עיקר ויסוד לחינוך הילדים הוא התקשורת התמידית בין ההורים לבנים ובין המורים לתלמידים, שהרי בלעדי התקשורת אין רצון לקבל אחד מהשני, כל אחד מתבצר בעמדתו, וההורים לא יורדים לדעת ילדיהם, והילדים לא מבינים את הוריהם ונוצר "קרע משפחתי רצוני" שסופו הרסני וניתוק הקשר המשפחתי שעליו בנויה כל הקונספציה החינוכית, ולכן בכדי להגיע להבנה הדדית חייבת להימצא תקשורת נכונה, בריאה ורצויה, ושלמה אמר במשלי (ב, א) "בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון אתך", ופירש רש"י: "בני אם תקח אמרי פי, בני תהיה", כלומר על ידי השמיעה והציות של הבן למוסר של אביו, הוא יגיע ל"מצוותי תצפון אתך", כי השמיעה היא ביטול דעתו של הבן להוראות אביו, ועל ידי השמיעה זוכה לגדולות ונצורות, להיות צייתן גם כלפי אביו שבשמים, וכתב בעל ראשית חכמה (בסוף הספר, בחלק גידול בנים אות מא-מב):
"לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה, ואל יתרשל בו מפני טורח גידול בנים...".
וחז"ל מעודדים את ההורים על כל טירחה וטירחה, ואמרו "לפום צערא אגרא" (אבות סוף פ"ה).
לצערנו הרב בדורנו שלא מחנכים לפי התורה ומצוותיה, לפי מורשת אבותינו הקדושים, מתקיימים דברי חז"ל בסוטה (מט ע"א): בן מנבל אב, בת קמה באמה", הבנים לא מתביישים מהוריהם ובכך משפחות מתפרקות, ושנאה וקנאה מתפתחות בתוך התא המשפחתי, ולכן על ההורים להקדיש מזמנם שיחה מוסרית וערכית עם הבנים הקטנים, לחזק בה יראת שמים, טיפוח המידות המוסריות וערכי נצח של האומה הקדושה.
המחנך הראשי הוא "דוגמא אישית", כי ישנן שתי דרכים בחינוך:
חינוך ישיר – דהיינו ללמד, לחנך להסביר את ערכי היהדות, את התורה וקיום מצוותיה, את מידותיה התרומיות.
חינוך עקיף – דהיינו מה שהילד רואה תמיד לנגד עיניו, התנהגותם של ההורים, מחנכים, חברים וכו'.
החינוך העקיף הוא טוב יותר ומשפיע יותר, כי כשיראה לנגד עיניו דוגמא נכונה וישרה של התנהגות הורים ומורים, הוא מעצמו ירצה לחקותם ולהיות כמותם, ואמרו רז"ל "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" (סוכה נו ע"א), ופירש רש"י (ד"ה שותא): "משל הדיוט הוא, מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאימו שמע"..., ולכן החינוך העקיף הוא חשוב ומועיל יותר, והאריכו בזה חכמינו ז"ל במאמריהם, וכן מבואר היטב בספר "תפארת בנים" (פ' כי תצא ד"ה וכי יהיה לאיש):
"שההתנהגות של ההורים לחיוב או לשלילה מקרינה ומשפיעה על התנהגות הבנים לעתיד" (עיי"ש).
ולכן כל אב צריך להחדיר בילד דברי חכמה ומוסר המובאים בדברי חז"ל כדי שיתמלא חשק ורצון להידמות להם, וככל שההורה יתחזק בלימוד תורה, יוליד תשוקה עזה בבנו, כי עיקר לימוד הילד מההורים שנאמר "תפארת בנים אבותם" (משלי יז, ו).
הורים מסורים ביותר מצפים ליחס של כבוד מצד ילדיהם כי זוהי מצוה "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) "איש אמו ואביו תראו" (ויקרא יט, ג), אבל גם על ההורים ישנה חובת כיבוד כלפי ילדיהם שנתבגרו, וזה חלק ממצות חינוך שההורים מצווים עליו, ועל ההורים לזכור שילדים שנתבגרו דורשים הכרה בבגרותם, ואם אינם מכירים בבגרותם או מתעלמים ממנה הרי הבנים נוטים להוכיח בגרותם על ידי התמרדות בדיבור או במעשה, ולכן תמיד חשוב ורצוי מאוד שהורים יכבדו כל ילד ולשוחח עימו כראוי לגילו, הקטן כקטנותו והגדול כגדלותו, ודבר זה יוסיף כבוד להורים וגם לבנים יחד. ולכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רמ סע' יט):
ואמרו (יבמות סה ע"ב) "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע" (ועיין בספר אורח מישרים פרק לא).
מרד גלוי בסמכות ההורים בגיל שש, שבע ועוד... אות היא לשגיאות באופן החינוך מצד ההורים שלא הפעילו את סמכותם בצורה נאותה, מלאה חיבה ויחס חם ואוהד, הענישו ללא סיבה מוצדקת, ולא סיפקו צרכיו של הילד, וחז"ל הזהירונו "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"(סוטה מז,א), ויניח לו תמיד פתח לתשובה, ולא ידחה אותו, שהרי ראינו בתולדות עמנו שכל הצרות שהעם סובל בגלות הם תוצאה של דחייתם של בני אדם בשתי ידים (סנהדרין קז ע"ב, צא ע"ב, והרמב"ן לבראשית טז, ו).
ביהדות קיימת "זכות אבות" כאמור "האב זוכה לבנו" (עדויות פ"ב מ"ט), וקיימת גם "זכות בנים" שהרי "ברא מזכי אבא" (סנהדרין קד ע"א), ולכן ההצלחה החינוכית הגדולה ביותר נוצרת בהשפעת גומלין פוריה מבורכת בין ההורים לילדים ובין הילדים להורים, וזוהי הנבואה העתידית של מלאכי "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג-כד).
דוגמא אישית של ההורים צריכה להיות כנה ואמיתית, והבעיה החמורה היא כאשר ההורים דורשים מהילדים לנהוג בצורה נאה ומושלמת אך הדורש עצמו פגום ולקוי באותו תחום, ואז נוצרה התנגשות בין הדרישה במילים לבין ההתנהגות בפועל, וזה מעורר סלידה, מרדנות והתחצפות, וגורם היזק גדול מאשר תיקון.
וכתב מרן הגר"י אבוחצירא בספרו "פתוחי חותם" (סוף פ' שמות) על הפסוק "מה זה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה" (שמות ז, י), שפסוק זה בא לרמוז על חינוך הילדים, כי כל זמן שמטה אלקים בידו של משה רבנו עליו חקוקים שמותיו של הקב"ה נקרא "מטה אלקים", אבל כשנשלך ארצה ויצא מידיו של משה נהפך להיות "נחש". ללמדנו שעיקר חינוך הילדים זה המקום, החברה שבו נמצא האדם, הם המשפיעים והגורמים העיקריים, ואם נמצא בחברה שדעותיה מקולקלות הוא מאולץ לקבל דעותיהם ולהתמזג עימם, ומשנה מהותו וטבעו לרעה (ועיין עין איה שבת פ"ה אות ד). ומאמר החכם אומר "החבר אחד הוא, הוא זולתך ובאמת הוא אתה" ואמרו חז"ל (תוכ מצורע) "אוי לרשע ואוי לשכנו" "אל תתחבר לרשע" (אבות פ"א מ"ו)
החינוך שהוא יסוד המשכת החיים הקדושים והטהורים כשהוא מבוסס על קדושת התורה והמצוות הוא "עמוד התווך" של חיי הדורות של קיום האומה הישראלית כעם סגולה, כאפוטרופוס רוחני של האנושות (עיין עין איה שבת פי"ג אות ז).
