"הרע והטוב במשנת הראי"ה קוק"

"הרע והטוב במשנת הראי"ה קוק"

• תופעת הרע בעולם

האדם הוא "נזר הבריאה", יצור אלוקי טוב והוא מתייצב בעולמו שיש בו טוב ויש בו רע, והוא "יצור מורכב" אשר פועלות בו שתי נפשות, שני יצרים – אחד רע ואחד טוב, ואינו מלא שאיפות טובות בלבד כי הוא נמצא בעולם חמרי שמצויים בו טוב ורע, וכל עמל חייו לעסוק בהפרדת הטוב מן הרע שהם שני ערכים מנוגדים בתכלית הניגוד, ולכן על האדם לעשות כמיטב יכולתו לשרש הרע הקיים בבריאה (עיין מוסר הקודש עמוד רלב).

והנה בבריאת העולם נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא) כלומר שבבריאה קיים רק טוב שהרי בוראה מעיד עליה שהיא טובה מאוד ושיא הבריאה היא גילוי האדם הטוב, ואותיות "מאד" הן אותיות "אדם", ברם פסוק זה תמוה מאוד שהרי המציאות מלאה רוע, ושחיתות והיא מכחישה אותו, וכמה מלחמות איבה ושנאה בין העמים וכמה מחלות ומגיפות מפילות חללים רבים, וכמה עינויים ועניות קיימים ביקום וכמה צער ומכאובים סובלים הנבראים וא"כ כיצד לומר על כל הטרגדיות הרבות הללו "והנה טוב מאד"? ועוד זה סותר פסוק אחר בישעיה (מה, ז) "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה"?

ורבנו הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (ח"ג פרק יב) ערך דיון רחב בסוגיית הרע (עיי"ש).

והנה השאלה הקשה ביותר היא מה "טיבו של הרע" ועל שום מה הוא כה רב וגדול בעולם, ומדוע בכלל צריך להיות "מציאות של רע" בעולם והלוא הוא "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", והבריאה נבראת בטוב "והנה טוב מאד" (בראשית ו, לא) ותכליתה להיטיב מטובו יתברך לבריות (הרמח"ל – דרך ה' ח"א פ"ב) וא"כ אין מקום לרע בבריאה היפה שה' ברא ומאשר טובה ויופיה?

 והנה מכוח השאלות הללו, האמונות הנכריות הלכו בדרך הקלה וטוענות שכוח עליון אחד ברא את הטוב, וכוח עליון אחר הביא את הרע לעולם – כלומר ישנן שתי רשויות ח"ו – רשות בעל הטוב, ורשות בעלת הרע, ומזה נוצרה אמונת "השניות" בעולם.

ברם, תפיסה זו היא פסולה בעיני היהדות המאמינה באחדות הבורא בבריאה שהוא "הכל יכול", ומבלעדיו אין כוח עליון אחר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג, ז ומלבי"ם), "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה).

התורה ונביאי ישראל פעלו להוציא מלבד הפרט והכלל את תפיסת הפרסים והיוונים של הדואליזם של "אליל הטוב" ו"אליל הרע" ולכן ישעיה מכריז "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע" (פרק מה, ז) כלומר ה' הוא יחיד ומיוחד בלי שום שיתוף (דברים ו, ד) וזה עיקר שני מי"ג העיקרים לרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"א, הל' ז; הל' תשובה פ,ג הל' ז; ומורה נבוכים ח"א, א; וכוזרי ב, ב) ולכן אמונת ישראל דוחה השקפת האמונות האחרות המאמינות בשניות ובשילוש. המשפט בישעיה הנ"ל "עושה שלום ובורא רע" הומתק על ידי חז"ל (ברכות יא, א) ובברכת היוצר של תפילת שחרית נוסח כך: "ובורא את הכל" ולא "בורא רע", ברם, עם שינוי דרסטי זה תוכנו של הפסוק לא נשתנה כי המילה המקיפה "הכל" כוללת גם מציאות הרע והראי"ה קוק בסידור "עולת הראי"ה" (ח"א רלח-רלט) כתב שגם החושך והרע נבראו לתועלת והם רק "מיעוט שלמות והעדר" ואינם שליליים בעצמותם כי לו היינו מבינים ורואים את התוצאות של הרע כמה זה מעורר בני אדם לתשובה, לתפילה, להתקרבות לה' וכמה מזדככים ומתכפרים עוונותיהם על ידי המקרים הרעים, לא היינו תמהים על מציאות הרע, והבעיה של האדם שרואה רק מקצת מהמאורעות, ומייד מזדקר לעיניו כמה רע יש בהם, ומתמלא רוגז ועברה. בתפיסה הפילוסופית היהודית ישנן כמה סברות מדוע נוצר הרע, והנושא הוא ארוך ומקיף מאד ואכמ"ל.

הרב כתב שהרע הוא שלילי רק לפי השגתנו הקצרה והדלה ואיננו רע בעצם שהרי גם הוא פרי מעשיו של הקב"ה וגנוזים ברע הטבות חמריות ורוחניות, ולולי הרשעים לא היה נבנה העולם (עיין עין איה ברכות פ"א, קל עמוד 51) וכל מצעדי גבר ועלילותיו כולם ערוכים ומסודרים מקורא הדורות מראש להזריח אור על עולם חשוך (איגרות הראי"ה ח"א, עמוד שנד; אורות כד; אורות הקודש ח"ב, תעז), "הרע איננו אלא טוב מועט, ורשע אינו אלא צדק מוקטן" (אורות הקודש ח"ב, תסט).

 וכתב בעל החינוך (מצוה קעא) "כי אין עם ה' ברוך הוא כי אם טובה וחסדיו רחמים לעולם ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו", וכל מה שקורא לאדם הוא "תוצאה הכרחית" ממעשיו אם לטובה ואם לרעה, וחז"ל ביטאו יסוד זה באמרם "אין דבר רע יורד מלמעלה" (בר"ר נא, ה), ובמצוה (קעא) כתב החינוך "אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן היושר ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה" (ועיי"ש במשל שהביא לזה) וככל שהאדם מרבה בטוב, במחשבות טובות, במעשים טובים, בתורה ומצוות הוא מאיר את נשמתו, ואת עולמו וזוכה להארת האדם, כל אחד כפי מדרגתו, וככל שהאדם ממעט במעשים טובים... הוא שרוי בהסתר פנים, בחושך של רע.

מגיפת הקורונה המטילה את צלליה גם על עם ישראל היא כ"ענן חולף" והטוב העליון יתגלה לעין כל כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ואור חדש על ציון יאיר להבאת כלל האנושות להכרת הבורא ולתיקון עולמי בכל מישורי החיים.

יוצא שהעונש הבא על ידי הרע אינו אלא מניעת חסדו של הקב"ה כמבואר בפסוק "ועזבתים והסתרתי פני מהם ומצאוהו רעות רבות וצרות" (דברים לא, יז-יח) וחז"ל בכמה דוכתי אמרו כשישראל עושים רצונו יתברך, השכינה שורה עם כל אחד ואחד, וכשחוטאים מסתלקת מהם ומופקרים לתלאות הטבע, לכוחות משטינים ומזיקים (חגיגה ה,א; סוטה ג, ב) וכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג נא) וכמבואר בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" (דברים לא, יח), והחטא הוא המעניש הוא הממית (ברכות לג, א) בבחינת "תייסרך רעתך".

ונחזור לשאלה הראשונה הנ"ל, איך אפשר לומר כל מה שיש בבריאה "טוב מאד" והלוא העולם מלא בעיות, צרות צרורות? ועל זה עונה הרב הראי"ה כי ודאי מאת ה' לא יצא שום רע, והכל פועל לכיוון הטוב, ובתוך הרע יש ניצוץ של טוב כי מבלעדי זה לא היה נברא, וכאשר יושלם כל מהלך ההיסטוריה, ניווכח לדעת כי צד כל המאורעות מוליכים לכיוון שהוא טוב ומועיל וכמו שאמר יוסף לאחיו "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה" (בראשית נ, כ), אבל עושה הרשע ייענש על מחשבתו הרעה ולכן נענשו האחים כי לא היתה להם כוונה טובה במעשה מכירת יוסף והוא כותב בספרו "אורות" (פה) שמציאות הרשעים דומה לשמרי היין הגורמים חיזוק וקיום ליין, והמבין דבר זה לא יתמרד, ויתייחס בחיוב ליסורים ולמכאובים הבאים בעקבות החטא (עיין אורות הקודש ח"ב עמוד תסח-תסט) ולכן הדעה מחייבת לא להפריד את הרע מקישורו לטוב הכללי וזה מה שאמרה התורה כי "כל אשר עשה והנה טוב מאד" כלומר כשמביטים על כללות הבריאה במבט חיובי אז הסתכלותנו היא חיובית אבל כשאדם שקוע בחומר וראייתו מוקטנת ומצומצמת אז ראייתו פרטית

 דהיינו הוא רואה כל פרט כשלעצמו בלי קשר עם מכלול מרכיבי הבריאה, וכן כתב הראי"ה קוק, "החמרנות הגופנית היא העושה את הפירוד בין הנושאים שבמציאות וממילא גם את הניגודים שבהם" (אורות הקודש ח"ד עמוד תנג-תסח; ערפלי טוהר עמוד קיט).

ויסוד זה מעוגן בתורתו של ר' מאיר במדרש (בר"ר ט, ה וקוה"ר ג, יא, ג), בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "והנה טוב מאד" זה המוות, זה יצר הרע", ותמוה מאד איך ר' מאיר רואה ב"מוות" טוב מאד והרי הוא עונש על חטא אדם הראשון "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז) כלומר האכילה מעץ הדעת תחדיר רע לגופו ולנפשו של האדם ותגרום למיתתו, והוא אכל ונענש בעונש מיתה שגופו ישוב אל האדמה שממנה לוקח וכן איך יצה"ר טוב מאוד? והלוא הוא מסית ומדיח? אלא ר' מאיר בא ללמדנו שאם נביט בעומק ובהתבוננות נוכל לראות כיצד בעצם הוא טוב מאד, וגם המוות יש בו טוב אלוקי, טוב שבא להציל אדם מייסוריו וגם להכין אותו לתחיית המתים, למציאות יותר מתוקנת ומשוכללת, והמוות הוא "תגבורות החיים ותעצומותם" (אורות הקודש ח"ב עמוד שפ) ולולי יצה"ר, לא היה אדם נושא אשה ומוליד בנים, לא היה בונה בית ועוסק במשא ובמתן כי היה אומר בלבו כיוון שסופי למות למה לעמול לאחרים, ואז לא היה עולם מתקיים, ועוד בלי יצה"ר יבוטלו הרבה מצוות (ש"ך על התורה) ועל זה אמר דוד בתהלים "משפטי ה' אמת", ואין בהם רע וגם הלילה שהוא חושך הוא לתועלת החיות, היראות מאור היום, ובלילה יוצאים לבקש אוכלם מאת השגחתו יתברך, ולכן גם דברים שנראים לנו כרעים, הם טובים ואפילו השינה היא נאה לרשעים ונאה לעולם (עיין עירובין סה, א; וסנה' סב, א).

ולכן גם בנפילת האנושות הקדומה בלהיטותה אחרי האליליות הולכת ועולה בסולם המעלות לקראת התיקון והשכלול (עיין אורות הקודש ח"ב עמוד תיב).

והנה ההסבר הזה מבוסס על דברי הזוהר הקדוש (ח"ב קפד, א): "ולית פולחנא דקוב"ה אלא מגו חשוכא ולית טובה אלא מגו בישא" וכאשר האדם היה שקוע ברע ונוטש אותו, אז כבוד ה' מתעלה.

יוצא שהקלקול שנגרם לא מתוך כוונה ומודעות עצמית , מביא בסופו לחשבון נפש נוקב, להתעוררות, לחרטה ולתיקון, וזוהי התועלת הקיימת בעצם מציאותו של הרע במה שאדם מכיר בו ועוזב אותו ומוכן להיאבק נגדו ולזכך כוחותיו ולכן היצר הרע מתגרה בצדיקים ובישראל יותר מאשר ברשעים ובגויים (סוכה נב, א) כי ישראל מסוגלים מכוח מעלתם האלוקית להכיר ביצר הרע ובהסתותיו ולהילחם בו, לעדן אותו ועל ידי נצחונו מתעלים לספירות גבוהות ולכן יצר הרע – הוא טוב מאד (בר"ר ט, ז).

 ולאור תפיסה יסודית זו מרן הראי"ה קוק היה מלא וגדוש אהבה עזה לכלל הבריות ואפילו לרשעים כי בתוכם מצוי ניצוץ אלוקי השבוי בגוף חמרי, ויש לחמול על הנשמה האלוקית השקועה בחומר, והיא "בתו של מלך", ויש לרחם עליה ולהעלותה מהבוץ שהיתה שקועה בו ולמצוא את יצר הטוב הגנוז בנשמה והם כמו "שמרים" ששומרים ומשבחים את היין (אורות הקודש ח"ג – שכו; זוהר ח"ג קל, א) ורק בצורה זו כתב הרמ"ק (תומר דבורה פרק ב) "יכול האדם להידמות לקונו ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולא יוציא מפיו לא דבר מגונה, לא קללה ולא רוגז וכעס כלל עם בריותיו של הקב"ה", וככל שמסנגרים על יהודי אנו מעוררים אותו לעשיית תשובה כי הסניגוריה עליו מעוררת את "הניצוץ האלוקי" שבו לשוב לשורשו ולמהותו (עיין אורות קמח, ב) וכתב בכל אחד ואחד מישראל מגדול ועד קטן אור אלוקים חיים קודש בוער ומאיר (אורות ישראל פ.ט, ד) וגם אנשים שהגיעו לשפל מדרגה יכולים בבת אחת להתעלות חזרה למדרגות גבוהות (איגרות הראי"ה שעה) ועל ידי דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלום נוכל הרבה יותר לתקן ולהינצל מאשר ע"י משטמה וקנטוריא (איגרות ראיה ב, עא).

הצדיק העליון הוא האדם הרואה את הטוב בכל היצירה, בכלל היצורים, ויש מקרים מיוחדים שיש צורך לעורר את "מידת הדין" (תומר דבורה פרק ב) וכתב הראי"ה "וכל משטמה, כיעור... אנו שונאים" (שמונה קבצים א, רסג, אורות הקודש ח"ג שלד) וזה מה שלימדנו ר' מאיר במחלוקת עם ר' יהודה בקידושין (לו, ב) שגם רשעים גדולים בישראל נקראים "בנים לה'" והסביר המהר"ל (נצח ישראל פרק יא) "אין לישראל הסרה כלל מבוראם כי "העילה העליונה" לא תוכל להיפרד מהם כי שמו מתייחד בהם, ישראל – "ישר-אל", ואם ישראל חוטאים ההסרה היא מצב "העלול" הנברא ולא מצדו יתברך שהוא "העילה העליונה" שבחרה בהם ל"עם סגולה", לעם נבחר, וסגולה זו לא תסור מהם לעולם גם בהיותם "סוררים" ומורדים וכמו שכתב מרן "אור החיים" בפירושו לדברים (כו, יח – עיי"ש).

וזוהי העין טובה שהיתה למרן הראי"ה קוק שראה הכל בעין יפה, בראיה כוללת, בראיה אידיאלית המתחייבת מסגולת ישראל שהיא כורח מציאותי באומה (איגרות הראי"ה ח"ב תקנה) וכן האריך בספריו ובפרט בספרו "אורות", מרן הראי"ה שמע פעם את הביטוי "צרת רבים חצי נחמה" והזדעזע הכיצד זה יכול אדם למצוא נחמה בצרתו של הזולת? אדרבא היא צריכה לכאוב כפליים ולכן צריך הפתגם "צרת רבים – נחמת שוטים", והיה רגיל לומר מוטב שאיכשל באהבת חינם משאר בשנאת חינם" ורק אהבת חינם תרפא תחלואינו ותביא בנין האומה בעולם וכתב (אורות הקודש ח"ג, שכד) "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם יבנה על ידי אהבת חינם".

•  

   השורש החיובי שבבריאה

  
  

  יסוד גדול בדברי חכמינו הראשונים והאחרונים שלכל כוח בבריאה יש שורש חיובי, ניצוץ פנימי המחייב אותו "טוב ה' לכל" (תהלים קמה-ט) ואין ישות של רע מוחלט בעולם וכפי שכתב הנצי"ב בבראשית (העמק דבר לבראשית כז-ט בהרחב דבר; עין איה ברכות ח"א, פרק א אות סט).

  וכן מפורש ומבואר בספר "צדקת הצדיק" (אות מז) כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הפכו, כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה מצד טוב גם כן רק צדיק שישתמש בה כפי רצון ה' יתברך, ואם אינו כפי רצון ה' יתברך גם המידות הטובות נהפכות לרעות כמו שאול שנענש על רחמנותו על עמלק (עיי"ש ובסוטה ה, א).

  יוצא שלמעשה אין מציאות של "רע גמור" ובכל מידה קיימת נקודה חיונית חיובית הנצרכת לתכונות האדם השלם, וכמו שהשלילה שבקנאה "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות פ"ד, מ.כא: ומשלי יד), אבל מאידך גיסא "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בב"ת כא, א) וכן כתב ב"פרי צדיק" (שמות פ.כג). וכן כתב ר' מנשה מאוליה בספרו "אלפי מנשה" (סימן כ) שאין דבר בעולם שהוא טוב או רע בהחלט אלא כל דבר במקומו ובשעתו הוא טוב ושלא במקומו ובשעתו הוא רע, וכן בכל המידות הטובות והיפוכן, ומה שאמרו על איזו מודה שהיא טובה או רעה, אין זה בהחלט אלא לפי ענין רוב הכמות שבעולם המידה טוב נצרכת להשתמש בה.

  • הראיה העתידית

• חז"ל לימדונו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ברכות ס, ב) כי לעתיד לבוא יתגלה הטוב ב"רעה" ולמעשה נבין שמה שנראה לנו "רע" הוא לא באמת "רע" זה רק נדמה לנו, ולכן לע"ל אנו עתידים להודות ולשבח גם את מידת הדין וגם את מידת הרחמים כי שתיהן גורמות טובה לאדם המנוסה, ולכן ישראל אמרו שירה על שעבוד מצרים וגם על נס ההצלה (עיין משך חכמה לשמות ו, ב).

  במצב ראשוני, אנו נפגשים במצבים קשים וקודרים ומתמלאים טרוניא כלפי הקב"ה ואין באפשרותנו להבין כמה ישרים דרכי ה', המובילים אותנו למצב טוב ונוח יותר וזו היתה דרגתו של רבי עקיבא שהיה אומר "כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה" (ברכות ס, א) כי רבי עקיבא שלמד מרבי נחום איש גם זו שהכל לטובה, וגם מן הרע צומח טוב ורק השגתנו הדלה והמעטה לא רואה זאת, ורבי עקיבא בעל השגה גדולה ועמוקה שחק בראותו הר הבית חרב כי היתה לנגד עיניו נבואת

   זכריה (ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" והוא חזה את הטובה העתידה, ולא דגל ב"עכשיוויזם" אלא בעתיד המזהיר היוצא מהחרבן "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה", והחכמים הודו לראייתו העתידית "עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו" (סוף מסכת מכות) ומרן הראי"ה הלך בדרכו של ר' עקיבא וחזה תמיד את הטוב הצפון בכל בריה וגם את העתיד המזהיר שיצמח מהגלות, מהסבל ומהצרות, ולכן אנו עם ישראל צריכים להתנחם ולהתעודד מגלות הגויים שנצטווה על ז' מצוות בני נח, ואנו תרי"ג מצות כמה שכר גדול ושלוה רחבה מחכה לנו בגאולה השלישית וכמבואר במדרש תהלים על הפסוק "נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו" (עיי"ש במדרש תהלים) והגאולה העתידה תלויה באחדות האומה ורק כשהם אגודים מקבלים פני שכינה (מדרש תנחומא).

  
  

  הצדיק, החכם והנבון מסתכלים על יופי הבריאה, על שלמותה והדרה וחשים את רוב רחמיו יתברך גם בעת צרה ומצוקה כי אינם מסתכלים רק על "ההוה המיוסר" אלא על התוצאה הסופית הצומחת ממנו ולכן דוד אמר "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" ו"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב), ולכן משה נענש שאמר "למה הרעותה לעם הזה" ולא ראה שמשעבוד קשה זה תיגמר הגלות ועם ישראל יוצא לקבל תורה מסיני ולהיקרא "עם סגולה".

  ולכן גדולי ישראל שיבחו את הקב"ה גם במצבים קשים "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה יב, א) ולפיכך גם בשעה שהאדם חש שהצרה מרחפת ובאה עליו אסור להתייאש, ליפול לזרועות הייאוש אלא עליו להתאזר בגבורה, באמונה, בקור רוח, בצורה מתונה ומאופקת ולהשריש בלבו שגם במצב של חושך, אנו צועדים לקראת האור שיזרח בקרוב, וזהו אומרם "אל תתייאש מן הפורענות" (אבות פ"א, מ"ז) ושום נפילה של עם ישראל אינה מוחלטת אלא יש לה עמידה אחרת "ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו) "חצי כלים והם אינם כלים" (סוטה ט, א).

  ובגאולה השלישית שאנו עומדים בעיצומה, ואנו מצפים להופעתה בשלמותה, יתגלו לנו שכל היסורים הצרות והאסונות הכבירים כמו "השואה" שקרו לעמנו היו לטובתו, לזככו, לצרפו ולהכשירו לקבלת "הטוב העליון" שיחול עליהם בישועתם השלמה ואז ישירו "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח) וזה יתקיים בגאולה השלישית, בימות המשיח שאז עם ישראל יקבל שכר גדול על סבלו הנורא שסבל משנאת הגויים עד כדי רצח ופוגרומים, ביזוי ודיכוי, והכל קיבל עבור נאמנותו וכניעתו לבורא, וכתב מרן אור החיים הק' (דברים כט, יב) "כל מעשה ה' אינו אלא לטובתנו "להקימנו" ואין דבר רע בא מן האדון הטוב לכל (בראשית לז, ב) "ובחינת המוסר מה' אינו אלא לצד הטוב והחסד" (שמות כ, ב) וכנגד רשעת הגויים, הם ייענשו על כל העינוי והצער אשר הריעו

   לישראל מצד היבדלותנו מהם (אור החיים לבראשית טו, יד) וגם בנפילתם הם עומדים "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי" (מיכה ז, ח: וישעיה יד, כב).

  
  

  שאיפת עם ישראל היא תיקון עולם במלכות שדי ולא החרבת העולם ושנאת העמים (איגרות הראי"ה ח"א קיב) וכשהם עושים רצונו יתברך השפע של כל העולם בא על ידם, והעולם כולו ניזון מתמצית עם בני ישראל (אור החיים לדברים כח, יב) וביאת משיח צדקנו, החושך ייהפך לאור גדול, המר למתוק, ויתגלה הטוב הגנוז ביסוד הבריאה, וכל כוחות הרע יתהפכו לטוב "לית אתר פנוי מיניה" (תיקו"ז קכב, ב) "ואין עוד מלבדו" (דברים ד, לח) ומלכותו יתברך תופרס על כלל הבריאה ויוודע לעמים שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו" (הגר"א בהקדמת הזוהר ד, א) "היפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" (משלי יב, יז) והגויים שרדפו את ישראל ימחו ולא ישאר בהם אף אחד כמו שקרה למצרים, לבבל, למדי, לאשור וכו'.

  • סיבה נוספת ליצירת הרע

• חז"ל גילו לנו שישנה עוד סיבה עמוקה ליצירתו והיא בכדי שבני ישראל יתקרבו לה' בתפילה ובתחנונים ככתוב "ופרעה הקריב... וישאו בני ישראל את עיניהם... וייראו מאוד ויצעקו אל ה'" (שמות יד, י)ו שאלו חז"ל היה לו לומר "ופרעה קירב" ולא "הקריב" וענו שפרעה הקריב את ישראל לתשובה דכיון שרדף וענו שפרעה הקריב את ישראל לתשובה דכיון שרדף אחריהם והיו סגורים במדבר פחד מאד, והרימו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו לה' (שמו"ר כא, ה) וכן נימוק זה הובא בחז"ל לסיבת עקרותם של האבות והאמהות (יבמות סד, א; וילקו"ש שמואל א רמז, עח) וכן אמרו "יסורים ממרקים עוונותיו של אדם" (ברכות ה, א) כי הם מוחלים עוונות האדם שנאמר "מוסר ה' בני אל תמאס" (מכילתא יתרו י).

  נמצאנו למדים שלא נועדו היסורים רק להציל האדם בעולם הבא מדינה של גיהנום וכדברי הגמרא (בב"מ פד, א) "תנא דבי אליהו מי שמקבל יסורים בעוה"ז ניצול מגיהנום ונכנס לגן עדן" וכן אומר שלמה "ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי פרק ו, כג) "כלומר הדרך המביאה את האדם לחיי עוה"ב הוי אומר מידת היסורים" (מדרש משלי ועיין קידושין מ, ב) "הוי שמח ביסורים הבאים עליך מפני שמצילים אותך מדינה של גיהנום" (דרך ארץ זוטא ט) אלא הקב"ה שולח יסורים בעוה"ז כדי לעורר את האדם מתרדמת, משכחת ייעודו בעולמו, ולכן פותח לו שערי יסורים כדי שיכיר את בוראו ככתוב "זה השער לה' – אודך כי עניתני" אל תקרי עניתני אלא עינתני" וכן אמרו במנחות (נד, ב) למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתישה אף ישראל

   אינם חוזרים למוטב אלא "ע"י יסורים" ועל זה נאמר בדברים (ח, טז) "למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך", יוצא שהיסורים הם "שלוחיו יתברך" והם "רעים בשליחותם אבל נאמנים בשבועתם" (ע"ז נה, א) כי הם מכפרים, מזככים, מסירים את כל העוונות והפשעים ולפיכך חייב אדם לקבלם באהבה ולכן אמרו "כל המקבל יסורים באהבה ושמח ביסורים ומקבל אותם ככפרת עוונות מביא גאולה לעולם" (תענית ח, א) ולכן אמר דוד "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג) כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמוך אל חלק הטוב ותתברר חלק הרע מהטוב ותסמוך אל בחינת הרע" (אור החיים לשמות יא, ב).

  
  

  ברם, הקב"ה מייסר את האדם לפי כוח סבלו, ולכן הוא מנסה את הצדיקים, "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא, ה) ואינו בודק הרשעים כי אינם מסוגלים לסבול את היסורים – ועיין במשל שאמרו רז"ל במדרש (בר"ר לב, ג). מהנאמר למדים שהיסורים הם בחינת כוח מעורר לתשובה, לתיקון, לתפילה והתעוררות זו נחשבת "טובה ולא רעה" ולכן עם ישראל אינו בועט ביסוריו כי הם לטובתו, ותולה הכל בחטאו, וכשהוא שב, תפילתו נשמעת (שבת קמג, א).

  התפילה בעיקרה מכוונת לחולל שינוי פנימי עמוק במחשבת האדם המתפלל וכמו שכתב הרלב"ג כי ישראל מכירים שחטאיהם סיבבו להם אלו הרעות עד שתיכף ששבו מהם נשמעת תפילתם (עיין ילקו"ש שמות א, רמז עה ורש"י למלכים א, ח, מג).

  לפעמים הטוב המצופה הוא טוב רחוק הזקוק להכנה ממושכת לקראת הופעתו, וזה דורש מהמתפלל ציפיה והמתנה ממושכת, וכדברי שלמה במשלי (יג, יב) "תוחלת ממושכה מחלת לב ועץ חיים תאוה באה" וחז"ל דרשו פסוק זה על התפילה (ברכות לב, ב) ולפיכך אם אדם רואה שאין תפילתו נענית מייד, אל יתאייש ויתרפה אלא ישים לבו לשני עניינים:

  • ישנה מציאותו הפנימית בטרם ישנה מציאותו החיצונית.

  • ימשיך לצפות ולהמתין בבחינת "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהלים כז, יד). ופירש המלבי"ם (שם) הקיווי לה' היא תכלית לעצמה שתכלית הקיווי היא שיתחזק לבו ויחזור ויקווה".

  • התוצאות שברע ניכרות בסוף

• אומות העולם ברשעותן ובשנאתן התהומית לזרע ישראל הצרו רבות לישראל בכל מיני עינויים, יסורים, מכאובים ופוגרומים ושנאת עמלק הביאה "שואה" על כמה מיליונים יהודים שחוסלו ונשרפו ונטבחו על היותם יהודים גרידא, והרב הראי"ה בסידורו "עולת הראי"ה" (ח"ב עמוד קע)

   כתב: לכאורה יש לתמוה איך הרע הזיק לאומה הקדושה שהיא בבת עינו של הקב"ה והגויים רצחו, שרפו, טבחו ועשו כאוות לבם בהם, וההשגחה העליונה כביכול עמדה מהצד ונתנה להם חופש פעולה לכלות את עם בחירו? וענין זה עמד עליו רבנו הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ח עיי"ש).

  
  

  וכתב מרן הראי"ה (שם) לבסוף יראה שמכל הקלקולים יצאו תיקונים גדולים לקיים ולהצליח בכל... ולראיה זו צריכים הסתכלות עמוקה מאוד וכדברי ירמיה (כג, כ) "באחרית הימים תתבוננו בה בינה" כלומר צריכים להתבונן עמוקות בכל האירועים העולמיים, בהתפתחות העולם לקראת תיקונו ושכלולו (עיין אורות הקודש ח"ב, עמוד שעז ותקטו).

  וכתב הרב (עין איה שבת פ"א, יג): "כי כל אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם הם עצמם גורמים לפאר יותר את כוח הטוב והאמת" ולכן עתידים פושעי ישראל לחזור בתשובה, לשוב לשורשם ולמהותם, "והחופש הפרוץ יהפוך לעול אהוב" (אורות התשובה פרק יז, ג) וכתב בעל "צדקת הצדיק" (אות נב): "אל יתמה האדם אם יראה רשעים מתרבים בעולם והולכים ומתגדלים בכל יום כי ידע שהשי"ת הוא "בעל הכרם" ויודיע טיבו של כרמו ומתקן דרכיו בכל עת ורגע", והקב"ה מעמיד מלך קשה כהמן להשיב ישראל בתשובה וכפי שראינו שאחרי השואה קמה "מדינת ישראל" ועם ישראל שב לארצו, ותנועת התשובה הולכת וגדלה (סנה' צח, א) ואין לך דבר שעומד בפני התשובה ואפילו עשה כל עבירות שבעולם יש להם תשובה שהרי אפילו מנשה שהעמיד צלם בהיכל ועשה כל עבירות שבעולם וכן ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל, כשעשו תשובה קיבלם הקב"ה (עיין פרקי דר"א פרק מג; סנה' קד, א; והשל"ה שער האותיות ח"א 130) כי חשקו של הקב"ה לקבל פושעים השבים מפשעם, ואין בה' חפץ במיתתו של רשע אלא בשובו מדרכו וחיה (יחזקאל פ.לו).

  ולפיכך דורו של משיח חביב מכל הדורות כי סופם לשוב בתשובה מאהבה ונשמתם גבוהה כי היא עורגת לאידיאלים גדולים ודרשו רז"ל "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – זה דורו של משיח; ודגלו עלי אהבה – שהוא דור חביב מכל הדורות (שהש"ר זוטא פב; וצדקת הצדיק נב) ולכן התורה מלמדת שאין להתייאש מהרשעים כי עתידים להתקרב לה', להתרפא מנגעיהם ולכן גם גאולתנו היום למרות שמכוסה בנגעים רוחניים מוסריים וחברותיים של עניי הדעות היא "ראשית צמיחת גאולתנו" ואותם בוני הארץ הרחוקים ממסורת ישראל ומתורתה יתקרבו וישכללו מעשיהם כי ישראל יעשו תשובה בסוף גלותם וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה (עיי"ש), והייסורים שסובלים בינתיים הם מחילת עוונות וכמו שיוה"כ הוא יום של מירוק עוונות בתנאי שהאדם יעשה תשובה כך הייסורים שאנו סובלים כעת ובפרט במגיפת "הקורונה" הם סילוק העוונות והכנת העם

   להופעת גאולתם השלמה ולהופעת תפארתו ויישום ייעודו האלוקי לעיני העמים (עיין איגרות הראי"ה ח"ב עמוד לז, והרמב"ם סוף הלכות תשובה פרק ז).

  
  

  • הסובלנות כלפי הרע והמלחמה בו

• חובת האדם להילחם נגד תופעת הרע ולמנוע את נזקיו שהרי נצטווינו למחות את האידיאולוגיה העמלקית לעקור אותה מן העולם "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה, יט; ספרי שם; שמות יז, יד; הרמב"ם הל' מלכים פ"ה, הל' ה) וחייבים לשנוא את הרשעות שברע אבל החלק הטוב שבו נכנס בכלל האהבה, ומידת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים אבל ע"י הזיכוך מתעלה לשורשו הטוב (מוסר אביך – ערך אהבה אות ו' וח' ט': ואורות ישראל א, ד).

  ברם על האדם הישר והבריא בנפשו לשנוא את הרע ומי שחסר לו חוש זה; יכולות הדעות והמידות הרעות לדבוק בו (אורות הקודש ח"ג, שלד) ולכן צריך לדעת איך להתמודד נגד הרע, לאגור כוחות למלחמה נגדו כדי לתקן אישיותו והווייתו, אבל עליו לדעת שגם ברע יש חלק טוב שצריך להפרידו מהרע, להוקירו לאהוב אותו ולשנוא רק החלק הרע המופרד וככתוב "ואת עשו שנאתי" ופירש הגר"א – הטפל לעשו שנאתי אבל עצמיותו של עשו באה מהורים צדיקים, מיצחק ורבקה, וצד הטוב הזה שבו מצד שורשו אני אוהב ומוקיר וכפי שכתב הראי"ה במוסר אביך הנ"ל, והוא עתיד להכיר את הטוב האלוקי ואת מעלת ישראל כנושא דגל הטוב והחסד בעולם, וגם הרשעים שבישראל עתידים להתקרב ולהתרפא מנגעיהם ועתידים כולם להיות שבי פשע (איגרות הראי"ה ח"ב עמוד לז) וכתב במוסר אביך (ערך אהבה ח) למרות שאהבת הבריות מקיפה הכל... אין זה מגרע כלל "משנאת הרע" כלומר את החלק הרע שבאדם ואילו מצד הטוב שבו יש לאהוב כל בריה (עיי"ש) וכתב רבנו הרמב"ם (סוף הל' רוצח; חפץ חיים באהבת חסד פ"ג הל' ג) "והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" ולכן אפילו המשומדים שבישראל לא ידח ממנו נדח לעץ יקץ" (ספר רסיסי לילה נז) וכן כתבו גדולי המקובלים (רבנו בחיי לויקרא יח, כט: ספר התניא עמ' 190: נפש החיים שער א פרק יח; לשם שבו ואחלמה הקדמות ושערים עמוד 45-60; ותיקוני זוהר סוף תיקון לא).

  
  

   וכמו רבי עקיבא שחזה עתידו של ישראל כך מרן הראי"ה חזה את "הטוב העתידי, של גאולת ישראל כי הנביא ישעיה הבטיח שעתידים ישראל להיות "שבי פשע" (פרק נט, כ) והכל הולך אחר הסוף והחיתום כמו תפילה נעילה שמעלה כל התפילות של יום הכיפורים (ברכות).

  
  

  ונושא זה הוא ארוך וכבד מאוד, ודברי הרב בענין זה מפוזרים בכתביו (עיין אוצרות הראי"ה ח"א עמוד 157-159; אורות הקודש ח"ב עמוד תנג; ערפלי טוהר עמוד קיט; שמונה קבצים, קובץ ב, פיסקא שטז; שמונה קבצים א, רסג).

  וכתב באורות הקודש (ח"ב, תצא; שמונה קבצים ו, קמט): הרע הגמור והמוחלט שאין בו ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו ואיבודו ואפיסתו... וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב כמה שנכלהו וכל הרשעה כעשן תכלה" ולזו גם המלחמות הן הטבה למניעת הרעים מלבצע את רשעותם ולכן התורה מתאכזרת לעמלק ושאר צוררינו, כותב הרב "אתה שואל למה התייחסנו אליהם באכזריות? וענה לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו" (מאמרי הראי"ה עמוד 508: ואיגרות הראי"ה ח"א עמוד ק). "הסובלנות מקור חיים היא" (איגרות הראי"ה תתעא) ולכן פעל רבות בכל מסכת חייו לקרב את המרוחקים, לקשר כל הנשמות למקור החיים ולגלות את אור הקדושה הטמונה בהם, ולימד כל מי שהוא קשור בנפשו וברעיונותיו לעם ישראל ולארצו אף שהוא מרוחק מהתורה ומהמצוות, הוא ובניו ישובו לתורה, לאמונה כי האור האלוקי הגנוז בנשמתם יעורר אותם לתשובה, להפוך את החושך לאור ולכן אין מקום לשנאות ולפירודים אלא להרבות "אהבת חינם" בעידן של אתחלתא דגאולה" (מגילה יג, א).