החינוך ותורת ארץ ישראל במשנת מרן הראי"ה קוק

א. הקדמה

מרן הרב אברהם הכהן קוק זצ"ל ראה בחינוך עיקר ויסוד הכל, ולכן התעניין הרבה בתיקון מצב החינוך והמחנכים בארץ ישראל, ובמיוחד בישוב החדש שהיו בו סדרים חינוכיים טובים מול בתי הספר החופשיים שלא חינכו לפי הקו התורני ועצות חז"ל, ועל זה הרבה לדבר ולשוחח, לייעץ ולהדריך, ולהשיב על שאלות חינוכיות שהתעוררו בזמנו, ויש להן השפעה לדורות. ולכן כתב:

"יסוד האומה ביחס העתיד שלה, תלוי ביסוד החינוך, כבר נודע מכל חכמי לב, כי התיקון בחינוך הוא תיקון בכל" (דרשתו בעת חנוכת תלמוד תורה ברחובות – מאמרי הראי"ה).

ובאיגרותיו הרבות, העיר והטיף לתיקון מלאכת החינוך, וכך כתב (איגרת כא עמ' כא):

"מצב החינוך בכלל ומצב המלמדים בפרט, דורש תיקון, והמלאכה רבה, וצריך לזה עצה וגבורה לרומם מצב החינוך והמלמדים".

והרב שאף להכשרת מורים טובים ומכובדים על הבריות, מלאים אור של חיים בריאים ורוח איתן של יהדות ואמונה שלמה (איגרות הראי"ה ח"א עמ' קסט).

ובאיגרת אחרת (איגרת צח עמ' קיז) כתב:

"המחסור היותר גדול הוא עכשיו בהישוב החדש כמו פה עה"ק [יפו] ובהמושבות, לייסד בתי ספר כאלה, שיהיו המפקחים והמנהלים, המורים והמלמדים, כולם אנשים שהם בעלי אמונה ויראת שמים באמת, ושיהיו מודים בלב שלם בהצורך שיש למילוי הדרישות של החיים בתוכן הלימודים בארץ ישראל, ושיהיה בעיניהם דבר זה חובה ומצוה, אחרי שרק בזה יתכונן ישראל בארץ ישראל כראוי בעוז ובקדושת אמת".

ובאיגרת אחרת (איגרת רעז עמ' שיג) כתב:

"כל זמן שיהיו ענייני החינוך מסורים בידי מורים כופרים אפסה לנו תקות התיקון של הדור הנולד".

ובאיגרת אחרת (תיז עמ' עב) כתב:

"אך הצלה אחת יש לנו ליהדות בארץ ישראל, לרומם את החינוך, התרבות הלאומית על פי הטבעיות הישראלית המיוחדת, בקודשה ממקור ישראל".

ועוד כתב:

"אנו צריכים ללחום מלחמת תחרות, נגד בתי ספר מהרסי היהדות, והאחרון הכביד, יסוד הגימנסיה פה, הלוקחת לבבות רבות בתפארת בנינה ומשטרי לימודיה,  ועם זה מייבשת את את לשד החיים האמיתיים אשר לישראל ועוגבת לרוח זרים בשפה וסגנון עברי... (שם ח"ב עמ' יב-יג).

ועוד כתב במאמרי הראי"ה (עמ' 414):

"אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפילה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, אינה עדיין תחיה אמיתית".

לכן פעל רבות להמליץ ולעודד הקמת בתי ספר הן לבנים והן לבנות ספוגי אמונה, קדושה ורוח ישראל אשר יחנכו את ילדי ישראל לייעודם האלוקי, לישרותם ולטבעם האמיתי, ולכן החינוך בראש תלמודו, ומצוה מוטלת על ההורים ללמדם תורה ומצוות, לחנכם על מורשת אבות "ולמדתם אותם את בניכם" "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז וספרי שם, וקדושין ל ע"ב, והרמב"ם הל' תלמוד תורה פ"א ה"ח), ורק תלמוד תורה מסוגל להביא את החניך להכרת שלמותו וטבעו, למציאות מקור החיים שבקרבו, את פארי הדורות החיים שאתה שרוי בתוכם (אורות הקודש ח"א עמ' פג), והאדם מוצא את עצמו בעצמו (עולת ראיה ח"א עמ' ג), כי האני העצמי אינו מתגלה בתוך האדם רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, ולכן המחנכים צריכים להסתכל על פנימיות החניך, על "האני" ולא על החיצוניות, כי זה מחשיך בקרבו את האורה העליונה השורה בנשמתו (עיין אורות הקודש ח"ג קמ-קמא), ולכן החינוך משיב את האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, וזוהי תוכן התשובה שהיא שיבה למקור חיותו (אורות התשובה פט"ו, י).

ובאורות ישראל (פ"ז) כתב שהחינוך שכנסת ישראל בנויה עליו מוכרח להיות חינוך מלא אור אלוקי בתכלית גובהו, מעולף בחינוך לימודי של תורה, באמונה עמוקה הגורמת אהבה לקיום המצוות

ב. נטיית האדם

"אשר עשה האלקים את האדם ישר" (קהלת ז, כט), ופנימיות האדם נוטה לטוב תמיד מצד נשמתו הטהורה האלוקית, והוא ישר ונאמן ללא שום עקמומיות, וכן סובר גם הפילוסוף הצרפתי רוסו, ואמנם מצד חיצוניותו, מצד חומרו נוטה לרע, ויצר מחשבותיו רק לרע (בראשית ו, ה. עין איה שבת י, אות כא). ויצר הרע הוא המסית והמדיח (ברכות יז ורש"י שם, סוכה נב ע"א, ורמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ).

היהודי משורש מחצבתו העליונה הוא טוב, נקי ונאמן ללא שום רע, אבל האדם עצמו הוא הגורם על ידי רוב חשבונות לקלקל ולעקם את עצם מהותו, ומעוות את הצלם האלוקי שבו ומטביע בעצמו מידות מגונות, ולכן על ידי החינוך ללימוד תורה, לקיום מצוותיה ולמורשת אבות, האדם יתקן קלקוליו ופשעיו כי הדחף הפנימי שלו הוא לעשות רק טוב וחסד "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" (תהלים כג ו), אבל הגורמים החיצוניים – ה"יצר הרע" מעכבים ומדיחים את האדם לעשות ההיפך מהטוב והחסד (עיין ברכות  יז ע"א, ורמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ), והקב"ה בעצמו מעיד על ישראל "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז), ישראל הם "תאום" של הקב"ה – "יונתי תמתי – אל תקרי תמתי אלא תאומתי" (שהש"ר ה, ב), וכל מהותם טהורה, והם כפופים רק לרצונו יתברך אלא שיצרם הרע מתגבר עליהם זמנית, אבל בסופו של דבר ישראל דומים ליונה "יונתי תמתי" (שה"ש ה, ב), ואמרו חז"ל בב"ב (כד ע"א) שהיונה כאשר בורחת מהקן שלה היא מדדה ומתרחקת והיא מפנה מבטה לכיוון הקן שלה, ואם לא רואה אותו איננה מדדה, כך כל יהודי אפילו מתרחק, לעולם לא ירחיק עצמו ממקור האמת, ממקורו שממנו הוא חוצב, ועל ידי התשובה הוא חוזר לעצמו, למהותו ולמקור חיותו, ומסיר מעליו כל הלכלוך שדבק בו בעת החטא, ולכן נצטוה "ושבת עד ה' אלקיך" (דברים ל, ב) "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע פי"ד) ו"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו ע"א).

ג. גילוי פנימיות האדם

העולם הפנימי של היהודי צריך להיבנות על ידי חינוך, להשתכלל בלא הרף, ועל כן מחויב היהודי להוציא ממעמקים את האור החבוי והנסתר במכמני נפשו, ולהבליט את החן והיופי שנטע בו ה', וזה אפשרי רק על ידי התורה והיראה, החכמה והתפילה, המשפרים מצבו הרוחני של האדם ויוצרים הרמוניה נפלאה עם החיצוניות, והאדם הולך ומשכלל עצמיותו, את צלמו האלוקי, האצור בתוכיותו, ויראת ה' היא סגולת הנשמה היהודית (אורות הקודש ח"ג עמ' פח-פט, וח"א עמ' נו, מאמרי הראי"ה עמ' 402-403), ומבלעדיה האדם יהיה בלתי מחונך ונאמן לעצמיותו, כי החינוך הזה אינו בונה את הנשמה, אינו חודר עמוק לתוכיות האדם, אינו עמיד בפני הסתערות של תאוות בהמיות שונות, ולכן ההשפעות התרבותיות והחינוכיות הזרות הן כמו רעל לנשמה היהודית שדבוקה עם יוצרה, וכל מזונה תלוי במזון הרוחני של התורה המרפאת את הנפש מתחלואיה (אורות הקודש ח"א עמ' צה).

וכתב הרב:

"בחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשום לב לאחדות הרוחניות דהיינו שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש, והרגש על הדמיון, והדמיון על הפעולות, וכשיש סתירה בין אלה החלקים אז ההריסה מוצאה מקום לחול..." (אוה"ק ח"א עמ' רמז).

ולאור הנ"ל, מובן למה האבות נקראים ישרים, "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י. וע"ז כה ע"א). ולכאורה תמוה מה הרוממות והנשגבות שיש בתואר "ישר", והלא היו צדיקים, חסידים, ענוים ומוכתרים במידות אציליות, ואם כן מדוע בלעם הרשע מכנה את האבות הקדושים בתואר ישרים דוקא?

אלא מוכרחים לומר שהתואר הגדול והנפלא ביותר לאדם עלי אדמות זה ה"ישרות", כי ההגדרה של המילה הזאת היא שמתחילתו ועד סופו אין בו עקמומיות, תרמית, זיופים, וזוהי מדרגתם הנפלאה של האבות שלא סטו לרגע מהמדרגה שהקב"ה בראם, ונשארו נאמנים לבוראם בלי סטיה וקלקול, ולכן תואר "ישר" הוא קודם לתואר "ירא אלקים", ו"ירא אלקים" לבד גרידא ללא ישרות אין זו מעלה, וחסרה לו השלמות הנדרשת, ולכן כשאדם הולך בישרות הוא מגלה את הטוב שיש בו מעצם בריאתו.

ולכן חוקי התורה הנקראים "ישרים" כמאמר הכתוב "פקודי ה' ישרים" (תהלים יט, ט) הם המסוגלים לחנך בני ישראל לישרות, לצדק ולאמת, ורק התורה היא אשר נותנת לאדם לשמור על מצבו הטוב והישר בלי להשתנות, ואפילו כשהוא חוטא יעסוק בתורה וישוב לשורשו ולמקורו הטוב, ולכן ברא הקב"ה "תשובה" עבור החוטאים, כי ה' ידע את יצרנו הרע, והתשובה היא השיבה למקוריות (אורות התשובה פט"ו, א), והתורה היא המסוגלת להוציא סגולותיו הרוחניות של האדם, וכדבריו של מרן הרב זצ"ל: "אין אדם מישראל מוציא את סגולותיו הרוחניות כי אם על ידי התורה" (אורות התורה פי"ב, ז). חטאיו של האדם הפרטי והכללי מונעים מהאדם להיות טוב וישר מצד עצמו, ועל כן נדרשת עבודה חינוכית כדי לעשותו טוב וישר, לזהות העצמית שלו וללכת לאורה ולהדרכתה.

הנצי"ב (בהקדמתו לבראשית – העמק דבר) כתב שתואר "ישר" גדול מצדיק וחסיד, כי ה"ישר" אינו פוסל זולתו, אינו מחפש רעתו אלא מצדיק כל בריה ומסנגר עליה כמו שעשה אברהם שסינגר על אנשי סדום (עיי"ש), ולכן צריך להיות קשוב לדעת הזולת, סובל אחרים ואינו מחפש רעתם מפאת הבדלי השקפה ואידיאולוגיה. כי כל יהודי נשמתו דבוקה ביושר בטוב, ובערגתו התמידית לאלוהים.

ד. השלבים בחינוך הדור 

מרן הראי"ה בספרו 'אורות התשובה' מונה ארבעה שלבים בחינוך הדור: 1 – כבוד הדת. 2 – חיבת הדת. 3 – הכרת הדת. 4 – קיום הדת. ונפרט דבריו ונבארם בס"ד.

1. כבוד הדת

הרב מסביר שכבוד הדת הוא רגש בסיסי הקיים בכל פרט ובכל אומה כלפי אמונתה ותרבותה הלאומית, וללא ידע והערכה כלפי ה"דת" האלוקית, המונותאיסטית המקשרת אותם עם אלקים, עם ריבון העולם, לא ידעו להעריך את תורת ישראל ומצוותיה, ולא ידע להתייחס ביחס של הערצה לתרבות היהודית, ולכן התנאי היסודי לתשובה הוא "כבוד הדת" – לכבד כל מערכות התורה, מצוותיה ומנהגיה של האומה, ולכן חובה על כל יהודי לדאוג שלא יחולל כבוד הדת.

2. חיבת הדת

אחרי שחובת הכבוד לדת ישראל תתמלא במילואה ובהידורה הרב, יגיע התור לפתח את רגש חיבת הדת, לאהוב תורת ישראל וחוקיה, לרחוש חיבה לכל מערכות הדת שהיא דת האמת, הצדק והיושר, ובלי כבוד אי אפשר לחבב התורה והקדושה.

3. הכרת הדת

לאחר רכישת הכבוד והחיבה, תוחדר בלב היהודי הכרת דתו, מעלתה וסגולתה, והכרת הדת מובילה את האדם לרומם ולשגב את תורת ישראל, כי היא מחנכת לערכים מקודשים, להוביל את האדם המתחנך על פי דרכה להשגת היושר הטבעי שלו.

4. קיום הדת

ולאחר שלושת השלבים ההכרחיים הללו, יתפתח באדם הרצון לשוב לצור ישעו, לשחרר אורות הגאולה הגנוזים בנשמתו, קיום הדת יביא לדקדוק במצוות ובמנהגי ישראל, ויקנה ליהודי את השאיפה העזה לדבוק בתורה האמיתית משיבת הנפש לשורשה.

נמצאנו למדים מדברי קודשו, דורנו דור חכם ונבון, אי אפשר להגיע לדבקותו, לשרשיו האלוקיים בלי שיעבור את השלבים החינוכיים האלה, כי התשובה הטובה היא "התשובה ההדרגתית" (אורות התשובה פ"ב) הבאה מהברקת הטוב העליון השורה בבריאה (עיין שערי תשובה לרבנו יונה בפתיחה), "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה, ה), ואמרו בילקוט שמעוני: "טוב וישר ה' – למה טוב שהוא ישר, ולמה ישר שהוא טוב". ולכן נצטווה האדם על ידי חינוכו "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח. ו-יב, כח), ומכאן באה התשובה בחיי הפרט והכלל.

ה. חובת חינוך

האדם הוא יצור אלוקי ונשמתו היא חלק אלוקי ממעל ותשוקתה להידבק במקורה כטבע כל עלול החושק לעילתו, ואין מנוחתה אלא כשתשוב לזה (קהלת ו, ז. רמח"ל בדעת תבונות). וכתב המהר"ל (נתיב התשובה פ"ה):

"עיקר ויסוד גדול לתשובה שיתבייש בעל התושבה מן החטא שעשה כאמרם 'כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו כל עוונותיו'" (ברכות יב ע"ב).

ולכן בכדי שהאדם לא יחטא, חייב להיות מחונך ומודרך מקטנותו על פי הדרכות אלוהיות, "האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך שיסתגל לההויה הכללית ולמקוריותה", ולכן מרן הראי"ה היתווה לגבי מערכות החינוך, אידיאלים נשגבים בעת התחיה הלאומית שלנו, בדור "עקבתא דמשיחא" והם הדרכה וחינוך הם תנאי יסוד לעלות ולהגיע לשלבים גבוהים של רוח הקודש, של הופעת הנבואה (איגרות הראי"ה ח"א עמ' דש, אורות הקודש ח"א עמ' קלג-קנח עמ' רמז).

יוצא שלפי ההכשרה החינוכית האידיאלית וההדרכה הטובה ביותר, יכולים להכשיר תלמידים חכמים ומעולים, אנשים ישרים, תמימי דרך, נאמנים למורשתם ולתחייתם הלאומית.

את מטרת החינוך הגדיר הרב כסינתזה בין מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכלשונו (אגרות ראי"ה ח"א אג' קע עמ' ריח):

"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרא בשם ד', היתה לנו לחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד', כן יגדל טובו ויושרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה".

כלומר שתהיה מושרשת בלבו של האדם יותר "הקריאה בשם ה'", כך יגדל טובו ויושרו, ויהיה מאושר לעצמו ולחברה כולה (איגרות הראי"ה ח"א עמ' ריח).

והנה הגדרה זו של הרב בענין החינוך נובעת מתוך השקפתו על ייחודה וייעודה של האומה הישראלית שנתייחדה מכל האומות להרים ברמה את דגל הטוב והיושר, ושהקריאה בשם ה' והשרשתה היא ההכשרה היותר טובה ובטוחה לחינוך האידיאלי של היהודי (שם עמ' ריט).

ודבריו אלה תואמים למה שכתב הרב ב"אורות" (אורות ישראל פ"א אות ד עמ' קלט):

"עצמות החפץ של היות טוב לכל בלא שום הגבלה בעולם כלל... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה..."

ולכן:

"כנסת ישראל אינה מחולקת מהאלוהות כלל... וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל... הטוב מוכרח לנצח את הכל..." (עיי"ש).

ונשאלת השאלה איך להשריש את "הקריאה בשם ה'" שעליה דיבר הרב בנפש היחיד והאומה בכלל?

והוא עונה בעצמו (אגרות ראי"ה שם אגרת קע עמ' ריח-רכ): לשם כך דרוש תלמוד קבוע משחר טל הילדות של האדם, ועל כן לקח מקום בראש החינוך הישראלי "תלמוד תורה", שעל ידה נשמר שם ישראל בכלל, ויצאו ממנה גדולי הדורות שהצטיינו בלימוד תורה ובמידותיה התרומיות. ולכן היסוד הוא החינוך לתורה ולאמונה ולערכים המוסריים לדעה וליראת ה'.

הרב נתן את דעתו לא רק על קביעת מהותו ותוכנו הפנימי של החינוך, ועל תכניות הלימודים, אלא גם על צורתו החיצונית, והוא דרש כלים נאים במוסדות החינוך, נקיונם הפנימי, תלבושת המורים, נימוסיהם, תלבושת התלמידים... (איגרות הראי"ה ח"א עמ' קיז), והמטרה לזה כדי לקבוע סדרים נכונים ונאותים, לתקן מעמד הגון ומכובד לחינוך ילדי ישראל על ידי מלמדים יראי ה' וחושבי שמו (שם עמ' כא), ולכן הבית ספר צריך שיהיה מושך הלב, יפה והדור כדי למשוך לב התלמידים (איגרות הראי"ה ח"ב עמ' יג).

נמצא שגם המראה החיצוני של בית הספר וסדריו הנאותים הם חלק אינטגראלי מהחינוך הטוב כדי להקסים את לבו של התלמיד הנמשך גם ליופי החיצוני של בית תלמודו, כי גם ליופי החיצוני יש ערך כשהוא משמש את הפנימיות, כשהוא מעורר את הגוף לשרת את הנשמה בבחינת יפיפיותו של יפת באהלי שם (מגילה ט ע"ב, ויומא י ע"א), אבל העיקר: "יפי האיש בחכמתו, דעתו ותוארו, כפי מידותיו ומעלתו" (בית מידות מב, ב), ולכן חז"ל הדריכונו שחשוב מאוד לשמור על סדר ונקיון (עיין סנהדרין לז ע"א, פסחים קיט ע"א, בב"ב קכ ע"א ורש"י שם, רמב"ם הל' ת"ת פ"ד הל' ו-ח). וחז"ל אמרו: "נקיות מביאה לידי טהרה" (ירושלמי שבת פא הל' יג, ושהש"ר א,ט) ופירש בעל תפארת ישראל (סוף סוטה ס"ק קג-קד): "דכמו שגופו ומלבושיו נקיים, כך פנימיות מחשבותיו טהורים ונקיים", ולדעת הרמב"ן (ריש פ' קדושים) מצוה מהתורה להיות קדושים כוללת לא להיות מלוכלכים בכיעורים ובמותרות, יקפיד על רחיצת גופו ונקיון מלבושו כי גם בזה מכבד "דיוקנו של מלך" כמו שאמר הלל לתלמידיו.

ה. תורת ארץ ישראל

הרב בכל ספריו דיבר, כתב והרחיב במיוחדות של "תורת ארץ ישראל" עד שאמרו רז"ל:

"וזהב הארץ ההיא טוב – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל" (בר"ר פט"ז, ד. וספרי עקב פ' לז, ויקר"ר יג,ה).

ואין לשמוח אלא בישיבת ארץ ישראל (אור החיים לדברים כו, א).

ועוד אמרו: "באר מים חיים, זו תורה של ארץ ישראל" (ויקרא רבה פל"ד, ז), אוירא דארץ ישראל מחכים (בב"ב קנח ע"א). ובמקומות רבים ציינו חז"ל את תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמדרגתם גבוהה משל תלמידי חכמים בבבל מצד יתרון מקומם (עיין סנהדרין כד ע"א, כתובות עה ע"א, ועוד). "רצונך לראות שכינה בעוה"ז? עסוק בתורה בארץ ישראל" (שומר טוב תהלים קח)

ונשאלת השאלה: מה ייחודה של תורת ארץ ישראל, וכי יש ח"ו שתי תורות – תורת הגלות ותורת ארץ ישראל?

חז"ל אמרו שתלמוד תורה כנגד כולם (פאה פ"א), ופירש הרב קוק בעולת ראי"ה (ח"א עמ' סו) על פי דברי בעל התניא (פרק ד-ה) שלתורה שניתנה לנו מסיני יש לה שני פנים:

• החיים המעשיים הזמניים של עולם הזה.
• חיי הנצח של עולם הבא.

והתורה ניתנה לנו להדריכנו בחיי המעשה בעולם הזה, ולפיכך "מתלבשת" תורת ה' בלבוש של עניינים חומריים, מעשיים כגון ההלכות של "שור שנגח" וכו'..., וכן מלמדת אותנו חכמות נעלות ונשגבות ופרטי פרטים של הלכות המקנות לנו חיי נצח של עולם הבא על ידי המזון הרוחני של פרטי הלכות של שור וחמור, של אכילת מצוה ומרור וכו' (עיין אורות התורה עמ' יג, מז-מח, יא-יב). וגם באגדות חז"ל בתלמוד גנוזים מחשבות עמוקות, אוצרות חיים של גנזי תורה (איגרות הראי"ה ח"א עמ' קצב, וח"ב עמ' קח). וכתב מרן הרצי"ה קוק (שיחות הרצי"ה ספר בראשית עמ' 411-412 מתוך התורה הגואלת כרך ד' עמוד כא-כג) שאין התורה מתגלה בכל  תוקפה, גודלה ואהרותה אלא בא"י.

והנה בשיבת העם לנחלתו מתחיל שפע רוח הקודש לחול על עם ה' היושב על אדמת קדשו (איגרות הראי"ה ח"א עמ' קי ועמ' קיב), ולא רק באגדה ומחשבה כי גם בהלכה שהולכת ומתפתחת לפי עומקה וחקירתה של תורה שבעל פה, וכפי שעינינו רואות שנתחדשו הלכות רפואה, הלכות כלכלה, הלכות צבא ובטחון, ועוד נושאים הלכתיים חשובים – דברים שלא היו באדמת נכר, דכיון שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה (חגיגה ה ע"א). ות"ח הדר בא"י ויצא לחו"ל פגם, ואע"פ שפגם, משובח הוא יותר מכל המשובחים שבמדינות (אבות דרבי נתן כח,ב)

• והבדל עצום ונשגב קיים בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ, בארץ ישראל שפע רוח הקודש מתפרץ מלמעלה למטה ואילו בחו"ל השפע הוא מלמטה למעלה מצד עמל האדם בלימודו (אורות התורה פי"ג, ואיגרות הראי"ה ח"א עמ' 13).
• ועוד ישנו הבדל נוסף: חיי התורה בחו"ל סובלים כמה חסרונות, בחו"ל אפשר לקחת רק חיצוניות התורה, ואילו פנימיותה של תורה נשארת תמיד בארץ ישראל, ולכן צריך ללמד אמונה ומחשבה יהודית כדי לחזק בתלמידים את הניצוץ האמוני שבנשמתם. (אדר היקר עמ' יד)
• ועוד: כידוע שבלימוד תורה ישנם מקצועות רבים וכשרונות שונים, ובחו"ל יש מרחק רב בין מקצוע למקצוע, מה שאין כן אווירת הקדושה של ארץ ישראל מאחדת ומאגדת את כל המקצועות, וכל אחד מסתייע מחברו כי הקדושה מאחדת ומלכדת.
• ועוד: תורת חו"ל עוסקת יותר בפרטים, בתיקון הנפש הפרטית ובדאגה להתעלות חיי שעה וחיי עולם של הנפש הפרטית, כי באווירה של טומאת חו"ל אי אפשר לשאוף לכללות, מה שאין כן תורת ארץ ישראל דואגת תמיד לכלל, לכללות נשמות האומה, והפרטים מתקבצים בתוך הכלל ומתעלים בעילוי הכלל (עיי"ש ובעין איה ברכות עמ' 207 ובאוצרות הראי"ה ד' עמ' 186).

ולכן חכמי ישראל צמו לפני עלותם לארץ ישראל כדי שיזכו לתורת ארץ ישראל (ב"מ פה ע"א), ולא ניתנה לנו ארץ ישראל אלא כדי לשמור בה את התורה שעיקרה ליושבי הארץ (חגיגה ה ע"ב, ותהלים קה, מד-מה), וחמדה גנוזה זו ניתנה לבני אדם בעולם הזה ולא למלאכים שביקשוה (שבת פח ע"א). וכתב המהר"ל (תפארת ישראל פי"א ופי"ג) כי על ידי עיסוק בתורה אפילו בסוגיית שור שנגח, אנו עוסקים בגזרותיו יתברך וזוכים להצלחה רוחנית כי המצוות הן לבושים רוחניים שירדו לעולם הזה בלבוש גשמי, ובקיומן אנו דבקים בסודי התורה, בעניינים פנימיים המקנים לנו נצחיות בעולם הנצח (עיי"ש. ועיין בנפש החיים שער ד פי"א, וצדקת הצדיק אות רלא).

ולפיכך לא רק השמים קדושים והארץ חול, אלא שמים וארץ נושקים אההדי, והארץ גם היא קדושה, ואוירא דארץ ישראל מחכים (בב"ב קנח ע"ב), ולכן תורת ארץ ישראל היא במעלה גדולה מאוד כי היא מחברת שמים וארץ, קודש וחול, ולא כטעות המרגלים "שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (מכילתא בשלח יז), התורה ניתנה במדבר ולא בישוב, ובמדבר קרובים יותר לרוחניות, וראה האדם הפחות בימי משה מה שלא ראה יחזקאל הנביא (דבר"ר יז, ומכילתא בשלח ג), ולא רצו לעסוק בחרישה וזריעה כי זה ביטול תורה, וזו היתה השקפת דור המדבר, וזוהי השקפה מוטעית ומסולפת, כי מטרת הכניסה לארץ ישראל לחיות בה וליישם בה המצוות המעשיות של התורה שמקורה בארץ, "התורה מקורית היא בארץ ישראל, והיא מוכנת רק בה להיות מקורית" (אורות התורה פי"ג, ז), ורק בארץ ישראל נלמדת ומתפרשת באיכות אחרת, בבהירות אחרת, והיא בחינת "זהב" – "וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב, יב), וכידוע שהזהב נשקל במשקל איכותי.

ולא רק בתורה יש הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ אלא גם באמונה ובמצוות, והאמונה אינה מאירה רק בכנסת ישראל במקדשה ובארצה... (אורות עמ' קסג), ויסוד קיום כל המצוות כולן מצד עניינן הפנימי הוא רק בארץ ישראל (עיין הרמב"ן לבראשית כו, ודברים יא, יח. ועץ הדר – ראש אמיר, ואורות עמ' יב-יג), וכל הסגולות הרוחניות תתגלנה רק בארץ ישראל בתחילת הקץ המגולה של ישוב ארץ ישראל (אורות פ"ג). וארץ ישראל היא "ארץ הנבואה" (פסחים סו ע"א, כוזרי מאמר א, קג), וחכמי ארץ ישראל הם "נועם" כי הם מדברים בנעימות עם החברותא שלו ומנסה להגיע ביחד איתו לנקודת האמת (סנהדרין כד ע"א ורש"י שם, ואורות הקודש ח"ד עמ' תק-תקא). ולכן מחובתנו כדור התחיה לטפח רבות מהות תורת א"י, להנחילה לדור הצעיר והמבוגר כי על ידי התנערות מתרבות הגולה והיצמדותנו לתורת הכלל, לתורת א"י, נשוב בתשובה שלמה לדבקותנו בנצח (עיין אורות התורה פרק ו,ד)

ו. איחוד הקודש והחול במשנת הרב

במציאות העולמית יש עולם של חול ועולם של קודש, ונראים לכאורה סותרים זה את זה (מאמרי הראי"ה עמ' 400), אבל לפי ההשקפה האחדותית המשקיפה על העולם כמציאות אלוהית אחידה אבל מגוונת, הקודש צריך להיבנות על יסוד החול, כי החול הוא חומר של הקודש, ולכן החול תפקידו לשרת את הקודש, לבססו, לאמצו ולתת לו את הצורה האידיאלית, ושניהם צריכים לחיות ולפעול.

והנה ככל שהאדם מלא טוב, ישרות פנימית, מעוטר במידות תרומיות, כהגדרת מטרת החינוך במשנת הראי"ה (אגרות הראי"ה ח"א איגרת קע), כך הוא יכול להרשות לעצמו להרחיב תחומים אחרים כגון מקצועות חול הנצרכים לצורך פרנסה וקיום גשמי, וידע היטב שהם בדרגה שניה מבחינה חינוכית ואינם העיקר, כי העיקר הוא קריאה תמידית בשם ה' שמושגת על ידי לימוד תורה קבוע ויסודי מתקופת הילדות של האדם.

ארץ ישראל מאחדת ומחברת בין המקצועות הנפרדים כדי ליצור הרמוניה שלמה ונפלאה, וזוהי תכלית תורת ארץ ישראל, וכפי שכתב בספרו אורות התורה (פרק יג, ד. ואגרות הראי"ה ח"א אגרת צו).

תורת א"י מחנכת לגדול בתורה, במידות, בהלכה, באגדה ובהכנה להופעת הנבואה בעם ישראל, להיות אנשי מופת, בעלי השפעה חינוכית ומוסרית כדי לקדם את ישראל לייעודו האלוהי בתיקון הבריאה במלכות שדי (אורות הקודש א,כג ואדר היקר עמ' ח' )

"כי רק ההנהגה הטובה והמוסרית במעשים טובים ובמידות טובות, היוצאות מבעלי תורה צדיקים ויראי ה' היא הערובה היותר נכונה לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסר.