קבלת התורה מרצון בפורים
הגמרא בשבת (פח, א) אומרת שבמעמד הר סיני ישראל קיבלו את התורה, בכפייה, באונס ולא ברצון, ורק בימי אחשורוש קיבלוה ברצון כמ"ש "קימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז) "קיימו מה שקיבלו כבר".
יוצא מכאן שעד אחשורוש, ישראל היו אנוסים בקיום התורה והיתה להם "מודעא רבא" (שם ד"ה מודעא) שאם יזמינם הקב"ה לדין יש להם תשובה שהיו אנוסים בקבלתה וזה לימוד זכות על ישראל, וכעין זה איתא בברכות (לד, א) אלמלא שלוש מקראות "נתמוטטו רגליהם... וכתב רש"י שיש להם פתחון פה.
והקשו הראשונים (הריטב"א, הרמב"ן, הר"ן שם ד"ה מודעא) אם יש להם "טענת אונס" איך נענשו בחורבן בית ראשון הרי זה היה לפני אחשורוש? ועוד איך הועילה קבלתם בימי אחשורוש לחייבם למפרע?
ומצינו כמה שיטות בנידון:
- הרמב"ן והר"ן ועוד... כתבו שכל זמן שישראל היו בארץ ישראל לא הייתה להם "טענת אונס" שהרי לא ניתנה להם "ארץ חמדה" אלא בתנאי שיקיימו בה תורה ומצוות וה"מודעא רבא" אינה אלא כשיצאו לגלות וכתבו שדבר זה מפורש בתהלים (קה, מד-מה) "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" וכנגד המתנה היקרה הזו אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).
- ולפי זה רק בגלות קיימת "טענת אונס" ולכן בהיותם בבבל טענו הזקנים בפני הנביא יחזקאל "עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו" (סנה' קה, א) כלומר מאחר שגלו מארצם שוחררו מעול המצוות ואין עליהם שום חיוב לקיימן וכאילו קיבלו גט פיטורין וכשעלו עם עזרא שקיבלו את התורה ברצון בזמן מרדכי ואסתר סרה מהם טענת אונס, כי ניצלו בנס וקיבלו עליהם עול תורה מתוך הסכמה רצונית וכן כתב רבנו הרשב"א שקודם שגלו לא הייתה להם "מודעא רבא" כי נתינת א"י על מנת לקיים תורה ומצוות (פרשת דרכים דרוש כב) ולכן נענשו על עברם על התורה עוד קודם שאירע נס פורים כי היו בבחינת "עבדים" אבל כשקיבלו ברצון נקראים "בנים", הנושאים את שמו יתברך במוסריות עילאית וטבע זה חתום בהווייתם בכל ההיסטוריה ולא יכולים להתפטר מקבלת עול מלכותו יתברך.
- ויש להסביר: אפילו נאמר שקבלת התורה בסיני היתה באונס ולא חייבה אותם בכל זאת מאחר שלפני כן סתם התחייבו בהר גריזים והר עיבל (דברים כו) וכן לפני מות יהושע (יהושע כד; נדרים כה, א; סוטה לב, ב; ושבועות טל, א) הרי עדיין מחוייבים לקיים תו"מ על סמך הקבלות הללו (עיין ריב"ש-לב).
- הרשב"א והריטב"א כתבו מה שהגמרא אומרת "מודעא רבא" לא נתכוונו לומר דרך האמת כי גם אם לא קיבלו מודעא, חייבים לקיים כי הם עבדי ה' ואין העבד ברשות עצמו לעשות מה שירצה, ועוד שישראל בעצמם קיבלו בלב שלם ונפש חפצה "כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות כה, ג; יט, ח), "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), אלא שכל כוונת הגמרא
- לומר שמכאן פתחון פה למינים לומר שיש להם "מודעא" כי לא קיבלו מרצון ועל זה אומרת הגמרא שגם לפי טעותם לא קיימת "מודעא רבא" שהרי בימי אחשורוש קיבלוה מרצון ובטלה כל מודעא.
- הלבוש (לבוש האורה לשמות יט, ג ברש"י ד"ה יחד): ישראל קיבלו התורה מרצון ומה שאמר למשה "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות" (שמות כ, טו) ותרגם אונקלוס "מלל את עמנא ונקבל" ועוד שבו וקיבלו בערבות מואב ובהר גריזים ומה שאמרו חזרו וקיבלו בימי אחשורוש, לא היה אלא גילוי למפרע שמתחילה קיבלו מרצון והתהלכו עם ה' בתום לב כדרך העושים מאהבה... (שבת פח, א ורש"י שם; ועיין ויקר"ר א, א).
- ה"משך חכמה" (שמות יט, יז) כתב לבאר זה ע"פ הרמב"ם (מלכים פרק י הל' י) שגר קטן שהתגייר יכול למחות על גיורו ונשאר "גר תושב" ולכן נענשו בבית ראשון על ג' עבירות חמורות כי גר תושב מוזהר עליהם ולכן כשקיבלוה מרצון בימי אחשורוש נענשו גם על שאר המצוות (עיי"ש; ובאור שמח הל' איסורי ביאה פרק יב הל' ו).
- מרן הראי"ה קוק (עולת ראיה ח"א עמוד תמא-תמא) כתב שהכפיה שהיתה במעמד הר סיני היה רק על הגופות ולא על הנפשות כי הנפשות נהנות מן האור העליון וזה רצונם וחפצם אבל הגופות עוד לא נתקנו לגמרי ועל כן היה כבד עליהם לקבל את התורה כי שעבוד מצרים מחלחל בהן אבל כאשר שחה לעפר נפשם, והמן העמלקי רצה לשלול בגופם ולאבדם וניצלו והגופות התעלו וקיבלו עליהם את התורה מרצונם הטוב ולכן בפורים אין הגשמיות מתנגדת לרוחניות ולכן אמרו שיוה"כ ופורים הוא ענין אחד כי אין עימות בין הצרכים הגופניים לצרכים הרוחניים ולפי זה מובנת דרשת חז"ל ו"ליהודים היתה אורה" – "זו תורה" (מגילה טז, ב) ותמוה הרי היתה להם תורה מאז ומתמיד? אלא עכשיו קיבלוה מרצונם החופשי והבינו שהקשר בינם לבין ה' הוא טבוע בגופם ובנשמתם ואינו תלוש מן המציאות של עוה"ז אלא כל מערכת הטבע קשורה וצמודה לבורא והתורה היא מהות הגוף והנפש ואין שום אפשרות להיות מנותקים מן התורה שהיא חיות עוה"ז, ולכן מובא בזוהר "יום כיפורים – כפורים" (תיקוני הזוהר) ובשניהם נמחלים עוונות ישראל, ונסתמים פיות המשטינים והמקטרגים כי ישראל נבראו לעשות ולקיים גזירות השי"ת אשר הוא גוזר עליהם (תפארת ישראל פ. כט).
- ואולם בסוגיא זו עדיין יש להקשות מנין שקיבלוה עתה מרצון, הרי עדיין יכולים לטעון: אנוסים היינו, כי גזירותיו אילצו אותנו לשמור תו"מ?
- ותירץ ה"כתב סופר" שעיקר השמחה בפורים אינה על מפלת האוייבים אלא על השמחה שזכו על ידי הפרת עצת המן וגדולת מרדכי, באה להם רווחה, השקט ובטח לקיים את המצוות מרצון ולא מאונס כי אם היו מקיימים מצד הכפיה, למה שמחו על הביטול, שהרי עדיין יכולים לטעון "מודעא רבא" מצד גזירות המן, אלא מוכרחים לומר שקיימום מרצון מה שקיבלו בהר סיני באונס, ולכן פורים לא בטל משום שכל דבר שנעשה ברצון ובהסכמה ובחינוך הוא נצחי וקיים משא"כ דבר שנעשה מתוך אילוצים וכפיה סופו חולף ונשכח.
- ברם, עדיין יש לשאול מדוע דוקא בפורים נאמר שקיבלו את התורה מרצון, וכי עד גזירת המן הרשע לא היו נסים ותשועות לישראל שבגללם עשו תשובה שלמה?
- ולענ"ד, יש ליישב כך: בכל התקופות היו גזירות מקומיות חלקיות ולא גזירות על כללות האומה כי המן העמלקי רצה להשמיד עם ישראל ולכלותו, וכשנעשה להם נס והופרה עצתו, התעלו עם ישראל לתפיסות נשגבות והסיקו שייחודם הלאומי שבא להם ע"פ תורת משה המבדילה אותם משאר העמים היא המשענת היחידה לקיימם ולכן עשו תשובה כנה ושלמה וביטלו כל מודעא וכל מחשבה להתנתק מהתורה ובזה קיבלו על עצמן את המצוות האמוניות ואת המצוות המעשיות יחד הבונות את הקומה הישראלית הזקופה, וראו כי כל הנבראים תלויים בקבלת התורה (שבת פח, א) ואין טעם והצדקה לקיום עוה"ז ללא שלטון התורה וישראל נבראו בראשונה למען קיום התורה ומצוותיה "נצר מטעי" (מהר"ל לאבות דף יג).
- וגם בימינו, דור התקומה והגאולה, דור שחוזה במדינתו הריבונית שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו" חייבים להכיר, לדעת היטב שהתורה שהיא תורת חיים, היא חוקת הלאום בארצנו, ורק מתוך ידיעה ברורה זו תחייתנו הלאומית תהיה מבוססת בעלת שורשים חזקים ואמיצים שתפליא את כל העולם ותהיה כסא ה' בעולם כי זהו ייעודה האלוהי ולא מדינה ככל מדינות העמים (אורות קס-ו; מאמרי הראיה עמוד 167) כי לייחד שמו יתברך, להפיץ דעת עליון ולספר תהילותיו בקרב תבל (מאמרי הראי"ה 181).
- וכתב ה"שפת אמת" (שבועות תרנג) ששורש הגאולה הוא בכוח התורה, ושורש החירות הוא בחג השבועות המלמד אותנו מהות החירות והחופש ולא כתפיסה העממית הפשוטה ולכן בני ישראל הם "בני חורין" כי הגברת החירות היא דבקות במהות, בטבע האלוהי החתום בבשרם ובגופם והם עבדי ה' ואינם יכולים להיות משועבדים לשום דבר אחר חוץ מעבודתו יתברך "עבד ה' הוא לבדו חופשי" (ריה"ל בכוזרי).