בחירת דוד וא"כ לא נשללת מהם המלכות?

אלא לפי הרמב"ן מובנת המכילתא, ופירושה הוא כך, מלכי ישראל היה להם דין של שופטים ושוטרים ולא דין של "מלכים", כי כתר מלכות שייך רק לבית דוד אחרי שנבחר ונשלל משאר שבטי ישראל. ואם כן לרמב"ן ראיה, הרי לשיטת הרמב"ם קשה המכילתא כי לפיה אין להם דין מלך. ועוד קשה על הרמב"ם כי הרי מכילתא זו שימשה לו פסק הלכה כפי שפסקה בהל מלכים (פ"א ה"ז): "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות לו ולבניו עד עולם". וכן בספר המצוות (ל"ת סימן שס"ב):

"שזכה בה דוד וזרעו עד סוף הדורות.. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינא ביה".

ועוד קשה עליו ממה שכתב במצוה שס"ג שהביא דרשת חז"ל: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", שזה לא נכרי ממש אלא אפילו יהודי כשר שאיננו ממזר ועבד - פסול למלכות, כי אחרי בחירת דוד אין כתר מלכות אלא לזרעו ולא לשאר השבטים. א"כ רואים שמלכי ישראל אינם בדין "מלך" ואינם יכולים לשמש בכתר מלוכה, ואיך הרמב"ם סותר את עצמו וכותב שיש להם דין מלך כשאר מלכי בית דוד?

ועוד דברי הרמב"ם שכתב: "ונביא שהעמיד" תמוהים, הרי לא מספיק נביא גרידא כי צריך גם סנהדרין, כמו שהוא פסקה בהלכות סנהדרין ריש פרק ה: "אין מעמידין מלך אלא ע"פ בי"ד של שבעים ואחד", וכן בהלכות מלכים בריש הלכות מלכים?

וכן גם דברי הרמב"ן והראב"ד שאמרו שמלכי ישראל כשרים ויראי שמים יהיו שניים בחינת "פלג-קיסר" (משנה למלך). ותמוהים דבריהם, כי זוהי ירידה בשבילם בהיותם תלויים בסמכות עליונה, ואין זו "מידת מלכות" להיות מוגבלת על ידי מרות עליונה, וזה בודאי נחשב הפסקת מלכותם, כי היורד ממדרגתו למדרגה פחותה נחשב כמת. וכן מובא באדרא רבה (דף צג, דפוס ליוורנו): "דכל מאן דנחית ממדרגה קדמאה דהוה ביה קרי מיתה", כלומר "שמיתה הוא הסתלקות ממדרגה למדרגה" (אדיר במרום ד' ע"ד), וכן מובא בעץ החיים (שער רפ"ח ניצוצין פרק א): "שיורד והולך לעולם אחר נקרא מיתה" (ועיין תומר דבורה פ"ה ד"ה ששית, ראשית חכמה שער היראה פ"ז, ואורות התשובה פי"א ד והערת הרצי"ה שם). ולפי זה מובן מה שאמר הקב"ה לאדם הראשון" כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז) ודקדקו המפרשים הרי חי אחר כך תתק"ל (930) שנה ולא מת ביום שאכל? אלא לפי הרעיון שכל מי שנמצא במדרגה עליונה ויורד ממנה נקרא מת, כך אדם הראשון היה לפני חטאו במדרגה רוחנית עליונה שהיה כולו רוחני ולאחר מרדו נתגשם, וזה מה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "אחרי אכלך ממנו" תרד ממדרגתך העליונה למדרגה פחותה ותיחשב לך כמיתה, כי סופך למות ולהתפשט מהחומר כדי "לחזות בנועם-ה'".

וראיתי להרב "פרשת דרכים" (דרוש מלך) שהביא הירושלמי (ר"ה פ"א ה"א) לגבי ששה חדשים שדוד התכפר בשעירה כהדיוט ולא כנשיא. ומזה קשה לי על הרמב"ם בפ"ג ה"ח מהלכות מלכים שכתב:

"כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו.. וכן כל המבזה את המלך או המחריפו יש למלך רשות להרגו כשמעי בין גרא".

וקשה הרי שמעי בין גרא היה בזמן שברח דוד מפני אבשלום בנו, ובזמן ההוא לא היה לו דין מלך, כי הרי מרדו בו ומתכפר היה רק בשעירה כהדיוט, וא"כ איך כתב כשמעי בין גרא שנחשב למורד במלכות?

ולכאורה יש להביא ראיה לרמב"ם ששמעי היה מורד במלכות, ודוד היה מלך מעצם דבריו של דוד לאבישי (שמואל א יט) לא להרגו מסיבה אחרת, ואם נגיד שדוד היה הדיוט ופשוט אז היה מונע את אבישי מטעם שלא יקרא "רוצח" בהרגו אדם שלא נקרא מורד במלכות, אלא אם מונעו מנימוק אחר סימן שדוד היה מלך וקשה על הירושלמי?

אבל זו אינה הוכחה נגדית לדברי הירושלמי שאמר שדוד היה הדיוט במשך ששה החדשים שפרץ נגדו מרד אבשלום, כי הירושלמי יתורץ לפי הסברו של "הפרשת דרכים", כי באמת זהו גוף המחלוקת בין אבישי לדוד, אם מלך שנמשח בשמן המשחה ומרדו בו האם יש לו עדיין דין מלך או לא! לפי אבישי הואיל ונמשח למלך על ידי שמואל הרמתי וההמשחה עשתה חלות דיני מלכות עליו לתמיד, הרי אפילו אם ימרדו בו ישאר לעולם מלך, וא"כ שמעי היה מורד ומגיע לו למות. אבל דוד היה סבור שאחרי המרד נגדו שכעת נחשב כהדיוט שתלוי בחסדי אחרים, ואין זה "ממידת כתר מלכות", אז בודאי שמעי לא נחשב מורד במלכות ואסור להרגו. ואם כן הוכחה מכאן לירושלמי שדוד היה הדיוט ומתכפר כהדיוט, ותחזור הקושיא על רבנו הרמב"ם?

והנה לדברי הירושלמי יש ראיה ממסכת הוריות (ט): כהן משוח שעבר ממשיחותו ואח"כ חטא, ונשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא אז המשוח מביא פר והנשיא כהדיוט בשעירה. וצריך לדעת מהו ההבדל, כי הרי הכהן חטא ואם כן אין לו קדושת כהן, ויחשב גם הוא כהדיוט כמו הנשיא שירד מגדולתו?

והנה הרמב"ם בפירוש המשניות מסביר ההבדל: כוהן משוח שעבר עומד בגדולתו וקדושתו לפי ששמן המשחה לא מתבטלת לעולם, ורק לגבי העבודה בביהמ"ק לא יכול לעבוד עד שיטהר וינקה מחטאו. אבל נשיא שהוא מלך כמו שאומרת הגמרא שם "איזהו נשיא זה מלך", מתי נקרא נשיא? רק כשמקבלים נשיאותו ומבצעים פקודותיו, כי בזה מראה כוחו ושלטונו על נתיניו ועמו, אבל כשעבר מנשיאותו ולא נשמעים לדבריו אז אין לו תפקיד ונחשב כהדיוט ומתכפר בשעירה.

והסבר זה של הרמב"ם דחוק ואיננו מובן, כי הרי מלך מבית דוד נקרא "משוח", כי אחרי שנמשח דוד ראש המשפחה הרי זכה לו ולבניו עד עולם (רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז, וסה"מ מצוה שס"ב), וא"כ המלך כמו הכהן המשוח שעבר ויתכפר בפר כמוהו אחרי ירידתו?

ואפשר להסביר כך: באמת הכהן והנשיא (המלך) שניהם משוחים (לגבי מלכי ישראל אתי שפיר כיון שאינם נמשחים במשיחה), וההבדל הוא שלגבי הכהן המשיחה עושה חלות קדושה ומבלעדיה אין לו קדושת כהן גדול לעבוד עבודת הקודש, ולכן כשנמשח המשיחה לא מתבטלת לעולם אפילו עבר, אבל לגבי המלך המשיחה עושה תורת מינוי ולא עושה חלות דין במלך עצמו, וכשמתבטל המינוי כלומר כשסר ממנו תפקיד של מלך אז מתבטלת המשיחה ונהפך להדיוט.

אולם החילוק הזה בין המשחת כה"ג לבין המשחת מלך, שלגבי כה"ג המשיחה עושה חלות קדושה ולגבי מלך עושה תורת המינוי, אינו נראה, כי הרי הרמב"ם מביא משיחת כה"ג ומשיחת מלך בהלכות כלי המקדש פ"א, ואילו היו שונים במהותם כלומר בתלות פעולתם, אז היה הרמב"ם מביא משיחת מלך בהלכות מלכים ושל כה"ג בהלכות כלי מקדש. אלא הביא שניהם בהלכות כלי מקדש, כלומר שאין הבדל בניהם. ועדיין אנו זקוקים להסביר מהו ההבדל בין כהן שעבר לנשיא שירד?

והנה אפשר לענ"ד להסביר כל הענין כך: הגמרא בהוריות (יא) אומרת:

"ת"ר "מכל מצוות-ה' אלוקיו אשר לא תעשינה" (ויקרא ד, ב) ולהלן הוא אומר למען ילמד ליראה את-ה אלוקיו" (דברים יז, יט), מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, אף נשיא שאין על גביו אלא אלוקים, ואיזהו נשיא זה מלך" (עכ"ל).

רואים אנו מדברי הגמרא שמלך הוא אישיות רמת-מעלה ביותר בקרב האומה, והממשלה נתונה בידו ואין עליו שום סמכות או הוראה של בן- אדם אחר, אלא כולו משועבד לבוראו אשר לו הארץ ומלואה. ורק "קירבת אלוקים לו טוב"[19], וישותו המקיפה מהווה מרכז החיים של האומה, ומשתכללת בהמלכת ה' לבדו עליו ועל מסכת חייו הפרטיים והכלליים, ואז מידת מלכות "מלכות עולמים" מתגלית בו.

ומטעם רום מדרגתו וערכו, והתנשאותו המלכותית שכיח שנשיא (מלך) יחטא ויבוא לידי יהירות, וסיבת החטאים כפי שהורונו חז"ל היא המידה המגונה והמאוסה של ה"גאוה", ולכן כותב הזוהר בפרשת ויקרא (זוהר כרך ג פ' ויקרא דף כג ע"א) על הפסוק "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב) - ודאי יחטא משום שבהכרח שמעמדו הרם יוביל אותו לגאוה, ובזה יבוא לידי חטא[20], ואם כן מלך שהוא ראש האומה ואין עליו יראת-אחרים בחירתו מאת הקב"ה "ומן שמיא מלכי ליה", כי הרי אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה (ברכות נח ע"א), ותעלא בעדנא סגיד ליה[21] (מגילה ד ע"א), "ומלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"א), ולכן "אין על גביו אלא יראת הקב"ה לבדו" שבחר בו להנהיג את צאנו, וזהו רעיון "מלכות" בקבלה כלומר "ספירת מלכות", שכל תכליתה התגלות הרצון האלוקי והכרת עליונותו ורוממותו של יוצר הכל, ושיהיה האדם עבד המקיים את מצוותיו ואין עליו שום שלטון יצרים. ולכן האיפיון של "מלכות" היא הדרישה לציות לדבר-ה', כדברי ליקוטי הגר"א בספרא דצניעותא (לט) שתכלית מלכות היא להיות לו לעבדים ולהכיר גדלותו שהיא עצם ההטבה של הקב"ה לעולם "להטיב לברואיו".

יוצא לנו "שמלכותא דארעא" היא מציאות של נתינים משועבדים לישות עליונה אשר פורשת כנפיה עליהם ומבלעדיהם "לית לה מגרמיה כלום"[22] (זוהר), וא"כ יסוד קיום ממלכה ארצית היא רק במציאת משועבדים המאוחדים תחת חסותה ומטילה גבול על נמצאיה, ולכן מלך שהוא מאחד חלקי האומה אין עליו אלא מלכות-שמים, הכרזת האלוקות באומה כולה ובעולמות "לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא", ולכן מלך תפקידו לגלות מלכות-שמים ולהיות בחינת "רצוא ושוב" כלומר אם רץ לבך שוב למקום (לשון ספר היצירה), ותדבק ביראתו ותגלה אדנותו, וכן יסוד מלכות ארצית לגלות ממשלה לנמצאיה.

יוצא לנו כפי שהסברנו הקשר בין "מלכותא דארעא" ל"מלכותא דרקיעא", שהמלך העומד בראש ממלכה ארצית אם אינו מגלה כוח שלטונו ומרותו אז עצם המשיחה עושה חלות-דין של מלך עצמו, ואפילו כשימרדו בו הוא עצמו מלך, אלא שאינו נושא משרת נשיאות. ולכן בחטאו הוא יורד מנשיאותו, כי הרי התורה כתבה "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב) כלומר אם הוא ממלא תפקיד אז הוא נשיא, ואם לאו אין זה אומר שמתבטל ממנו תואר מלך אלא שרק לגבי החטא נחשב כהדיוט ומביא שעירה כהדיוט. אבל לגבי כהן משוח שהתורה כתבה עליו "אם כהן משיח יחטא" כלומר הואיל ונמשח, הוא תמיד כהן ואפילו עבר יביא פר, אבל נשיא שעבר אז עצם משיחותו משאירה לו תואר "מלך", אבל לגבי חטא, גזירת הכתוב היא שיחשב כהדיוט ומתכפר בשעירה.

ולפי זה ניישב את הרמב"ם ולא יקשה עליו מהירושלמי, כי באמת דוד אחרי שנמשח על ידי שמואל ובית דינו בפקודת-ה' אז נהפך להיות מלך לעולם על ישראל עד סוף הדורות, וכשמרדו בו בכל זאת נקרא מלך ואין לו תזוזה מהמינוי האלוקי שהוא נצחי ואינו בר שינוי ותמורה, אבל לגבי חטא אינו בדין "נשיא" ולכן מביא רק שעירה, וכל המורד בו בתקופה זו של מרד נחשב למורד במלכות וחייב מיתה, כי הרי נקרא "משיח ה'" וכדברי אבישי לדוד שאתה "משיח-ה'" (שמו"ב יט, כב), אחרי שנמשח דוד זכה בכתר מלכות. וכדברי אבישי כתב הרמב"ם עצמו (הל' מלכים פ"א ה"ז) מאחר שמושחין מלך הרי זוכה לו ולבניו עד עולם, וכ"ש מלכות דוד הנצחית.

אמרנו אחרי שנמשח הרי זכה לו ולבניו עד עולם. ולכאורה תמוה איך זכה לבניו, הרי צריך מינוי, כלומר שאם מת צריך למנות בנו תחתיו כפי שראינו בספרי, וכל זמן שלא עשו תורת מינוי אינו נושא תורת מלך?

אלא פשוט הואיל ונמשח לשם המלכות, אז פעולת המשיחה הקנתה לו כתר מלכות להיות נחלתו ונחלת זרעו עד עולם, ואפילו אם ימרדו בו הוא נשאר לעולם מלך, ורק לגבי אם יחטא התורה התבטאה לגביו "אשר נשיא יחטא" ולא כתבה "ומלך כי יחטא", ולכן אם יחטא יביא שעירה.

ולפי זה נסביר מחלוקת רמב"ם וראב"ד: הרמב"ם סובר שמלך ישראל שממלא תפקידו והכל מצייתים לו וסרים לדבריו, אז הוא מלך, וכל הדינים נוהגים בו למרות שלא נמשח כמלכי בית-דוד. ומלכי בית דוד שנמשחים בשמן המשחה, אז המשיחה בשמן קודש כדברי המדרש רבה (בראשית רבה פ' טל, י):

"רבי ברכיה בשם רבי נחמיה אמר למלך שהיה עובר ממקום למקום ונפלה מרגלית מעל ראשו עמד המלך והעמיד פמליא שלו שם ועשה צבורים והביא מכברות וכבר את הראשונה ולא מצא, השני ולא מצא ובג' מצאה אמרו מצא המלך מרגליות שלו... כך אמר הקדוש ברוך הוא לדוד, מה צורך היה לי ליחס, פרץ חצרון, רם עמינדב, נחשון שלמון, בועז עובד, ישי, דוד, לא בשבילך (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו".

ועוד אומר המדרש (בראשית רבה פ' מא, ד):

"היה צאן ובקר ואהלים, רבי טוביה בר יצחק אמר שני אהלים רות המואביה ונעמה העמונית, דכוותה קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך וגו', רבי טוביה בר רבי יצחק אמר ב' אוהלים, רבי יוסי ברבי יצחק אמר שתי מציאות רות המואביה ונעמה העמונית, א"ר יצחק (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום".

והוא בחינת אדם קדמאה, שהמלוכה לו ולזרעו עד עולם, עושה אותם למלכים קבועים, ואפילו יבוא זמן שישראל ימרדו במלכות-דוד אז תמיד נשאר מלך. משא"כ מלכי ישראל שבחירתם זמנית על ידי נביא, ולא זכו לכתר מלכות, ומהאי טעמא לא נמשחים, כי המשיחה מסמלת ורומזת על הארכת המלכות[23]. ולכן כשמורדים בהם ואינם ממלאים תפקיד של מלך אז נפסקת מלכותם. ובזה סרה השגת הראב"ד, כי כשיש מרד נגד מלך ישראל הרי נפסקה מלכותו ואין לו מה להוריש לזרעו אחריו, כי הרי כל "השררות עוברות בירושה", וכלשון הרמב"ם שם (הל' מלכים פ"א ה"ז):

"ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם".

וכל זה כשיש מה להוריש כמו נחלה כשיש "לאבא" אז מנחיל לבניו, וכן מלך מוריש לבנו "כסא מלכות" כשעדיין בידו, ולכן במלכי ישראל הרי סופה להיפסק כדכתיב ביחזקאל (לז, כה): "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" וא"כ אין המשכיות למלכות-ישראל, ובזה אין ירושה, כי הרי כולם יתאחדו תחת מלכות יהודה, ולכן כתב הרמב"ם "הרי סופה להיפסק". אבל מלכות דוד אפילו ימרדו בה, יש מה להוריש, כי הרי "כתר מלכות" מוחזק בידיהם מעיקרא. ומה שעברה המלכות לאפרים היה זמני, והכל יתאגדו תחת דגל מלכות יהודה שתקרא בשם כולל "מלכות ישראל" על שם כלל ישראל. ולכן שמעי נחשב למורד במלכות, ורק לגבי חטא התכפר דוד בשעירה כדברי הירושלמי.

ולפי רעיון הממלכה המאוחדת הכלל ישראלית תחת דגל זרע דוד, יפה תירץ "הערוך לנר" בחידושיו למסכת סנהדרין קושיא על הרמב"ם: כי הגמרא בסנהדרין (ח ע"א) אומרת: "אמר רב יוסף כהן גדול מעיד למלך ישראל", והכסף משנה הקשה הרי זה נוגד מסקנת הגמרא שאין כה"ג מעיד למלכי ישראל? והערוך לנר מיישב ואומר שהרי הרמב"ם אינו מביא הלכות שאין להם עוד מציאות כמו דיני במה אחר בנין המקדש שנאסרו ואין היתר לאיסורם, אבל מביא הוא הלכתא למשיחא שנקוה לו בכל יום כענין "אחכה לו אעפ"י שיתמהמה". והנה נביאינו התנבאו כי לעתיד לבוא לא יהיו שתי ממלכות כי רק זרע דוד מלך על האומה הישראלית המאוחדת, ואם כן מה שכתב הרמב"ם "מלך ישראל" אין כוונתו למלך משאר השבטים, אלא זהו מלך מבית דוד השולט על כלל ישראל, ומלך מבית דוד דן ודנים אותו, ולכן כהן גדול מעיד לו.

יב: מלכות ישראל – כלי להשראת השכינה

והנה המלכות היא תנאי לקדושת הארץ, כי הרי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג) אומר שלא יבנה ביהמ"ק אלא אחר הקמת מלך שיצווה לבנותו ותסתלק המחלוקת (עיין בהל' מלכים פ"א ה"א), והירושלמי (ריש פ"ו בשביעית) אומר: אבותיכם שנתחייבו בתרומות ומעשרות לא היה עליהם עול מלכות ואתם מתחייבים אעפ"י שיש עליכם עול מלכות, כלומר חוסר עצמאות מדינית היא סיבה לפטור מתרומות, כי חרות העם היהודי מתבטאת בעצמאותו וממשלתו בא"י על ידי התורה וממשלה לאומית המגלה עוז וחוסן האומה.

ולכן כשמלך מועל בתפקידו הרי הוא בחינת "מלכה ושריה בגויים אין תורה" (איכה ב, ט), וכיון שגלו ישראל מארצם ונתבטל השלטון העצמי שעוזר להשגת הצלחה גשמית ורוחנית בהיות האומה בשקט ובשלוה פנימית (העקידה מאמר ד) - הרי "אין תורה" (חגיגה ה ע"א), ומלך זה ממיט שואה על עמו, כי הרי בחיקויו ומעשיו הנוכרים מקרב כליון אומתו, וגורם צער להקב"ה שיאלץ להגלות עמו ולשנות סדר קיומו ומציאותו, כי היותו בתוך א"י מקבל מעמד של לאום "ואין לאום אלא מלכות" (ע"ז ב ע"ב, ומגילה ו ע"א), והקב"ה בוכה על גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות (חגיגה ו ע"א). וכן מתבטלת חלות דיני נפשות, כמו שהגמרא בסנהדרין (לז ע"ב) ובמגילה (יב ע"ב) אומרת :

"מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות".

יוצא שהחרות הלאומית תלוייה בהנהגתו של ראש האומה, ומטעם זה אין מעמידין מלך מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל (ספרי; יבמות מה;. בב"ק פח). והסיבה לכך משום שגר יש בו משום שמץ של אי קדושה ולא ידרבן העם לריכוזו הכללי והמקיף בעבודת-ה'; ואפשר עוד להסביר משום שהגויים פרטיים, אנוכיים, ואי אפשר למדת האנוכיות להביא השראת-אלוקות למרכז האומה, כי רק "הכללי מביא כלליות", והמלך היהודי שהוא כללי בהיותו מעם ישראל רודף חסד ואמת, נוטה להיקפיות, ואז הוא "רכז-האומה בכללותה", כי לבו הוא "לב כל ישראל" (רמב"ם הל' מלכים פ"ג הי"ב), אבל גר אין בכוחו להיות לב-האומה.

וכן הוא הטעם שאין מעמידין אשה במלכות, כדרשת הספרי "שום תשים עליך מלך - ולא מלכה" (ספרי דברים פ' שופטים פי' קנז), וכל השררות בישראל אין ממנים בהם אלא איש (רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ו), כי כוח השררה נובע מכוח הכלל ואין האשה כיצור מוגבל ופרטי יכולה לרכז בידיה כללות האומה, ולכן רק מלך ביכולתו להשפיע על הכלל. ועליונות אומתו מתגלמת באישיות מלכה שבכוח דבקותו וישרותו מנהיגה על מי מנוחות להיות מרכבה לשכינה, ויקבלו תואר של "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח ע"ב).

ולכן המלך שנמצא ברום מעמדו, הטיל עליו הקב"ה חובות כדי לשמור עצמו, כמו כהן גדול שהולך בכל יום ומוסיף קדושה והווייתו מתחדשת פושט צורה ולובש צורה, קלסתר פניו הרוחניים של היום אינם כשל אתמול. כך המלך צריך להידמות לכהן, ולהיות נקי מכל חטא, ויתאזר בענוה ולא יגלה תקיפות בנוגע לכבודו האישי. אבל בנוגע לענייני קדושה, להגנת משמרת הקודש - אז עליו לגלות גבהות לב "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב יז, ו), וגאונו המלכותי יהיה בשימוש להענשת מחללי הקודש, וילמד מדוד סבו שאמרו עליו חז"ל שעיניו תמיד נמוכות למטה מפחד רבונו של עולם ולא היתה בו גסות רוח כלל (זוהר ח"א קא, תהלים קלא, א) והיה קורא לעצמו גר (מכילתא שופטים יח, תהלים טל, יג. קיט, יט), והיה מבקש תמיד שתשרה שכינתו עליו כדי לברך העם. וזוהי האהבה האמיתית של ראש האומה, לרומם קרן-עמו.

ולכן מלכות בית דוד מידתה "ברית מלח" (דברי הימים ב יג, ה) שכמו שהמלח נותן טעם בכל המאכלים כך מלכות-דוד מתבלת שאר הממלכות על ידי הקדושה (עיין ילקוט ראובני פרשת צו), ודוד תפס רק יראת ה עליו "אמר דוד אעפ"י שהייתי מלך, המלכתיך עלי" (מדרש שוחר טוב טז, ב), וכדברי רשב"י שדוד נתקשר בשמו יותר מכל בני אדם, ולכן זכה במלכות נצחית להדריך עם נצח לקראת הנצח, הקנוי לו על ידי תורתו, וממילא התאווה להשתעשע בתורה לקראת ימות המשיח היא האידיאל, וזה רמוז בתפילת דוד: תאבתי לישועתך ה' ותורתך שעשועי" (תהלים קיט, קעד), כלומר שהצמאון לישועת-ה' שהיא גאולת עולמים ופדות נפש הבריאה ושכלולה ויופיה הוא רק להתענג על התורה ועל העבודה, ולא ח"ו לנצל יצר השלטון לרמוס זכויות הזולת, אלא להשיג שלמות ושלום קוסמי, וכדברי הנביא:

"כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם-ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

ותשוב הנבואה למקורה (מורה נבוכים ח"ב פל"ו, איגרת תימן ג. כוזרי, אורות התחיה סו, וקונטרס התנוצצות אורו של משיח לרב הנזיר) והקוסמוס יתבשם על התנגנות התורה בחללו. וכן הם דברי הרמב"ם (בהל' מלכים פי"ב):

"ולא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח כדי שישלטו על כל העולם... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהיה להם ניגש ומבטל כדי שיזכו לחיי עוה"ב".

ולכן רק התענוג בתורה הוא השכלול השלם והצמאון לימות האושר. ואנו עם-ה' בארץ הקדושה שהיא כלי שרת ליעודנו הרוחני המיוחד שהותווה לנו על ידי יוצרנו, חייבים להתאים מדינתנו ליעוד ציבורה, ואז אהבתה תלך ותבקע במהלך נפשנו, כי היא ארץ היעד של יצירת עם-קדוש. ולמרות החסרונות והליקויים המתגלים בחיי תקומתנו, אין אנו מתייאשים מהשכלול העתיד והתשובה הכללית שלנו, וכך היא גאולתן של ישראל תחילה היא באה קימעא קימעא ואח"כ היא מנצנצת ובאה (שה"ש רבה פ' ו, עא), וכל עוד שהגאולה לא נגמרה קיימים חסרונות ומרידות רוחניות וסיבוכים נוראים בחיי האומה, אבל עצם התקומה והתחייה משמחת, כי הרי נסתר הרעיון הכנסייתי-נוצרי של "היהודי הנודד" שאין לו תקומה, ובודאי תקומתנו, תקומת עם ישראל והקמת מדינת ישראל וניצחותנותיה, מהווה סטירת לחי להשקפתם של הנצרות והאיסלם, כי אנו שבים לארצנו בתור "אתחלתא דגאולה" (עיין שו"ת ישועות מלכו יור"ד סימן סו). והניצוץ הגאולתי הולך וזורח בראות שבות בנים לארצם וכדברי מרן הרב קוק (אורות התשובה יז, ב):

"התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב לארצה, אל מהותה אל רוחה ואל תבונתה באמת אור של תשובה יש בה".

וכדברי המשך חכמה (דברים ל, ב): "כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלוקיו". ולכן שיבתנו היא הדרגתית, כרוכה בקשיים אמוניים וגשמיים, ותפילתנו התמידית לטוב ולהסיר לב האבן מבשרנו ולקבל "לב בשר" (יחזקאל יא, יט. לו, כו) שכולנו יוסר ממנו אטימות לב ועקשנות, ונתחנך אנו ובנינו על ברכי התורה, אהבת ישראל הטהורה, ואהבת הארץ - שכולן מהוות חטיבה אחת שרום פסגתה הוא "האושר האלוקי".

סיכום

מינוי מלך בישראל היא מצוה גדולה. ותפקיד המלך בישראל להעלות את העם לרמה רוחנית גבוהה, מכיון שהמלך לפי דברי שמואל הנביא (שמו"א ט, ב) אמור להיות "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", כלומר המלך במעלתו העליונה, עליו לרומם את עם ישראל בארצו לרמות עליונות נשגבות של רוחניות וקדושה אלוהית, דבר שהעם בלא מלך אינו יכול להגיע אליהם בכוחות עצמו.

בעם ישראל, המלך (המנהיג) משמש בתפקיד מעין "דרגת ביניים" בין הקב"ה לעמו, ולגלות מלכות ה' בחיים הלאומיים הישראליים בכל תחומי החיים, וזה באמצעות התורה "וכתב לו את משנה התורה... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו..." (דברים יז, יח-כ), כלומר התורה תלווה אותו בכל שיקוליו והחלטותיו בחיים הציבוריים, ודברי חז"ל יהיו נר לרגלי מלכותו כדי לרומם עמו, ולזכות לשם ולתהילה בקרב עמו.

מלך ישראל שהוא מנהיג האומה צריך למזג בקרבו שתי סגולות חשובות: תקיפות מחד גיסא, וענוה מאידך גיסא. קנאות מצד אחד, ואהבה ורעות מצד שני. והשניות הזאת תהיה בהרמוניה אחת, והעיקר לא להתגאות על עמו "לבלתי רום לבבו מאחיו", אלא יתנהג בנחת ולפנים משורת הדין, ולא ינהג גסות לב בישראל, ויהיה חונן ומרחם לקטנים ולגדולים... ולעולם יתנהג בענוה (רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ו).

ובימינו שאין לנו מלך משבט יהודה, ישנה מנהיגות אזרחית נבחרת על ידי העם, והיא בחינת מלכות ישראל כדי להנהיג האומה לפי רוח התורה והדרכותיה, ולא להתכחש להוראות ה' ותורתו (עיין רש"י ריש משפטים), אלא להנהיג האומה השבה לארצה ברוח הקדושה והאמונה, ולרומם תושבי המדינה לחיים רוחניים גבוהים, לאהבת הצדק והיושר, לטפח אהבת חינם, לבנין הארץ ושלמותה, ולכסוף לבנות בית המקדש השלישי כי הוא בית חיינו.

ובצורה אחרת אמרו רז"ל: "מאן מלכי? רבנן" (גיטין סוף פ"ה), ואמרו באבות (פ"א מ"ו): עשה לך רב", כדי להיחלץ ממצב רוחני ירוד, ממצוקות מוסריות, יש לפנות לרב גדול בתורה שייעץ וידריך באורה של תורה את האדם הנבוך והזועק לעזרה רוחנית אמונית.

כתב הרב חרל"פ (מי מרום ח"י עמ' סז) ששורש ההתקוממות של האומות על ישראל הוא שקובלים על ישראל על מה שאומרים לעבוד את ה' בדרך ה"חיים" והאומות מתפארים לומר שעיקר העבודה היא לדלג על חיי עולם הזה ולמות למען שמו, וזהו רז (סוד) שבכל פעם שישראל מתעוררים לתחיה, ובמיוחד כאשר שבים אל אדמתנו, לנטוע כרמים, ולבנות הארץ מתהוללים לעכב בעד תחייתם של ישראל, ולכן זהו יסוד כל הקטגוריא שלה באחרית הימים כאשר יתגלה הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) ומתוך כך יסבלו ישראל צרות רבות מפני ישמעאל כמבואר בפרקי דרבי אליעזר (עיי"ש).

אתחלא דגאולה לאורו של הרב קוק

"אתחלתא דגאולה הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ה' הנוהגת כל מסיבות דורים תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה. והפלא הזה קם ויתא בימיני לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם ע"י נפלאות תמים דעים, "בעל מלחמות ומצמיח ישועות". ודאי קול דודי דופק ואור ה' אחד, המנהל בחוכמתו חסדו וגבורתו את גלגלי התולדה, כשם שהוא מנהל את הליכות כל צבאות עולמים וכל סדרי היקום כולו (אגרות הראי"ה, ח"ג, עמ' קנה, נכתב בשנת תרע"ח)."

[1] ועיין פנקסי הראי"ה ח"א פנקס ד (פנקס יג) סי' מז. ובפנקסי הראי"ה ח"ב פנקס מתקופת בויסק סי' כו.

[2] וז"ל הספרי: "ואמרת אשימה עלי מלך, רבי נהוריי אומר הרי זה דבר גניי לישראל שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם אמר רבי יהודה והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו על ידם".

[3] הגירסא בגמרא סנהדרין כ ע"ב: מפני תרעומתן.

[4] דברים יז, יד. שמואל א ח, ה.

[5] שמות טו, ג.

[6] ירמיהו יז, ה.

[7] ישעיהו מ, לא.

[8] עיין עוד בפירושו לשמואל א פ"ט.

[9] בראשית מט, ח. בראשית רבה פ' צט, ח.

[10] פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ה - החדש הזה.

[11] פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יב – זכור.

[12] שלום דוד להרב דוד הכהן מג'רבה, ח"ב מערכת ד ערך דוד אות יח (עמ' יח צד ב).