הדוגמא האישית – יסוד מוסד בחינוך
הדוגמא האישית של ההורים, של המורים והמחנכים, היא גורם חשוב ומרכזי בחינוך הילדים, כהקרנה חינוכית ופדגוגית על האדם כי הילד עיניו נשואות להוריו ולמוריו ולומד מהתנהגותם, וכן "הכלל" נושא עיניו לחכמיו, למנהיגיו ולמחנכיו, וחושבים שהם "מודל לחיקוי", ולכן עליהם להתנהג בצורה נאותה ומושכת, בנימוסים ובדרך ארץ מופלאה, כי ההצלחה בחינוך הילדים תלויה בהתנהלות ההורים בהיותם דוגמא אישית למופת, כי ההורים והמחנכים מהווים "מראה" שקופה לבנים ולתלמידים, ועל כן הבית מהווה מוקד משיכה לעיצוב דמות הילד, ולכן חייבים ההורים להישמר מהתנהגות בלתי נאותה, כי אין תוקף לחינוך בזמן שהתנהגות ההורים סותרת אותו. ולכן אמרו רז"ל (שבת כב ע"א): המכבד רבנן יהיו לו בנים רבנן, ופשטות דבריהם כשהבן רואה שאביו מכבד לומדי תורה, הרי הוא לומד ומבין שלימוד תורה הוא יקר מכל יקר, ומתעורר בו החשק להיות גם הוא תלמיד חכם.
והנה מוצאים בחז"ל שנחלקו מה הוא הגורם המרכזי המעצב את עולמו הרוחני של הילד:
והנה איתא במסכת שבת (לב ע"ב): מחלוקת האם בנים מתים בעוון מזוזה או בעוון ביטול תורה. והסביר מרן הראי"ה קוק (עין איה שם אות ריט): שיסוד מחלוקת הוא: מה הוא הגורם המעצב את עולמו הרוחני של הילד – השפעת הבית או השפעת לימוד תורה. לדעה אחת המזוזה – כי היא מסמלת את קדושת הבית, את הצביון הפנימי של הבית היהודי, והחינוך המשפחתי מטביע חיתומו ורישומו על הילד המתחנך בבית זה שנמשך אחרי האווירה הטובה והמחנכת השורה פנימה, והוא שואב ממנה את ההרגלים הטובים והנאותים, ושורש החינוך הוא "בית ההורים", כי על ידי הכלים שקיבל מ"בית אבא" יכול לקלוט ולפתח רשמים נוספים לאשר יראה ואשר ישמע בתקופת חייו, ולכן אחד משורשי אמונת ישראל בנויה על מסורת אבותינו שראו במו עיניהם את מעמד מתן תורה ומסרו ליוצאי חלציהם את אשר ראו עיניהם, וכתב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי שיסוד אמונת ישראל בנוי על העיקרון של אבותינו אשר העבירו במסורת אשר ראו ושמעו (ועיין שופטים ו, יג ורש"י שם).
ולדעה השניה: השפעת לימוד התורה משפיעה רבות על זהותו האישית של הלומד, כי התורה חושפת ומאירה באור אלוקי את המסרים וההרגלים החינוכיים שנרכשו בבית, וזוהי החקירה הפדגוגית. אבל החינוך המושלם האידיאלי בנוי משתי ההשפעות, מהשפעת הבית כוללת השפעת התורה שהיא עמוד התווך, הבסיס המוצק לאותם הרגלים חינוכיים שרכש מהוריו בבית, והתורה נותנת חשיבות וערך גדול לשני הגורמים הללו.
ונשאלת השאלה כיצד ישפיע הבית על הילד לרכוש דרך נכונה וישרה?
והתשובה היא על ידי דומגא אישית של ההורים שהם "מראה שקופה" לבנים, על ידי הסברה והדרכה נכונה לנער, וכן כתב מרן הראי"ה קוק (עין איה שבת א, עמ' 179):
"אחד מיסודי הדרכים איך להשריש חיבת התורה, קדושתה וכבודה, בלב הבנים הוא שיכירו וידעו שאבי המשפחה הוא מתהלל ומתפאר בשם ה', בתורתו ובמצוותיו".
ולכן הורים שמזלזלים בדקדוקי מצוות, אינם יכולים לדרוש מילדיהם לקיים מצוות, לכבד תלמידי חכמים, לקבוע עיתים לתורה, להיזהר מכעס ומלשון הרע, מליצנות ומבזיון הבריות.
נמצאנו למדים שאדם שעולמו הרוחני דל ואינו יכול לשמש דוגמא אישית חיובית, חכמתו בזויה, ואינה ראויה להערכה אלא "חכמתו בזויה", וחז"ל קבעו כלל מוצק בפדגוגיא החינוכית "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (סנהדרין יח ע"א), כלומר תחילה יש לאדם לקשט עצמו במעשים טובים ואחר כך ידרוש מהזולת שגם הוא יתנהג כמוה, ואין לדרוש מחברו מה שאינו דורש מעצמו. וכן פירש הרב אלימלך מליז'אנסק בעניין אזהרת הגדולים על קטנים (יבמות קיד,א) שכוונת אימרת חז"ל להזהיר את הגדולים שיקפידו גם על מעשים קטנים, ידקדקו אף בעבירות נלוות שאדם דש בעקביו, ואז ישמשו מופית אישי לבנים, לתלמידים ולכלל החברה בהתנהגות נקייה מכל רבב.
"דוגמא אישית" שלילית עלולה להרחיק את הבנים מתורה ומצוותיה, ממידות תרומיות, ולכן אהבת בנים אמיתית ושרשית דורשת מההורים לעקור מהם מידות רעות כדי להעלות את הבנים לספירות גבוהות, וחכמי הרמז רמזו "וקשרתם אותם לאות על ידכם... ולמדתם אותם את בניכם...", כלומר בתחילה צריכים לקשור תורה ומצוות על ראשם, על ליבם, ואחר כך יהיו בזה "מודל" לחיקוי לבנים המתעמקים בטיב מעשיהם של ההורים ושל המחנכים, ולכן עליהם להקפיד על לשון נקיה ועדינה, להישמר שלא יכשלו בדבר שקר וכו', וההורים הם "המורים האידיאלים" אלא כיון שקשה לממש זאת אז הקים ר' יהושע בן גמלא את הבית ספר שבא להשלים מה שהבית מחסיר.
מצות תלמוד תורה היא המעצבת דמותו של החניך, מאירה נשמתו הטהורה העורגת למקור חייה, כי הישיבה או בית התלמוד הוא בית היוצר של הנשמה היהודית והיא מזרימה דם תוסס בעורקי הלומד, מייצבת את האופי היהודי המיוחד במינו ומגדלת אדם בעל שיעור קומה רוחנית, שכלית, מוסרית ומידותית ובפרט לימוד מוסר שהוא "סם מרפא" לנפש היהודית, ולכן אם ההורים מזלזלים בלימוד תורה ומצוותיה גם בניהם ילכו בדרכיהם, ויזלזלו בתורה ובמוסר העליון שלהם, אבל כשהבנים רואים שהתורה חשובה יותר מהממון שבעולם, וההורים מקיימים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט, יב) גם הם יחבבו ויוקירו את התורה ויעסקו בה יומם ולילה ולא ימירוה בהבלי העולם, וכן מפורש בפסוק:
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" (יהושע א, ח). ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קדושין מ ע"ב, ב"ק יז ע"א).
ועל ידי חיבת התורה וערכיה נוצר רצון טוב בלב הילד להיות טוב וישר, וכן על ידי סיפורי תורה וחז"ל שמעוררים את הרצון להרגיש שייכות ואחדות עם הסיפור והחומר המועבר אליו בצורה מסודרת ושיטתית.