רק ארץ ישראל היא נחלתנו הנצחית!

רק ארץ ישראל היא נחלתנו הנצחית!

בגמרא (ברכות מט ע"א) כתוב: "וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור", ונימק מרן הב"י (או"ח סי' קפז): "ונראה לי דטעמא משום שמנחיל ארצות שייך גם לשאר שהנחילם ארצות ואנו צריכים לברך על הנחלת ארץ ישראל ביחוד".

ומהר"ם שפירא מלובלין (אמרי דעת פ' וירא) האריך להסביר את דברי קדשו – ישנן שתי גישות בערכה של ארץ ישראל:

א. ישנם הרואים בארץ ישראל, בעצמאותה, תחת שלטון יהודי – ענין פוליטי, פתרון לשאלת היהודים הנודדים, הנידחים בקצוות תבל, והם עם בזוי ושפל בגוים, וכל אדם שמשועבד לזרים שואף לחירות, לעצמאות, לשטח שבו יקים את קיומו הלאומי, וינוח משעבוד זרים, וישבור עול הגלות מעל צווארו, וזוהי השקפה חילונית שארץ ישראל היא "מקלט מדיני", שטח לאגודה שיתופית לקולקטיב שרצונו להסתפק בכל פינה נידחת כל שהיא ובלבד שישכון בטח על הטריטוריה שהוקצתה לו על ידי אחרים, לקיומו החומרי.

ב. הגישה התורנית, אמונתם של שלומי אמוני ישראל "מאמינים בני מאמינים" הרואה בארץ ישראל לא שטח לאומי חילוני, מקום מושב לעם גולה המחפש מקלט מדיני ושטח להחזקתו החומרית ולאגודתו השיתופית, אלא ביתנו, מקומנו הטבעי, ומקום הגשמת ייעודנו עלי אדמות, מקום הנבואה וקיום התורה. ושתי הגישות מבוארות בספר אורות למרן הראי"ה קוק (ראה אורות, א"י, א). 

ארץ ישראל עבורנו היא "שטח קדוש" בעשר קדושות (מס' כלים פ"א מ"א), שבה שוכנת השכינה שלא תזוז ממנה לעולם, ואפילו בחורבנה – קדושתה עליה, וכל שכן ירושלים שהיא ארמונו של מלך – שבה נבנה המקדש, ובה שולטת מלכות בית דוד, ושניהם מהווים זרקור אלוהי לאנושות, ותשועת ישראל היא בנין ירושלים (רש"י לברכות מט ע"א ד"ה אלא). 

ולפי זה החותם: "מנחיל ארצות בברכת הארץ" הוא סובר כי כל הארצות שוות, ואינו רואה שום פריבילגיה ושום מעלה בארץ ישראל ולא בירושלים, אדם כזה הוא בור ועם הארץ, כי טרם השכיל לפתוח עיניו ושכלו לדעת שארץ ישראל היא שונה מכל הארצות, וירושלים היא "פלטרינו של מלך" שממנו יוצא אור לעולם, ורק בגלל סגולות אלוהיות אנו מגלים חיבה ותשוקה עזה לבניינם, להוד תפארתם, והם גאולת הנפש של היהודי, ולכן חייבים להודות, לפאר ולקלס על מתנות יקרות הללו, ולמסור נפשו עליהן כפי שעם ישראל מוסר נפשו על נחלתו. 

ולכן אין נחלה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד (רמב"ם הל' ברכות פ"ב ה"ד) שהיא המסוגלת להחזיר עטרה ליושנה, וכוחה לגלות קדושת המקדש וירושלים, ולכן יש חובה להזכיר סגולה זאת בברכת המזון, כי "ד' בציון גדול ורם הוא על כל העמים" (תהלים צט, ב), כלומר מתוך המקדש מתגלה הוד תפארתו של מלכו של עולם, לספר תהילותיו ונפלאותיו ככתוב "לספר בציון שם ד' ותהילותיו בירושלים" (תהלים קב, כב), וכתב הזוהר הקדוש (ויקרא אחרי מות עב ע"ב) על זה שרק בציון מותר לומר את השם המפורש.

ולכן אנו המאמינים, מודעים היטב לסגולותיהן של ארץ ישראל וירושלים והמקדש, כי למתנות היקרות הללו – כתב ה"שפת אמת" (פ' מסעי תרס"ד) – ישנה פנימיות גדולה וחיצוניות קטנה, כי היא מעט הכמות ורב האיכות, כי העיקר בה הוא הפנימיות, ולכן ארץ ישראל נמשלה לצבי שאין עורו מחזיק את בשרו, כי הפנימיות רבה מאוד מן החיצוניות שהיא מלבוש החיצון (כתובות קיב ע"א), ולכן למרות שטחה הטריטוריאלי הקטן היא ענקית בפנימיותה מצד השכינה השורה בה, והקב"ה אינו אוהב "כמות" אלא "איכות", ולכן חייבים לחבב את ארצנו לא מצד טובה החומרי ופרותיה העסיסיים והמתוקים אלא מצד השפע הרוחני השורה באוירה ובאדמתה, ומתוך כך היא מגדלת ומצמיחה תנובה טעימה (עיין ב"ח לטור או"ח סי' רח), ולכן התורה מכנה את א"י "טובה הארץ מאוד מאוד" (במדבר יד, ז), כלומר טובה מצד הפנימיות העליונה וטובה גם מצד חיצוניותה שהיא ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג, ח. ודברים ו, ג), וממנה שופע הטוב החומרי לאנושות כולה, ואין מקום שלא ניזון מסגולתה וכוחה של ארץ ישראל, ורק השפע הזה הוא נסתר ולא לעיני בשר ודם, לעינים גשמיות. ולכן עלינו כשבי ציון להודיע ערכה וסגולתה האלוהית, לחבבה מצד מעלותיה הרוחניות, לבנותה, להרחיב גבולותיה, ולתעב כל השקפה הדוגלת בויתור עליה, ואפילו חלקי – לנכרים.

וכתב בעל "פלא יועץ" (ערך גאולה) כי הציפיה לישועה אינה רק תפילה בפה ואיחולים לבביים גרידא, אלא מעשה", פרקטיקה, שלא יבנו בתים גדולים ומרווחים בארץ נכריה, כי ציפייתנו לשוב לחיק אמנו, להתנחל שוב בנחלת קדשנו, ולא להישאר בנכר, בבתים מפוארים, אלא כל רגע ורגע אנו מייחלים שתיבנה ירושלים, ויבנה בית המקדש בנין עולם, ופדויי ה' ישובון למקור חיותם ולהתנחל בו עולמית ולבנות בית המקדש על מכונו.

בנין המקדש תלוי ברצון העם ובתשוקתו העזה להקמתו על מכונו, וכל זמן שהעם שרוי בפחד מהאומות – בניינו מתעכב, ולכן אמר דוד בתהלים (קב, יד-טו) "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", דהיינו כשהעם ירצה ויתאמץ לבנות את בית המקדש הוא ייבנה, כי לפני החורבן עם ישראל מאס במקדש, ואמרו בילקוט שמעוני (שמו"א פ"ח רמז קו) ולא ישובו עד שיבקשו את המקדש, ולכן שואלים את האדם אחרי מיתתו (שבת לא ע"ב) האם ציפית לישועה, האם ציפית בלב ובמעשה להופעת הגאולה ולבנין המקדש, כי לא מספיק בקיווי בלב גרידא, אלא צריכים לקום ולשוב לארץ ולבנות המקדש בסיוע אלוהי, ולכן אמרו בירושלמי שמי שלא מאמין בבנין ירושלים ולא מצפה לה, אין לו חלק לעולם הבא, ושליח ציבור שלא אמר "ברכת ירושלים" מורידים אותו מהתיבה, כי הוא חשוד באפיקורסות (ועיין במגילה כה ע"ב), ואסור להוציא שם רע על ארץ ישראל הטובה והיפה כי היא "בית חיינו" וחפץ לבנו, ובה נדבוק בשכינה, ונמלא את ייעודנו האלוהי (עיין אורות, ארץ ישראל, א).

ותפילתנו לבעל הרחמים, שיזיל חכמה ותבונה על התועים והשוגים בתפיסת מעלת ארץ ישראל, להכיר שהיא "נכס אלוהי" ולא חפץ נדל"ן של בני אדם, ומחובתנו לטפח חיבתה, אהבתה, וגילוי ערכה האלוהי (עיין איגרות הראי"ה ח"א איגרת צו), ולכן כל שלא אמר בברכת המזון "ארץ חמדה טובה ורחבה" לא יצא ידי חובתו (ברכות מט ע"א, וב"י או"ח סי' קפז), ויש אומרים שזה תיקון לחטא המרגלים שעליהם נאמר בתהלים (קו, כד) "וימאסו בארץ חמדה".

ובימינו שזכינו לראשית צמיחת גאולתנו, עלינו להלל לקלס ולפאר על גאולתנו ופדות נפשנו, ונאמר הלל גמור בשירה ובזמרה, כי בלי מדינה אנו טרף לשיניהם של הגוים (עיין פסחים קיז ע"א, שו"ת קול מבשר ח"א כא).