ההשפעה החינוכית של הגויים בגלות
ההשפעה החינוכית של הגויים בגלות
מפני עוונותינו גלינו מארצנו וחיינו הלאומיים והרוחניים נטמאו בתרבות האלילית של הגויים והושפענו מהם מאוד, ובין היתר הורגלנו לראות בלימודי חול "ענין מרכזי" בחיינו הלאומיים, וגם בתי ספר שלנו מדגישים את הכשרת החיים המעשיים, ולימוד תורה הפך להיות "טפל" מבחינת ההתייחסות אליו. והנה עם ישראל, רבניו ומנהיגיו, הרגישו בסכנה הגדולה שבהשפעת החינוך הגויי והשפעתו האדירה על העם, וכתגובת נגד קבעו שיש להקים בתי ספר שיקראו "תלמודי תורה", בהם ילמדו בעיקר לימודי קודש כתנ"ך, משנה, גמרא, מוסר וכו', ויוקדש לכך עיקר זמן הלימוד, ולימוד מקצועות חול יהיה טפל ללימודי הקודש, וילמדו רק ההכרחי להכשיר את התלמידים לחיים מעשיים.
מרן הראי"ה קוק באיגרתו (איגרת קע) פונה לפשרנים ומבקש מהם שישגיחו היטב שהבחירה הזאת לא תפגע במטרה העיקרית של החינוך הישראלי הייחודי להיות "טוב וישר" למקום ולבריות, ובמיוחד בתורת ארץ ישראל שבה מתגשמת השליחות האלוקית של האומה הישראלית "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג), ולכן צריך לקדש החול, לכוונו לאפיקים רוחניים גבוהים כדי שהעם ימלא על כל שכבותיו את ייעודו על ידי תחייתו הלאומית.
מקצועות החול הם "חכמה חיצונית" ואינם משפיעים על עומק הנשמה, והם מלמדים רק "מקצוע" לאדם לפרנסה מכובדת ולקיום יומיומי גשמי בשפע ובנוחיות, ולכן הם בדרגה שניה מבחינה חינוכית ואינם עיקר. ולכן אבותינו לכל הדורות חינכו בניהם לאמונה, למידות תרומיות, למשמעת תורנית, ובכך העמידו צאצאים למופת שתרמו רבות לעם ולעולם כולו, ולכן לימודי חול הם טפלים למקצועות קודש, ללימוד תורה, וגם כשלומדים אותם יש להשגיח עליהם שאינם עיקר בחינוך האידיאלי של היהודי שהיא התורה ומצוותיה.
במערכת החינוך של הגויים, הערכים המבוקשים של אמונה באלקים חיים, בריבון העולמים, של יושר וצדק אינם מהווים נדבך משמעותי בחינוך ילדיהם, וכל מה שמעניין אותם הוא "מלחמת הקיום", ולדעתם העיקר הוא ללמוד חכמות ולהכשיר את החניך לעניינים מעשיים וחומריים, ולכן אמרו רז"ל "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" (מגילה, ואיכ"ר ד, יז), כלומר העיסוק בלימוד חכמות והתפתחות אינטלקטואלית מצויה בגויים והם פתוחיים לחיי עולם הזה, אבל החינוך למידות תרומיות, לערכים מקודשים של אמונת ישראל אין להם, כי חייהם נטועים בתענוגי עולם הבא, ואין להם אמונה בהישארות הנפש, בנצחיותה, ובדבקותה באלוקים, ולכן נצטווינו שלא להיות קשובים להלכי הרוח ולמחשבותיהם החינוכיות של הגויים שאינן תואמות את הלכי הרוח של התורה השמימית הממלאת את האדם ברגשות דתיים עמוקים המצמיחים אישי רוח דגולים בעם מוכתרים בכתרים רוחניים מוסריים.
וכתב הראי"ה קוק (אורות, אורות ישראל פ"ה אות ב):
"צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, ולא באיש אחד, ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבוא בעולם, והיה ביום ההוא – יהיה ד' אחד ושמו אחד".
בורא עולם פיזר את הכשרונות בעמים המתפתחים – מדע, טכנולוגיה, רפואה, חקלאות, תעשיה וכו', ודברים אלה יש ללמוד מהם כי הם דברים חיצוניים, כלומר בדברים יפים יש מקום להיעזר מהגוים, אבל בחכמה פנימית ובמוסר אסור לקבל מהם כי "תורה בגוים אל תאמין", וכן כתב המהר"ל (נתיב התורה פי"ד) שללמוד חכמה חיצונית מהגוים אין שום בעיה, כי הקב"ה נתן מחכמתו לגוים, אבל תורה, דרך ארץ וערכים מוסריים המחנכים את האדם – אסור לייבא מן הגוים, ותרבות נכר לא תשכון בהיכל הפנימי היהודי.
שיבת עם ישראל מבשרת תפנית רוחנית גדולה בחיי האומה השבה למולדתה, לחייה הרוחניים הטבעיים, ולכן הנטיה להסתגרות, לצמצום דעות וחכמות, היתה כורח בל יגונה בחיי הגלות שבה חיי העם תחת איום על קיומו הפיזי והרוחני, ולכן הסתגר פנימה ודחה כל הסתכלות בחכמות הגויים מפחד להתבוללות (עיין אורות התחיה אות טו), אבל בחזרתנו למולדתנו הקדושה, חיים שלמים דורשים שלמות בתורה, במדע, ובכל חכמה המביאה טוב לעולם החומרי והרוחני, ולכן בדורנו, מתעורר בעם הצורך להסתכל בתרבות הגויים על כל ספרותיה, ומדעיה, ולכן הציע מרן הראי"ה קוק שפתיחותינו לחכמת הגויים תהיה זהירה מאוד, ולקחת ממנה רק הטוב והמעולה לחיינו הכלל עולמיים כדי ליהדם בתוך "אהלי שם", ולהופכם לערכים מקודשים שיוסיפו רוחב לב, ועושר תרבותי רב, כי יש ללמוד דברים ישרים וטובים גם מהגויים כי "קח את האמת ממי שאמרה" (עיין מאמרי הראי"ה עמ' 307, וסנהדרין צא ע"ב), ולפי זה גם אם לומדים מקצועות חול בבתי ספר תורניים, יש להדגיש ולשנן שהעיקר הוא החינוך התורני לדעותיו ולהשקפותיו, והוא עמוד התווך של בית הספר, ולימודי חול הם מקצוע נוסף לתוספת עושר תרבותי שינק מהחינוך הטוב והמאושר של התורה.
היהדות היא תורת ההשתלמות "אמון פדגוג" (בר"ר א, א), ומיזוג ההלכה והמעשה שהיהדות רואה בו האידיאל החינוכי היהודי הוא עיקר מגמת החינוך התורני, והיא מכוונת למעשים טובים, להשתלמות רחבה ומקיפה תוך נאמנות להוראות התורה, תוך הכרה ב"אלוקי האבות" שהוא אלוה האמת והצדק, ותכלית מלאכת החינוך בישראל הוא איפוא לחנך את הילד להיות אדם שלם ויוצר, אינו פרוש מהציבור אלא מעורה בחיי הכלל ומתקדש ומתעלה מתוכם, כי הפרישות מהציבור היא רעה וגורמת רעה לפורש עצמו ולציבור שחי בתוכו.