א. האדם נזר הבריאה

א. האדם נזר הבריאה

האדם נברא בצלם אלהים והוא "נזר הבריאה", יצור בחירי, ויש בו משהו מכבוד יוצרו, מהדרת קונו, ודבר זה במה מתבטא? שלוש תשובות ניתנו בזה:

1. התפיסה הפילוסופית הרואה את יתרון האדם בשכלו – בו משתלט על היקום, כלומר הצלם האלוהי שבאדם הוא השכל, הדעה, החכמה והתבונה שמקנים לו דימוי ליוצר העליון שברא את עולמו בחכמה ובדעה גדולה, כך האדם יכול ליצור יצירות גדולות ועולמות בתבונתו ובכשרונותיו המדעיים והשכליים (הרס"ג, אמונות ודעות מאמר ד). וכל כך גדלה מעלת אדם הראשון עד שגם מלאכי מעלה טעו וביקשו לומר לפניו "קדוש" כי חשבוהו לאלוה (בר"ר ז, וע"ז ח ע"א).

2. התפיסה המוסרית המיוצגת על ידי הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פ"ג), הגורסת שיתרונו של האדם אינו בשכלו אלא ב"רצונו", כלומר האדם בוחר במה שהוא רוצה, והמתנה הגדולה שניתנה לאדם היא "כח הרצון" וברצונו הוא מכריע לצד השכל לצד המועיל והטוב או ח"ו לצד השלילי, והרע (הרמח"ל, מסילת ישרים פ"א, ואורות התשובה פ"ט, א).

3. השיטה הקבלית: המדגישה את מעשי האדם מכח בחירתו החופשית בהשפעתו הרוחנית על קיום העולמות כולם, וכתב בעל "נפש החיים" שהאדם במעשיו יכול לרומם ולהעלות את כל העולמות או להחריבם (נפש החיים שער ג, ודרך ה' ח"א פ"ב), ואמרו (קוה"ר ז, כח) "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". ולימדונו חז"ל שלא נברא העולם אלאל לכבודו של אדם (סנהדרין פ"ד מ"ה), והוא מבחר יצורי תבל.

ב. האדם טוב משורשו וממהותו או רע?

נשאלת שאלה: האם האדם ביסודו-במהותו הוא טוב וכולו עורג לעשיית הטוב והמועיל, או שהאדם עשוי מגזע רע?

והנה בסוגיא זו נחלקו שני פילוסופים גדולים, מה הוא יסוד ושורש האדם – ישר ולא עקמומי או עשוי מגזע רע הנוטה להריע ולהציק לזולת.

 1. הפילוסוף הצרפתי "רוסו" טען שיסוד האדם עשוי משורש טוב, ישר ונאמן ללא שום דופי ועקמומיות, ומה שאנו רואים שאדם מעקם את דרכו או עושה מעשה רע ומעשה שלילי ומגונה, אלו הן תופעות חיצוניות הבאות לאדם מגורמים חיצוניים, ובפרט מעוצמת חטא אדם הראשון (עיין דרך ה' ח"ד פ"ד אות ט, ואור החיים הק' לבראשית ח, כא), ואולם הם לא מעצם מהותו אלא מזוהמת הנחש הטבועה בו (שבת קמו ע"א). והאדם הוא מרכז הבריאה ותמיד שופע ומשפיע הוא על כל הסובב אותו (אורות הקודש ח"ב, תלד) וכל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו (שם).

2. פרויד טען לעומתו שהאדם עשוי מגזע רע, וכל מהותו היא מה שאפשר להציק ולהרע לזולת, ואם לפעמים עושה מעשים טובים זה לא מעצם מהותו אלא הם דברים צדדיים ושוליים שמתגברים אצל בני אדם ולא מעצם מהותם.

וכיהודים אנו שואלים מה דעת תורתנו הקדושה בשאלה זו?

ולכאורה במקרא אנו מוצאים פסוקים שונים סותרים, ונציין אותם:

א. כתוב אחד בבראשית (ח, כא) אומר: "יצר לב האדם רע מנעוריו", ובמקום אחר (בראשית ו, ה) נאמר: "וכל מחשבות לבו רע כל היום", ומשמע מהם שמהותו ומחשבתו של האדם אך ורק לעשות רע, וכן נאמר באיוב (יא, יב) "עיר פרא אדם יולד", ובבראשית (ד, ז) "לפתח חטאת רובץ", וכתוב אחר אומר: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית א, כא), וכן "ויברא אלהים בצלמו בצלם אלהים ברא אותו" (בראשית א, כז), ואם האדם נברא בצלמו של הקב"ה – אם כן חייב להיות עשוי מיסוד טוב, כי הקב"ה הוא "טוב וישר ה'" (תהלים כה, ח), ודוד אומר "ותחסרו מעט מאלהים... וכל שתה תחת רגליו" (תהלים ד, ו). וכן אמרו (בר"ר, א) "והנה טוב מאד – זה אדם", כי "מאד" אותיות "אדם".

יוצא מכל האמור שקיימת סתירה במהות האדם, ועל סתירה זו עמד שלמה המלך וענה: "ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט), כלומר האדם במהותו ובתדמיתו האלוהית הוא עשוי משורש טוב ומעולה, ישר ונאמן, נקי ללא שום רע. ואולם האדם בעצמו מעצם מהותו, הוא הגורם על ידי רוב חשבונות לקלקל, לעקם את עצמו מעצם מהותו, והוא בדרכיו ובחישוביו הקטנוניים – מעוות עצמיותו ומטביע עצמו בטבעים רעים ובמידות מגונות, ובזה הוא נעשה רע, ופוגע במהותו העליונה שהוא "נזר הבריאה", וכל הבריאה היא תפאורה למעלת האדם, והוא למעלה מהמלאכים (בר"ר ח, ה), וכל מה שנברא בעולם אינו אלא לכבודו של האדם (סנהדרין פ"ד מ"ה, ושמונה פרקים לרמב"ם פ"ח), ו"חביב אדם שנברא בצלם"

 (אבות פ"ג), ואדם שנידון בתליה אסור להלין נבלתו (דברים כא, כג), כי "קללת אלהים תלוי" ופירש רש"י "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו". 

ולפיכך אדם הראשון שהוא יציר כפיו יתברך, נברא בשלמות מושלמת, וכאשר אכל מעץ הדעת המחבר טוב ורע, נתערבבו בו הטוב והרע, וירד ממדרגתו האלוהית העליונה למדרגה הסובייקטיבית של עולם הזה, וכיון שהוא "יצור בחירי" הרי בבחירתו החופשית יכול לנטות לטוב ולרע כפי חשבונותיו ורצונותיו, וכשאדם חוטא הוא "בעלמא דפירודא" (ערפלי טוהר לח) ועיקר נפילת האדם באה מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה (אורות התשובה פ.יד, ד).

נמצאנו למדים מצד ה"נפש האלוהית" שנופחה בו (איוב לג, ד בראשית ב, ז), נפשו הכלואה בגוף חומרי היא טובה, ישרה ונאמנה, ועורגת רק ליושר ולטוב, כי הוא נברא בישרות "עשה האלהים את האדם ישר" (קהלת ז, כט), אבל בהיפגש הנפש עם הצד החומרי של עולם הזה בעת לידתו, יצר הרע שולט בו משעת יציאתו לעולם ככתוב "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), "יצר לב האדם רע מנעוריו", ואמרו בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ה) משעה שננער ממעי אימו ויצא לעולם, אבל בהיותו במעי אמו הוא טוב, וביציאתו מתלבש עליו יצר הרע (סנהדרין צא ע"ב), וגדל איתו עד גיל שלוש עשרה שאז יצר הטוב נכנס בו ומסיתו לטוב הטבעי שבו, ושני יצרים ברא הקב"ה באדם – אחד יצר טוב ואחד יצר הרע (ברכות סא ע"א), והאדם מתמודד אתם כל ימי חייו עד יום מותו שנח מהתמודדות זו.

וכתב מרן הראי"ה קוק (אורות התורה פי"א, יב): "האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמת אלהים שרויה בקרבו, והאדם הישר צריך להאמין בחייו ובהרגשותיו ההולכים בדרך ישרה והתורה צריכה להיות נר לרגליו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה להתעות את הנפש".

המורם מכאן שכל יהודי שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד יודע היטב שעצמיותו מיוחדת מכל הברואים, וכל מהותו ורצונו האישי אך ורק לעשות הטוב והישר בעיני ה' כי הוא מקור החיים לכל הנמצאים "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט, ו), ולכן האדם בדבקותו בה' דבק בחיים הנצחיים "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד ואור החיים הק' שם, ואבות דר' נתן לד, י. וחסד לאברהם מעין ב נהר מד). ולכן כל יום אנו אומרים "אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" אבל בהיפגש הנשמה עם הגוף החומרי בעת הלידה, הנשמה מתלבשת בנפש הבהמית על כל צדדיה והאדם נכנע לפראיות החומרית שבו כי יצר לב האדם רע מנעוריו – משעה "שננער ממעי אמו".

 ולפי זה תישאל שאלה: איך הישר והנעלה השואב חייו ממעיינות הנצח, מתקלקל בנטייתו מדרך טובה לדרך רעה?

והתשובה היא: יצר הרע הנטפל לו הוא הגורם לעקימת לבו ולהתרחק מיושרו ומטבעו האלוהי, וכן מבואר בדברי דוד בתהלים (כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", כלומר הדחף הפנימי של כל יהודי לרדוף אחרי הטוב והחסד, ואולם ישנם גורמים חיצוניים המאלצים את האדם לסטות ממהותו האמיתית ויהפוך לרע, ובכל זאת ניתנה לו "תשובה" לתקן את המעוות, לשכלל מעשיו, ולשוב לשורשו ולמהותו הראשונית (עיין אורות התשובה בהקדמה).

ויסוד זה מפורש בברכות (יז ע"א) אמרו ישראל: גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך – אלא שהשאור שבעיסה מעכב, ופירש רש"י שאור שבעיסה – יצר הרע. וכן כתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתוקפו", ולכן כשמסרב לעשות מצוה, מכים אותו עד שתשש יצרו ואומר "רוצה אני" (עיי"ש, וערכין כא ע"א), כי כל אדם מישראל רוצה בפנימיות נפשו לקיים מצוות התורה אלא שיצרו הרע מתגבר עליו למנוע אותו, וכן הכפיה היא לגלות פנימיות לבו, וכן אמרו בסוכה (כב ע"א): אמר ר' יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולולי ה' עוזרו לא יוכל לו". (קדושין ל ע"ב, וסוכה נד ע"ב).

וכיון שיצר הרע הוא מסית ומדיח ומבקש להמית האדם, ברא הקב"ה את מציאות התשובה שמגמתה להחזיר את החוטא למקור מחצבתו, לשורשו הטוב, למקוריותו העצמית, ולהסיר מעליו כל הלכלוכים שדבקו בו, ולכן נאמר "ושבת עד ה' אלהיך" (דברים ל, ב), "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (הושע יד, ב), ועל ידי התשובה שב למקור שממנו חוצבה נשמתו הטהורה "עד כסא הכבוד", והתשובה קורעת גזר דינו של האדם ומרוממת אותו לגבהי מרומים (ר"ה יז, ויומא פו ע"ב) והיא מתקנת הרבה את העולם (אורות התשובה ה"ז הל' ו).

ולפי זה מחוייב כל יהודי להוציא ממעמקי נשמתו את האור החבוי והנסתר במכמני נפשו ולהבליט בכל מעשיו ודרכיו את החן והיופי שנטע בו הבורא, ובכך יכירו כל עמי תבל את אורו, את אופיו הייחודי ודמותו האצילה והזכה של כל יהודי שנחשב לבנו של הקב"ה (דברים יד, א).

והנה הדרך להכרת ישרותו של היהודי באה על ידי התורה "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), ורק התורה הישרה היא המניע היעיל לתשובה, לדחיית היצר ככתוב "השיבנו אבינו לתורתך והחזירנו בתשובה שלמה", כלומר תהליך התשובה וההתגברות על היצר מתחיל בחיבור לתורה (עיין נפש החיים שער ד פל"א, והגר"א במעשה רב הל' ק"ש ותפילה אות סד, ואורות התשובה

 פ"י), וכתב רבנו יונה (שערי תשובה שער א אות ג) "ולא ימצא איחור התשובה זולתי בעמי הארץ", וכתב הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב, כב וסוף הל' מקוואות) כשהלב פנוי מהתורה והחכמה, מתרקמת סביבו ערלת הלב, ומתגברת עליו מחשבת העריות, וכוחות היצר מקיפים אותו, ורק על ידי התורה והתשובה היהודי מתגבר על יצריו הגסים ושוב לתוארו הגדול והנשגב "האדם הישר", כי זוהי דרגתם הנפלאה של אבות האומה שנקראים "ישרים" (ע"ז כה ע"א, והקדמת הנצי"ב לספר בראשית), ומטרת ישראל היא לקדש את שם ה' בעולמו, לשיר ולספר תהילות ה' "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), והשם "ישראל" הוא "שיר – אל" (אורות הקודש ח"ב עמ' תמה), "ישר – אל" כלומר הישרות והשירה האלוהית הן מנת חלקו של כל יהודי בפרט ושל כל העם בכלל, והיהודי הוא ראש לטוב כרמוז "ישראל" – "לי – ראש".

יהודי בפנימיותו הוא טוב וישר, וייעודו בעולם כמו שכתב מרן הרמח"ל (מסילת ישרים פ"א): "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו", ובודאי בכדי למלא תפקיד עליון זה ה' נטע בו ישרות, תמימות, ורצון להתרחק מהרע ולהתקרב לרוח, לפרוש מן החומר כדי להידבק באלוהים, ולכן ה"אדם האידיאלי" הוא בתוך העולם, להתערות בתוכו, ולפעול בו, כי העולם הוא השער אל האלהים (עיין מוסר הקודש עמ' קסז), ולא לפרוש ממנו ולשנוא את הגויים שאינם מתמודדים עם הרע אלא בורחים ממנו למנזרים ולתפיסות קיצוניות כמו הבודהיסטים והכומרים הנוצרים (ועיין ברמב"ם מו"נ ח"א פרק ב; נפש החיים שער א פרק ו, ובהגהת בנו עמוד יז-יט).

ג. מעמד הר סיני

היהודי עמד במעמד הר סיני והכריז "נעשה ונשמע" נדבק בה' ובתורתו, נשאף להגיע לאור העליון ולא נכנע לרע אלא נעסוק בהפרדת הטוב מן הרע (שם רלב).

ברם הגויים דחו את ההצעה האלהית לקבל את התורה ומצוותיה (שמו"ר כז) ולכן שום כפיה לא מועילה בגויים, כי פנימיותם רעה, מה שאין כן עם ישראל מוכנים ומזומנים לקבל עליהם עול מלכות שמים, ולהיות שרביטו של הבורא בעולם, ולכן מאז קבלת התורה הם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ה-ו), ופירש הספורנו "להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו" (שם). וכתב בעל החינוך (מצוה שמז ושנז): ישראל הוא העם אשר בחר ה' מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו והם אינם תחת ממשלת המזלות אשר חלק ה' לכל שאר העמים, אבל הם תחת ידו של הקב"ה. וכן מובא במכילתא (שמות יב, יב) ובמסכת שבת (קנו ע"א-ב) וכן בנדה (טז ע"ב ובתוספות שם).

 והקדמתו כתב החינוך: "ובחרם ה' להיות נקראים עמו, ונתן להם כל עיקרי החכמה", והוא העם הנבחר במין האנושי, עם סגולה, והעניק לו "ארץ חמדה" כי קדושתה וסגולתה תסייע לפרט ולכלל למלא את ייעודם "כי היא אדמת קודש" (כוזרי מאמר א אות קא-קג, ומאמר ב אות יד), "וכל עיקרם של ישראל הוא התורה, שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק ה'" (החינוך מצוה שעט, צו, ותריב).

בסיכום: אופיו של היהודי ושל ישראל בכלל הוא ייחודי, קשורים עם ה' בקשר נאמנות רבה לאמונתו ולתורתו, וכל שאיפתם היא לעשות רצון בוראם ולגלות מלכותו יתברך עלי אדמות, ולכן נשמת יהודי מגלמת הטוב והקשר האלוהי בעולם, כי היא חלק אלוה ממעל.

בחירת עם ישראל מחייבת שכל יהודי יאמין שאומתו היא הנכבדה והמפוארה מכולן, ומתוך כך יאהב אומתו ותורתה (החינוך מצוה שדמ), כי אומה זו מעוטרת במידות תרומיות, וכל שאיפתה להידבק ולהתבטל מפני הרצון העליון, ולכן הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים (יבמות עט ע"ב), וכתב הרמב"ם (הל' עבדים פ"ט ה"ח):

"ואין האכזריות והעזות מצח מצויה אלא בגויים, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וציוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל".

ולכן כל עיקרם כבודם ותפארתם הוא התורה שמבדילה אותם משאר העמים, ולכן הקשר בין ישראל לה' הוא קשר מוחלט מעצם יצירתם של ישראל "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), ואין הקשר הזה נובע מהרצון והבחירה אלא מעצם הטבע העצמי.

ד. בריאת יצר הרע 

חז"ל אמרו (בב"ב טז ע"א): יצר הרע הוא השטן, הוא מלאך המוות. התנחומא (בראשית א) שואל:

למה הקב"ה ברא את יצר הרע, ומי יכול לעשות טוב? אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע".

כלומר היצר הרע מיסודו טוב ויכולים לנצלו לטובה, וכדרשת חז"ל (בר"ר ט, ט-י):

"והנה טוב מאוד – זה יצר הטוב, והנה טוב מאוד – זה יצר הרע", זה מלאך המוות, וכי יצר הרע טוב מאוד? אתמהה?! אלא ללמדך שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא נתן.

כלומר יצר הרע מסור בידי האדם והוא מכוונו לטוב או לרע, אם מטהו לרע נקרא "מכשול", ואם מטהו לטוב נקרא "טוב מאוד", ולכן האדם אחראי על מעשיו, וזה סוד גדולתו שהיא גדולה מדרגת המלאכים, והיוזמה נתונה בידי האדם, ואמרו חז"ל: בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד ע"א), ו"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב), והבחירה נתונה בידי האדם ואין כופהו על מעשיו (רמב"ם הל' תשובה פ"ז, ושמונה פרקים פ"ח). ובכוחו של אדם בליווי עזרת ה' יכול להתגבר על יצריו הרעים ולהפנותם לאפיקים חיוביים ורצויים, וצריך האדם לנצח

 את החולשה הנפשית שבקרב (אורות הקודש, ד, תכה), ולרתום את יצרו הרע בעגלתו של יצר הטוב, וכדרשת חז"ל "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך – בשני יצרך, ביצר טוב ויצר הרע" (ברכות נד ע"א), ויכול האדם למתק את יצר הרע ולהכריעו (תנחומא בראשית). וזו הייתה עבודתו של אברהם שלקח את יצה"ר ורתם אותו לעבודת ה' כי הקב"ה לא חפץ בכילויו של הרע, אלא בהפיכתו לטוב ועל זה נאמר "כי לא אחפוץ במות המת" (יחזקאל יח, לב) כי אם בשובו מדרכו וחיה (לג, יא).

כתב מרן הראי"ה בספרו "מדבר שור" (עמ' קב):

כי השם יתברך שיצר האדם ועשאהו ישר לבוא אל תכלית שלמותו, הנה לאחר שחטא והסדרים השתנו, לא היה הרצון העליון ב"ה לתקן כל מה שנתקלקל באחת ובבת אחת, אלא רק שילך מהלך התיקון במעלות ובמדרגות... להגיע לתכלית התיקון.

ה. האדם אנוס ע"י יצה"ר

הפסוק בבראשית (ח, כא) אומר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו, לא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי". יוצא מפסוק זה שהרע טבוע באדם ממש מרגע יציאתו לעולם, והוא מדריך את האדם בכל מעשיו, וכן כתב מרן אור החיים הכתוב בדברים (יג, ז):

"דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם כאומרם 'לפתח חטאת רובץ'" (בראשית ד, ז).

וזהו הארס, זוהמת הנחש שהטיל הנחש (יצה"ר) באדם (שבת קנו ע"א, וע"ז כב ע"ב), ומכאן תחילה ושורש לכל חטא (שבת קמו ע"א, נועם אלימלך פ' מטות ד"ה וזהו), וכאשר אדם גדל – הרע נעשה חלק בלתי נפרד ממנו וקשה לו להיפרד ממנו, כי מחשבות יצר הרע נהפכות לחלק ממחשבותיו, והאדם אינו מודע לכך (ועיין אור החיים הק' לדברים יג, ז שמבאר את שלבי שליטת היצר על האדם).

והנה מרן אור החיים הק' לומד מפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) סנגוריא על הרשעים שהם בבחינת "אנוסים" ליצרם הרע, והוא מקשר ענין זה ל"שור האיצטדיון" שנגח שאינו חייב מיתה כי נאמר "וכי יגח שור" (שמות כא, כח) ולא שיגיחוהו (ב"ק טל ע"א), וכן פסק הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ו ה"ה):

"שור שמשחקין בהם ומלמדים אותם ליגח... ואפילו המיתו את האדם אינם חייבים עליהם, כי יגח ולא שיגיחוהו".

וכמו כן האדם רע מנעוריו, משננער ממעי אמו, והרע מסית ומדריך אותו, וגם כשיגדל כבר הרע שוכן בתוכו, וכמו כן שור האיצטדיון אילפו אותו והטביעו בו הרצון לנגוח אחרים, ולכן אומר מרן

 החיים הק' הואיל ויצר הרע נולד עם האדם מרגע יציאתו לעולם (סנהדרין צא ע"ב), הרי הקב"ה ידון את האדם לכף זכות כמו שפוטרים את שור האיצטדיון, ולאדם יש "טענה מקילה" בעונשים שעלול לקבל על חטאיו, שהרי יש לו סיבה לרשעותו בשל לימודו מנעוריו בהשתקעות היצר בהוויותו מרגע צאתו לאויר העולם.

ולכאורה תמוה למה מענישים את האדם, הרי יש לו "טענה מקילה", וצריך לפוטרו מעונש כי "אנוס רחמנא פטריה" (נדרים כז ע"א), ותירץ מרן אור החיים הק' משום שהאדם הוא בחירי, ואף אם יצר הרע מסית כנגדו עדיין יש לו בחירה להשתחרר ממשאו הרע ולשמוע לקול ה' ולא לקול יצרו, ועל כן יענש, כי האדם נעלה מהשור שאינו בחירי ואסור לו להגיע למצב שמידותיו הרעות ישתלטו עליו, ועליו לשנוא את הרע עד שתגעל נפש ממנו, ויבחר רק בדברים טובים.

נמצאנו למדים שטענת האדם שהוא חוטא בגלל יצר הרע שמלוה אותו משעת יצירתו היא בבחינת קולא בעת מתן העונש, אבל לא "טענה פוטרת" מעונש על שעבר על ציווי ה', ולכן אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין", ועל ידי התורה יכול לנצחו ולכוונו ולהטותו לטוב ולמידות נעלות (עיין נועם אלימלך פ' צו ד"ה זאת תורה), ומכאן כוחה של התשובה שהוענקה לאדם למחילת עוונותיו ופשעיו, וידו של הקב"ה מושטת תמיד לקבל בעלי תשובה ולהגן עליהם מפני מידת הדין (פסחים קיט ע"א), וכל זה למה? מפני שהקב"ה דן העבריינים כ"אנוסים" לצד לימודם מנעוריהם, לצד היצר הרע ששכן בתוכם י"ג שנים לפני בואו של יצר הטוב.

וכיון שבוראנו ידע את יצרנו וקישורו לאדם משעה שננער ממעי אמו, הרי העניק לו "נסיבות מקילות", ואפילו עשה עבירה ומתבייש בה – מוחלין לו כל עוונותיו (ברכות יב ע"ב, מועד קטן כז ע"ב) כי זה מראה שנשמתו הטהורה אינה חפצה למרוד ביוצרה, ורק היצר מסית אותה כמו שור האיצטדין, והדבר הזה מקל מעליו את עונשו, ונידון רק על שעבר על ציווי ה' ולא על רצונו לעשות עבירה, כי רצונו הפנימי של היהודי הוא רק לעשות רצון יוצרו, ובעשיית עבירה נכנסה בו רוח שטות, כדברי ריש לקיש (סוטה ג ע"א): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", ולו היתה לו דעה ישרה ומוצקה – לא היה חוטא, וכל יהודי יש לו חזקת כשרות, ומעמידים אותו על חזקת אבותיו, וחזקתם רק לעשות טוב (של"ה הק' מובא בעיון יעקב לקידושין טל, ב).

בסיכום: הנפש האנושית היא ישרה מטבעה, וחפצה להיטיב, לעשות רק טוב, כי היא "חלק אלוה ממעל", ורק יצר הרע הוא שמסית אותה לרע, אבל בכוח בחירתה להרים כל המידות הרעות הנטועות בו לקדושה, ולעשותן אצילות ונאצלות, ואם ח"ו תתחבר לרע היא צפויה לעונש על שלא

 התגברה על נטיית הרע, וגם אחרי מעידתה וכשלונה, הוענק לה "כוח התשובה" המסוגל להפוך אותה לבריה חדשה, טהורה ונקיה, המעפילה לגבהים מרוממים, וקורעת גזר דינו, והופכת זדונותיו לזכויות (ר"ה יז ע"ב, ויומא פו ע"ב ורמב"ם הל' תשובה פרק ז).

ו. התורה עידון היצר

יצר הרע הוא תקיף, חכם, ערמומי, ויש לו שבעה שמות (סוכה נב ע"ב), וכל היום הוא עולה ומסית, יורד ומסית, ולוי ה' עוזר לאדם – לא יוכל לו (קדושין ל ע"ב), ולכן התרופה היחידה והיעילה לנצחו, לכובשו ולעדנו היא התורה ומצוותיה, לימוד תמידי בספרי מוסר ותיקון המידות, ואז האדם מצטייד בכוחות נפשיים אדירים כדי לעמוד איתן וחלק מול פיתויי היצר והחברה, ולחיים טובים ומאושרים בעולם הזה כדי לזכות לחיי עולם הנצח.

האדם בעולם הזה כאילו נטוע במקור זר לנשמתו, והוא בחינת "אורח נטה ללון" (ירמיה יד, ח), ואין לו קורת רוח מן העראיות של עולם הזה, מן השניות והמורכבות, וזה יכול להשפיע עליו להחליש אמונתו, ורק תשובה ומעשים טובים יכולים להצילו, לעודדו ולהקנות לו נוחות ושלוה נפשית לעבודת ה' עד שישוב לכור מחצבתו. והתורה מכניעה את היצר הרע שבאדם ולא זקוק לייסורים, כי הוא מקבל מוסר מן התורה "ומתורתך תלמדנו" (בר"ר פ' צב), ואמרו "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקויות" (ברכות ז ע"א), ופירש רש"י "מרדות אחת – לשון רידוי והכנעה, כלומר אם אדם נכנע אינו זקוק למאה מלקויות", כי ההכנעה מביאה את האדם לחרטה ולתשובה, אבל מרן הראי"ה (עין איה ברכות ח"א פרק א אות ע) "כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך כי לא במהלומות יחוזק האדם כי אם בדרכי נועם, והיראה האמיתית הבאה מצירוף האהבה הנאמנה".

ולכן יש לקחת את יצר הרע ולרתום אותו לעבודת ה', כי הקב"ה אינו חפץ בכליון הרע אלא בהפיכתו לטוב (עיין צדקת הצדיק אות קב).

וכתב המאירי (שבת נה ד"ה מעיקרי):

"מעיקרי הדת להאמין שכל מה שיקרה לאדם מטוב ועד רע הכל מושגח מאתו ית' השגחה פרטית מצד פעולות האדם ולא יבלבל זה מה שנראהו מהעדר הסדור למראית עינינו בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכן מאמר מקרה אחד לצדיק ולרשע הנאמר גם כן למראה עינינו שאופני המשפט נעלמים ממנו ולא נדע במה יענש זה ובמה יגמל זה שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אם לגמול אם לעונש והוא שאמרו אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון" (שבת נה ע"א, ויקר"ר לז, א. וזוהר ח"א נז ע"ב).

 וכשאדם ידע שכל מאורעותיו הם לטובתו אז הוא מרגיש מעין עולם הבא בעולם הזה (ילקוט מוהר"ן ח"א, ד, א).

ולפיכך אל יקנא אדם בעושי עוולה, ברע "אל יקנא לבך בחטאים" (משלי כג, יז) "אל תתחר במרעים, תקנא בעושי עוולה" (תהלים לז ,א), ובמה יקנא לבו, כי אם ביראת ה' כל היום (שם, ילקו"ש תהלים רמז תשכח).

ז. הטוב והרע

במדרש (בר"ר ט, ה) מובא: בתורתו של ר' מאיר כתוב "והנה טוב מאוד – זה המוות", וצריכים להבין מה כוונת ר' מאיר שהמוות הוא טוב, והלוא לכתחילה כשהקב"ה ברא את עולמו, האדם היה צפוי לחיות לעולם ולא לטעום טעם מיתה, וכשחטא נקנסה עליו מיתה, ואם כן כיצד ר' מאיר רואה טוב במוות? וההסבר לזה הוא: באמת אי אפשר למציאות בלי מוות, כי לולי המוות היה האדם הופך עצמו לאלוה כמו שחשבו נבוכדנצאר וחירם (בר"ר שם), ולכן בא ר' מאיר ואומר שהמוות הוא מטלטל אותנו ומלמדנו שאנו "יצורים מוגבלים", וזקוקים ליסורים שעל ידם האדם בא לעולם הבא, וכדברי שלמה "ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), ומלאך המוות דוחף אותנו לקיים מצוות ומעשים טובים (עיי"ש בב"ר ט).

ולכן אין כמעט רע במציאות, כי כשנתבונן ונעמיק נוכל לראות כיצד הרע שנראה לנו כרע, הוא "טוב מאוד", וזה מה שלימדנו ר' מאיר, כי על ידי הרע, המוות והייסורים, אנו מתעלים ומשיגים את המשמעות האמיתית של החיים עלי אדמות, כי העולם תובע תיקונו, ובני אדם נדרשים "לתקן עולם במלכות ש-ד-י".

ולפי זה מוכרחים לומר שחטא אדם הראשון הוא "קטליזטור", הוא הכוח המניע של העולם, לקדם את העולם לשיאו באמצעות המצוות, לעמול בעולם הזה כדי שלא יאכל "נהמא דכיסופא" [לחם בושה] בשובו למחצבתו, ועל זה אמרו בירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה", ולכן נשלחה הנשמה לעולם הזה והוטלו עליה מטלות רוחניות נשגבות, ובקיומן היא זוכה לגבורה, וליהנות בשכר עמלה בזרוע ולא בחסד (עיין דעת תבונות לרמח"ל א, יח, וקלח פתחי חכמה פתח ד עמ' יג-יד).