מעלת החינוך באומה הישראלית – החינוך מול התכונות המולדות באדם

מעלת החינוך באומה הישראלית – החינוך מול התכונות המולדות באדם

החינוך הוא נשמת האומה, מבוע החיים של עם ישראל, הכשרת יהודי ליעודו האלוקי, ורק באמצעות מצות תלמוד תורה יכולים לחנך חניך יהודי קטן לנטוע בו מידות תרומיות וידע תורני כדי לעצב דמותו ולהיות עבד נאמן לבוראו "אדם לעמל נברא" (סנהדרין צט ע"ב), "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז), ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (שבת קיט ע"ב), כי התורה של הגדולים יש בה חטא (יש בה קמצוץ ועירבוב של חטא), ואילו התורה של התינוקות היא תורה זכה וברה, ולכן האידיאל של עם ישראל הוא ה"חינוך" להעביר המסרים הרוחניים ותודעת מגמת בריאת האדם לילדי ישראל.

האדם נולד "עיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב), ויצר הרע וכוחותיו שולטים עליו מעת יציאתו מרחם אמו "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), והוא זקוק לחינוך, לאילוף וללימוד, להעצמת כוחות כדי להתגבר על יצרו הרע ולא לשמוע לעצותיו הרעות, ובזה ילך ויתעלה ויתרומם למדרגות גבוהות להיות איש קדוש, איש המקדש את חומריותו ומשלב בהוויתו את הקדושה "אנשי קודש תהיו לי" (שמות כב, ל), להיות אנשים - אבל קדושים, גם מתוך העיסוק בחומר בחיים המעשיים.

המוסר האנושי מטבעו הוא מוגבל, ואילו המוסר האלוקי חולש על כל תחומי החיים, ומשום כך יהודי חייב להתחנך על פי התורה ומצוותיה, המדריכות את האדם להתנהגות מוסרית נאותה לעמידה עיקשית מול הסתערות של תאוות (עיין מוסר הקודש ח"ג – אורות הקודש).

המגמה הראשית של החינוך הוא הבאת האדם לידי מיצוי עצמי להיות "הוא" כפי היעוד האלוקי שלו, וכיון שאחרי חטא אדם הראשון, האדם זקוק לחינוך, לשכלול, הרי על ידי חינוך תורני אלוקי הוא שב אל שורש נשמתו, שהרי כל עצמה של התשובה כפי הגדרת מרן הראי"ה באורות התשובה (פט"ו, י): "הוא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו", ולכן החינוך הוא "תהליך שינוי באישיות האדם, מטמורפוזה (=שינוי, תמורה) גדולה בעיצוב דמותו והוויתו.

ברם נשאלת שאלה, שהרי לפי הסוגיא במסכת שבת (קנו ע"א) אדם נולד עם תכונות מולדות, ואופיו וכישוריו נקבעים בו מעת לידתו, ואיך אפשר לשנותו על ידי החינוך?

ברם בענין זה דהיינו ביחס לנטיות האדם לטוב או לרע, האדם הוא "לוח חלק", שיכולים לכתוב עליו כל מה שרוצים, שאלמלא זאת אי אפשר לשנות את תכונותיו ואופיו, את מידותיו ומנהגיו, מטוב לרע ומרע לטוב על ידי הרגל והשתדלות (עיין בספר המידות מאמר ב, פא עמ' 16), וכתב רבנו הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ח) שמוסכם על פי התורה והפילוסופיה היוונית שפעולות האדם כולן מסורות לו ואין מכריח אותו בהן, ולא נולד בטבע בעל מעלה ולא בעל חיסרון, וחז"ל ביטאו זאת במאמרם הידוע "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב, ונדה טז ע"ב ורש"י שם), ולכן קבע הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ב) "כל אדם ראוי לו להיות... חכם או סכל" (ועיין מורה נבוכים ח"ג, יז. וספר המידות מאמר ב, פא. ומאמר ג, פ, א, ג, ז).

יוצא שאין גזירה קדומה קיימת בחינוך, ויאמר האומר מה יועיל לי החינוך, הרי אין עצה ותבונה נגד הגזרה והגורל העיוור, אין הדבר כן, ואין מגבלות קבועות מראש בנוגע לחינוך האדם כי הוא "בחירי", ואפילו נאמר שהוטבע בו תכונות לא טובות מראש כפי שהגמרא בשבת (קנא ע"א) אומרת, בכל זאת לימדונו חז"ל שיש ביד האדם הבחירי לבחור אפיקים חיוביים לאותה תכונה כדי שתהיה מועילה לו ולחברה, וכן כתב רבנו המאירי ועוד ראשונים (שם בסוגיא בשבת, ובחיבור התשובה למאירי מאמר א פ"ו):

"מפינות הדעות ומיסודות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם בכל פעולותיו לעשות כרצון איש ואיש... מפני שהשם נתן בידו בחירה להכריח טבע תולדתו".

וכן כתב הרס"ג (אמונות ודעות מ"ד פ"ד): הבורא איו לו הנהגה במעשי בני אדם, ואינו מכריחם לא לעבודה ולא למרי, שהרי נאמר "החיים והמוות נתתי לפניך ובחרת בחיים" (דברים ל, יט), ולכן על ידי החינוך והפעולות וההנהגות הטובות והישרות יכול אדם לשנות נטיותיו ומזגיו, והוא מכין בידי עצמו את גורלו ומצבו בחיים (עיין מורה נבוכים ח"ג יט-כא. והל' תשובה פרקים ז ו-ח).

מכל האמור למדים שתכלית החינוך לשנות, לכוון תכונות טבועות מלידה לאפיקים חיוביים, וזוהי תכלית המצוות ומעשים טובים להתמודד עם תכונות שליליות ולהטותן לטוב, ולמשל הצדקות התרומות והמעשרות ושאר מעשי החסד והנתינה – ירגיל האדם לזוז מקמצנות ולשנות האדם מטבעיו השליליים, ולכן כתב רש"י (שבת קנו ע"א, והתוס' שם) שעל ידי התפילה, הצדקה והזכות משנים את המזל ומכוונים את האדם לטוב, (וכן כתבו כמה מהראשונים שם), וכתב בעל צדקת הצדיק (אות מז):

כל הכוחות הנטועים בכל נפש מישראל, אין לחשוב שהוא רע גמור להיות הפכו, כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה דבר טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כלפי רצון ה'".

ואדרבה מי שרוצה להחכים ולהתעצם במידות ובהנהגות טובות וישרות, הקב"ה מוסיף לו חכמה וכוחות נפשיים אדירים להשתלם במידות התורה ולהיות אישיות ישרה וכנועה לרצון העליון "יהיב חכמתא לחכימין", והקב"ה נותן חכמה למי שרוצה להיות חכם ונבון (דניאל ב, כא. וברכות נה ע"א).

וסיכם המאירי (שם):

"אף על פי שמשפטי האדם מצד תולדתו ומערכת מזלו מבוא גדול בענייניו ובהצלחתו ובמקריו, עד שדלת הננעלת לא במהרה היא נפתחת (בב"ק פ ע"ב ורש"י שם), מכל מקום אין בזה עיכוב מכל וכל, אלא הדבר מסור לתפילה ולמעשים, ולעולם שערי תפילה או מעשים טובים לא ננעלו, אלא מגינין בעדו ומשנין עליו סדרי בראשית שלו, וזה דברי ראוי ומוכרח באמונה ובגדרי הדת".

בסיכום, כיון שהאדם בחירי ואינו כפוי על מעשיו, וכיון שנולד "לוח חלק" כפי הגדרת הרמב"ם הנ"ל, הרי איך נאמר שגורלו של האדם מוכרע ומוכתב מצד מזלו ותולדתו, הרי אין ערך למצות החינוך ולכל המעשים הטובים שמרגילים אותו בהם, אלא האדם הוא בחירי, חופשי במעשיו ויכול לשנות סדרי בראשית בהתאם לחינוכו הטוב והישר, וכפי שכתב המאירי. והמאירי הדגיש יסוד חשוב זה:

מיסודת הדת ומפינות האמונה, להאמין שהבחירה ביד האדם להרע או להיטיב, ומפי עליון לא תצא הרעות והטובות, אין מכריח עליו, שאם לא כן בטלות המצות והתורה (עיי"ש).