הגאולה: תהליך שמימי ואנושי
כתבו המפרשים ממקורות חז״ל שביציאת מצרים השפיע הקב״ה על עם ישראל שפע רוחני גדול, הוזלה שמימית אדירה והעניק לו מתנות שמימיות מיוחדות שמכוחן יכול לצאת מטומאת מצרים, משעבוד מר וקשה שבו היה שרוי, וחז״ל ביטאו זאת באומרם, היהודים היו שקועים במט' שערי טומאה, ומבלעדי התערבותו של ״הגואל העליון״ אין בכוחם של הנגאלים להתנער מהבוץ המצרי ולזקוף קומתם להיות בני חורין, להיות ״עבדי ה'״ ולא עבדי פרעה. כי העבדות מנמיכה קומתו של האדם ומשפילה את רוחו הריבונית.
ההשתקעות בטומאות מצרים ואמונתה האלילית האיצה את ההשגחה העליונה למהר ולהוציא את ישראל ממצרים כיון שהגיעו למט' שערי טומאה, ואילו היו נכנסים בשער החמישים של הטומאה לא היו נגאלים ולכן מיהר הקב״ה להוציאם ״כי בחפזון יצאת מארץ מצרים״ (דברים ט״ז ,ד).
ונשאלת השאלה למה היציאה צריכה להיעשות בחיפזון ולא בנחת, במתינות, בשלווה ובישוב הדעת! התירוץ הוא כפי שאומר המדרש כיון שהיו שקועים בשפל המדרגה, בתחתית הטומאה ותועבותיה, לו התמהמהו עוד קצת, היו נכנסים בשער החמישים של הטומאה והיו מאבדים כל לחלוחית של קדושה ומידות אציליות שנתייחדו בהם בני יעקב, והיו מגיעים לאיבוד שארית עצמיותם וצביונם המיוחד, ולכן הוצרכו לצאת מהר כדי לשמור על גחלת אמונתם וייחודם העצמי ובזה יכולים להיגאל (עיין השל״ה הק בהגדה ד״ה ״מצה זו" והמלבי׳׳ם בהגדה ד׳׳ה "להתמהמה").
ויש עוד להסביר כך: הרגשת מעלת הגאולה, ערך השחרור הגופני והרוחני תבוא רק בהרגשת עמקות ומרירות הגלות כי דרך כל מט' שערי הטומאה יגלה היהודי את טומאתו ושפלות ערכו ואז תתגלה אצלו הרגשת הגלות במלואה, ובשער החמישים שהוא כנגד שער החמישים בקדושה יתעורר וירצה לשוב לאיתנו ולדבוק במהותו שהרי ״זה לעומת זה עשה האלוקים״ (קהלת ז, יד).
למדים מכאן שגאולת מצרים אינה תלויה במעשיהם הטובים של הנגאלים אלא היא ״גאולה שמימית״ חפוזה ומהירה כדי לנתק אותם מהתרבות האלילית המצרית ולהכשירם לקבל את הצורה האלוקית, ולכן ״החיפזון״ הוציא את ישראל מכבליו הרוחניים והפיח בהם תשוקה ״להוויה חדשה״ שלאומיותה מבוססת על האמונה ועל קדושת החיים הארציים (ובעניין זה עיין בספרי "שבחי פסחים" מדף 351...).
והנה יש לחקור אם גם בגאולת מצרים היה צורך שהעם ישתתף בתהליך הגאולה באופן פסיבי, ואין צורך בשום התאמצות עצמית להופעת הגאולה? והנה בעיוננו בדברי חז״ל בענייני פסח מגלים שתמיד יש צורך שגם העם יגלה ״מעורבות אישית״ וסיוע למהלכי הגאולה למרות שהיא ״מענק אלוקי״ ונציין כמה מהם:
חג הפסח יש לו שני שמות: חג המצות, וחג הפסח, וכתבו המפרשים ששני השמות מכוונים לשני מהלכים מקבילים:
- חג המצות בא לשבח, לפאר ולקלס את העם שאוכל מצה במשך שבעה ימים, ללא פיקוח משטרתי או חיפוש בביתו של היהודי אלא מערב פסח בחצות הוא משבית את החמץ שברשותו, מנקה את ביתו וכליו ומכין עצמו הכנה מדוקדקת לקבלת החג ולהשראתו הרוחנית.
- עם ישראל אינו מתגאה בעצמו, אלא משבח, מפאר ומקלס את רבש״ע שפסח על בתי ישראל, והציל את העם שהיה בלוע בתוך העם (קדושת הלוי בן איש חי ועוד).
ומשני העניינים האלה, אנו למדים שיש שני פנים לגאולה: הגואל והנגאל המהווים יחידה אחת, ופירוש הדברים שנכון שהקב״ה הוא היוזם את הגאולה, הוא המשפיע הוא המחולל את כל המהלכים, אבל אינו חפץ בעם בטלן, פסיבי ואינו עושה דבר לגאולתו אלא דורש מהנגאלים להשתתף באופן פעיל בתהליך הגאולה ע"י מעשים הפגנתיים המוכיחים את רצונם להיוושע (עיין עולת ראייה ח״ב עמוד רפ׳ז).
ולפי זה נאסר חמץ בפסח כי ״החמץ״ מסמל את הגאוה, את ההחמצה, ואת זקיפת ההצלחה לכוח אנושי, ואילו המצה מסמלת את הענוה שהרי היא ״לחם עוני״ שפופה ואינה מתנפחת כלחם חמץ ולכן באכילת מצה ישנם שני יסודות:
- הענוה, ההכרה שהקב״ה הוא המכוון, הוא המסייע, הוא הגואל והוא המכניע את האויב, אבל מאידך גיסא היא לזכר ״הלחם עוני״ שאכלנו במצרים שלא הספיק בצקנו להחמיץ כי גורשנו ממצריים ובזה התורה מעוניינת לחנכנו שלא נזקוף הצלחתנו לכוח האנושי העצמי אלא לקב״ה שגאל אותנו בעצמו ולא ע״י שליח והוא המפקח על תהליכי גאולתנו. הגירוש המהיר הפיח בנו הצורך להכין ״צידה לדרך״, לפעול לגלות אקטיביות במהלך היציאה כדי שנזכה לישועה, להצלחה מצד תשוקתנו להיגאל, ולאור זה מובנת מצוות ״ספירת העומר״ לאחר יום טוב ראשון של פסח, הקב״ה מאיר לנו ״הארה עליונה״ באתערותא דלעילא, בבחינת דילוג ואח״כ באים ימי הספירה שבהם צריך כל איש ישראל לספור, לעמול ולהתייגע בטהרת המידות כדי שנהיה ראויים לקבל ״הארות עליונות״ של חג השבועות וקבלת התורה (עיין נתיבות שלום ח״ב עמוד שג).
חז״ל גילו לנו שכל מה שאדם משיג ע״י עמלו ועבודתו העצמית זהו ״קניינו האמיתי״, זוהי מעלתו האישית שמכוח עמלו יכול להעפיל לפסגת הר, לרוממות רוח ולהרגשת כמה עונג יש בעבודת ה' ולכן ימי הספירה הם ימי עמל ויגיעה לעלות למט' שערי קדושה כדי להגיע ״לויחן שם ישראל נגד ההר״ (שמות יט 2) כי אין עמלק (יצה״ר) בא אלא ע"י רפיון ידי האדם מן התורה (מכילתא פ.בשלח), וכשהאדם הפרטי והעם מתאמצים בעבודה זו מגיעים לאחדות ״כאיש אחד בלב אחד״.
נמצאנו למדים שהיהודי עובר מסע פנימי בספירת העומר, מרפיון, מטומאה אל החיבור לתורה לקדושה ולאהבת ישראל ואז זהו ״השער החמישים״ שהוא ״שער התורה״ שמגיע לו האדם אחר עמל ויגיעה, אחרי התחברות לכללות ישראל, למטרה העליונה שלמענה נוצרה ״כנסת ישראל״.
- זביחת ״האליל המצרי״ מול מאמיניו כדי להפגין התנתקות גמורה מהתרבות האלילית המצרית ומסירות נפש עילאית עבור אמונתו יתברך, וזה היה תהליך נחוץ בראשית הגאולה, והמעשה הנועז הזה דרש הקרבה עצמית טוטאלית מצד ישראל,
ובזה הוכיחו קבל המצריים והעולם שהם משתחררים לגמרי מאמונתם מתרבותם, ממנהגיהם ומשחיתותם המוסרית, ולכן אכילת הקורבן היה ״בצלייה״ כי הצלי ריחו נודף, להרגיז את המצרים ולבזות את האליל שלהם, ולפיכך כל המצוות שנצטוו בהם ישראל בעת יציאתם מגמתן לעשות את ״הנגאלים״ אקטיביים, שותפים נאמנים בתהליך הגאולה, ואז יוסר מהם הקטרוג מצד שרי מעלה (עיין מו״נ ח"ג, מו ושהש״ר ב וסנה׳ טו 2).
והנה הגאולה העתידית בענין נאמר בישעיה (נב 12) ״כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה׳״ (מכילתא פ.בא; וילקוט ישעיה רמז תעו) ולכאורה תמוה שהרי הנביא מיכה (ז-טו) אומר ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ ואמרו רז״ל ״כגואל ראשון כך גואל אחרון״ (במדב״ר יא,ב) דהיינו שכל העקרונות והתקדימים שפעלו בגאולה הראשונה ביציאת מצרים יפעלו גם בגאולה האחרונה, ועוד וכי יד ה׳ תקצר?
אלא ההסבר הוא כך: כמו שהיו ניסים ונפלאות בגאולת מצרים כך יהיו בגאולה האחרונה, אלא שבתהליך הגאולה האחרונה שונה מגאולת מצרים שבעוד שהגאולה הראשונה הייתה בחפזון, במהירות מהטעמים הנ״ל, אבל הגאולה השלישית תהיה איטית מתוך התפתחות הדרגתית כי בגאולה האחרונה יש תורה ואמונה בעם, מסירות נפש וערכים מוסריים גדולים, וזה יחזק את לאומיותו של העם לשוב למקורו ולנחלתו וזה רמוז בסוף הפסוק ״כי הולך לפניכם ה׳״. ועוד הגאולה האחרונה היא״ גאולה עולמית״, גאולת האנושות כולה, תשועה בלי הפסק ״ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים״ שתאיר את מחשכי העולם ותרפא את כל המחלות האנושיות העולמיות (עיין זוה״ק פ.וישלח, ויחזקאל לו), ובביטול ״כוח הקליפות״ והעברת הגילולים מן הארץ אז ״והייתה לה׳ המלוכה״. ולכן ״מדינת ישראל״ בחזונה היא ״דבר שמימי״מקור הייעוד הנצחי. כי דרכי התורה והמצוות הם חייה ואורך ימיה ואי אפשר לחיים לאומיים יהודים להיות מנותקים ופרודים מתורת ישראל ואמונתה הדתית (עיין אגרות הראי״ה ח״ב תקעא).
״הגאולה השלישית: מופיעה בשלבים, והנגאלים יהיו שותפים פעילים בזירוזה, בהופעתה על ידי הרצון להיגאל ולהחזיר עטרה ליושנה, לשוב לציון ולהקים בה ״מלכות ישראל״, וכן כתבו גדולי ישראל ״שהגאולה העתידה״ תהיה בדרך הטבע וברישיון האומות, ומלכות זו אינה נפסקת לעולם (הרמב״ן בפירושו לשיר השירים ח,יג; והרד״ק לתהילים קמו-ג קול מבשר ג,א, ירושלמי ברכות פרק א, הל' א, וחזון הגאולה למרן הגראי״ה קוק זצ״ל, הגר״א בספרו קול התורה פרק א,טו). וכתב מרן הרב ״אור החיים״ הקדוש בפרושו לתורה (במדבר כד-טז) שקיימים שני מהלכים לגאולה זו:
- האחד-״זכו-אחישנה״ דהיינו שתהיה גאולה נסית, באותות ומופתים ויתגלה ״הגואל מן השמיים״ (סנהדרין צח,א).
- והמהלך השני-לא זכו -״בעתה״, דהיינו כשעם ישראל ירוד מבחינה רוחנית ואינו ראוי לגאולה נסית שמימית אז תופיע בשלבים ובצורה טבעית, שיקומו יהודים ויחפצו להתנער מהגלות ולהשתחרר מעול הגויים וילחמו על כיבוש הארץ כדי להחזיר שלטון יהודי ריבוני עליה וכפי שעינינו רואות שקמו יהודים רחוקים מהתורה ולחמו בחירוף נפש לשחרר אדמת קודש מכיבוש זרים והקימו עליה ״מדינת ישראל״ וזוהי ״גאולה טבעית״, וכפי שכתבו גדולי ישראל ע״פי החזון הנבואי (עיין ״קול התור״ פ״א,טו,זוהר חדש דף כו; שיבת ציון ח״ב 13-14; דרישת ציון מאמר א',ב'; ישועות מלכו יור״ד סימן טו' ואורות).
ולענ״ד, כנגד שני 'מהלכי הגאולה' שכתבנו בחמץ ומצה, כך מופיעה ״הגאולה אחרונה״ בשני תהליכים:
- תהליך מזורז על ידי מעשי אנוש, כשרבש״ע הוא המאיץ, הוא הממהר את העם להיגאל משעבודו ומשפלותו.
- התהליך של 'בעתה' דהיינו בעיתוי שנקבע על ידי ה', והרמוניה נפלאה שוררת בין שניהם ואין סתירה ביניהם, כי הגואל והנגאלים רתומים יחד למשימה הקדושה וראשית הגאולה תהיה מן האומה עצמה (קול מבשר דף ג,1).
האמונה הישראלית התמימה והשלמה כוללת בתוכה שני התהליכים כלומר גם כשאנו לא ראויים מצד חולשתנו הרוחנית והמוסרית, בכל זאת האמונה מחזקת את תודעתנו, את בטחוננו שהגאולה תופיע בשלבים ובצורה הטבעית, והקב״ה לא יטוש עמו אלא יזרז ישועתו ותחייתו. ומאידך גיסא, אם נפעיל את יוזמתנו ותשוקתנו להטיב מעשינו, הרי הגאולה תמהר להופיע כמו שקרה במצרים, שהקב״ה חפץ בגאולת ישראל ואינו מסתכל במעשיהם הרעים כמבואר בחז״ל. והטעם כל זה משום שתחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת עולם כולו שתבוא אחריה (אורות הקודש י׳׳ז,א, ואורות התשובה פ.ז) ולכן תחיית האומה קשורה בקשר חיים עם ההוויה הפנימית של כל איש מישראל, היא תלויה בזניחת דרכי הגלות הפנימית והחיצונית שלנו לטובת התשובה הפרטית והכללית, ולכן עלינו לשוב לארץ חיינו כי א"י היא הדרגה הגבוהה של ההשגה האלוקית. נמצאנו למדים שתקומתנו הגשמית קשורה לגאולתנו הרוחנית, ולכאורה תמוה שהרי עינינו רואות שהגאולה המדינית הביאה פריקת עול תורה ומצוות, ואיך זכינו להגשים מדינה רחוקה מן החזון הנבואי של ימות המשיח שהרי העם היושב בציון מפולג ומבולבל, ולפעמים מרחפות מעלינו שאלות קשות אודות זכות ערכיותה וקיומה של המדינה (עיין אורות ואיגרות ראי״ה ח״א קס).
והתשובה לתמיהות אלה המרחפות מעלינו היא כך: דורנו למרות צלליו הרוחניים זכה לגאולה גשמית שקדמה לרוחנית וזה הכרחי כדי שהעם מרצונו החופשי יברר ויבין ויסיק שגאולתו אינה ״גאולה חומרית״ כתפיסת הגויים אלא ״גאולה רוחנית״ ״הוויה חדשה״ בעולם, ערכי יסוד מקודשים שיאירו את כל התרבויות שבעולם ויישרו את כל הדעות (אורות קס).
והנה אחרי הופעת כל המגרעות הרבות שבחיינו הלאומיים עדיין מלאי אמונה שתחייתנו היא לידה חדשה, גאולה שאין אחריה שיעבוד כי "הגאולה היא גאולת עולם" (אורות עז,כו; עולת ראי׳׳ה ח׳׳ב רס׳׳ד נדחי ישראל פרקים מז,סב ועיין בספרי "שבחי תשובה" 478-479) ובתקופת הבירור והזיכוך שהעם עורך בתוכו ומברר בעומק הוויתו ובנשמתו, מתרבה סגולת האחדות הלאומית, והצפייה לישועה אמיתית הולכת וגוברת עד שהמדינה תשיג יעדה ותפעל בגדול, בעוז ובאמונה, ליישם בתוכה התורה ומצוותיה כי זוהי המסקנה היחידה והאמיתית שתסיק האומה מכל יריבותיה ובעיותיה ולכן הערפל שבו שרוי העם אסור לגרום לנו לאדישות ולחיבוק ידיים אלא נקום, נספור ספירת העומר, נשכלל, נברר, נבנה, נפריח שממות הארץ ואז הרצון העליון יתלבש ברצוננו ובזה תלויה התקומה השלמה של עם ישראל בנחלתו. ונתפלל שנזכה כולנו לחזות בתקומת השכינה מעפרה, בתקומת האמת של האומה וכל אדמתה "אומה היודעת אופייה של אלוקיה (עיין אורות ט"ז). הופעת הגאולה הרוחנית ובנינה החומרי של הארץ הם שני פנים לגאולה, והם חיבור של "הגואל" "והנגאלים" הפועלים יחד להלביש את הרצון העליון על העם לשאוף לגאולתו השלמה.
וככל שנודה נשבח, נפאר ונקלס לבעל הנפלאות כך הרצון העליון יזיל עלינו עוד ברכות והצלחות לפאר ולבסס את גאולתנו על אדני האמת והצדק להיות, "מרכבה לשכינה" ו"אור לעמים".
- הנס והעשיה האנושית
במדבר קיום עם ישראל היה תלוי בהשגחה עליונה גלויה ובלתי פוסקת, ובמצב זה לא היה חשש לגאות הלב ולהתכחשות האדם לחסדי הבורא. ברם בכניסתו לארץ כשהעם עבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית, כאשר האדם חייב לעמול לפרנסתו לקיומו היומיומי, קיימת סכנה שהאדם יתלה הצלחתו בהשתדלותו האישית תוך הכחשה "לסייעתא דשמייא" ולכן התורה דורשת מהאדם ומהעם לא לאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, ז-י) כי הגאוה גורמת לכפירה בעיקר, לפרוק עול, למרידה רוחנית, והנה גם בשיבתנו לציון והמפעל הציוני מבוסס על עשיית אדם, השתדלותו הטבעית וחכמתו של העם, אז נשאלת השאלה האם השתדלות זו אינה סותרת האמונה והבטחון בבורא עולם? והאם מותר לבוני הארץ וליישובה לתלות הצלחתם ושגשוג מפעלם בחכמתם, בהשתדלותם ובחריצותם"? והתשובה לשאלות הללו נמצאת בדברי הר׳׳ן בדרשותיו (דרוש ב) ובדברי האברבנאל בפרשת עקב (ח,יז) שאכן מגמת התורה בצו שלה אל תאמר "כוחי ועוצם ידי..." אינה לבטל השתדלות האדם ועשייתו הטבעית אלא בא להחדיר בנו שהכל נובע מהקב"ה, היוזמה ההצלחה והברכה כולם מכוחו יתברך שהוא "הסיבה הראשונה" הנותן חכמה והצלחה לעשיית האדם ולכן אם עשה, יצא מהגלות ושחרר א"י משבייה ובנה חרבות והפריח שממות ארץ ישראל, אל יתלה בכוחו בחוכמתו ביוזמותיו אלא ה' נתן לו חכמה וסיפק לו עזרה שמימית כדי שיצליח בעשייתו ובהשתדלותו. ולפי זה גם הגאולה השלישית פועלת בדו-אנפין מכוח היוזמה והעשייה האנושית ומכוח ההשגחה העליונה שמוזילה שפע עליון של חכמה, של הצלחה, של הברכה בכל המפעל הציוני של בנין הארץ ושיקום הריסותיה. וזה מה שכתוב בתורה (דברים לג-כט) "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאותך״ ותמה החתם סופר הלוא כל הישועות שעשה ה' בכל מלחמות ישראל היו על פי ניסים ונפלאות וא"כ למה נצטווה לקחת חרב וקשת, ולהילחם? אלא מפרש מרן החתם סופר נכון שההצלחה במלחמות ישראל באה מלמעלה ולולי עזרתו יתברך לא היו מנצחים ישראל את אויביהם, אבל בכדי שהגויים יקלסו את ישראל וישבחו אותם שיודעים להשמש בנשק, לאחוז בדרכי הטבע ובתכסיסי המלחמה, אז יקלסו את ישראל ויהללו גבורתם ונצחונותיהם, ולכן גם בבנין הארץ העשייה האנושית הטבעית שמקור הצלחתה הוא מקור שמימי, מעיין אלוהי, תקבל הכרה ושבח מצד הגויים שיפארו עם ישראל שאינו רק עם מלומד בנסים אלא עטור גבורה אנושית, מבורך ביוזמות, בעשיות, וזה מה שהתורה מצווה אותנו "וזכרת כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
ולאור הסבר זה, אין לשלול העשיה של בוני הארץ כי היא יקרה בעיני ה' ובעיני הגויים, ואין לבטלה ולשלול אותה בטענות לא נכונות ומשוללות יסוד אלא לעודד, לברך, להלל, להוסיף עצמות רוחנית, לקרב נפשות תועות, ורק בשילוב שני הכוחות הגשמיים והרוחניים נצליח, והקב"ה ימשיך להזיל עלינו הצלחה רבה עד הפיכת מדינת ישראל ל"כסא-ה'" (עיין שיחות הרצי״ה טבת,7).
החיזוק לגאולה הטבעית בוא יבוא על ידי עמל התורה כי הגאולה תלויה בשילוב שני הכוחות, הכוח החמרי והכוח הרוחני, ובלי הכוח התורני, הגאולה מתנהלת באיטיות ובמכאובים רבים ובצרות צרורות ולכן כתב מרן אור החיים (שמות כז,כ) שהגאולה האחרונה תלויה בלימוד תורה כי משה הוא הגואל ואין משה חפץ לגאול עם בטלנים מתורה״ ועוד כתב (בראשית מט,יא) אפילו יגיע העת, אם לא יהיה לימוד תורה, אז תידחה הגאולה עד שיעסקו בתורה״ וכן כתב הזוהר בכמה דוכתי (עיין זוהר לבראשית כה, ב; טו, א) ולכן תורת ארץ ישראל שהיא ״התורה הגואלת״ היא תיקון והשלמת שמו יתברך וכס מלכותו ובזה העולם יתוקן ומשום כך חייבים לעסוק הרבה בתורה בארץ ישראל כדי לזרז תהליך הגאולה השלמה והופעת משיח צדקנו, וגם הגויים התפעלו על תהליכי גאולתנו ״מי אלה כעב תעופינה וכיונים ארבותיהם״ (ישעיה ס,ח) כלומר העליה תהיה במטוסים, בדרכים פלאיים, והקיבוץ יכלול עורים, פסחים, הרה ויולדת כפי שניבא ירמיה (לא, ה-ח ומלבי״ם שם).