עצמאות ישראל מצוה או אידיאל חברתי

עצמאות ישראל מצוה או אידיאל חברתי

א. מעלת ה"חירות"

החירות היא ערך יסודי ומושג נעלה ונשגב בחיי הפרט והכלל, וזה טבע נפשי טבוע בלב כל אדם לחיות חייו הטבעיים ולשמור על כבודו האישי, ולכן אנו מברכים כל בוקר "שלא עשני עבד", כלומר יש להודות לבורא על שברא את האדם "בן חורין", עצמאי, ואינו משועבד לאחרים, "לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש" (ירמיה לד, ט).

בתפיסת היהדות ה"גלות" נחשבת כתופעה שלילית הבאה למעט את הדמות הלאומית, לחנוק חיי האומה הריבונית, להקפיא את כוח היצירה המקורית, "כיון שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"א), ארץ ישראל היא מקומם הטבעי של עם ישראל שהיא ארץ מולדת, וכיון שגלו ישראל ממנה אין לך ביטול תורה גדול מזה, כי הגלות היא שינוי ויציאה מן הסדר הטבעי של האומה שבסיס התפתחותה ויציבותה הרוחנית, החברתית, הכלכלית והמדעית היא ארץ ישראל שהיא נחלת ה', ובכדי שעם ישראל יוכל למלא את ייעודו – דרושה לו פיסת קרקע מיוחדת בצביונה הגשמי והרוחני. וכתב הראב"ע (בראשית לג, יט) שמי שיש לו חלק בארץ ישראל חשוב הוא כחלק בעולם הבא, והנישול ממנה הוא ניתוק מהחיים המאושרים ומהדבקות באלוהים (עיין איכה רבה א, ונצח ישראל פ"א), ולפיכך לעולם אין ניתוק בין ישראל לנחלתו הקדושה, ותמיד נקראת "ארץ ישראל" גם בעת שגלו ממנה וגרים בנכר.

ה"גלות" היא יציאה מסדר העולם, ופיזור ישראל בארצות נכר הוא דבר בלתי טבעי שאין לו קיום ממושך, ומוכרח העם הקשור בברית נצח עם נחלתו לשוב למולדתו הטבעית שניתנה לו מן השמים ולהיות משכנו הנצחי "וקשה היא הגלות שהיא שקולה כנגד הכל" (ספרי עקב מג).

מטרת הגלות וייסוריה הנוראיים היא ללבן את ישראל מכל ענייניו החיצוניים כדי לטהרם, לזקקם ולהכשירם לקראת הגאולה השלמה, וגלות מצרים הכשירה את העם לקבלת התורה במעמד הר סיני, והגאולה היא שיבת העם למולדתו כדי להיות "עם ריבוני" בעל שלטון עצמי, כדי למלא את ייעודו האלוהי להיות "אור לגויים", ומדינתו תהיה כסא ה' בעולם (אורות ישראל פ"ו, ז). וכתב הראב"ע (ריש פ' משפטים): "אין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו", ולכן עיקרה של מלכות לשחרר אדם מעבדותו לאחרים, ושחרורו מעול זרים, מתאוותיו הבהמיות, ושיבתו לעצמאותו הרוחנית המתגלה בתורה ובמצוותיה, וזה יביא גילוי מלכות השי"ת בעולם.

ב. חירות מה היא?

בתפיסה ההמונית העממית, מזהים את המושג "חירות" עם המושג "חופש", הפקרות, ולפי הגדרתם "בן חורין" הוא אדם שיכול לעשות ככל העולה על רוחו כי הוא משחורר מכל עול ומכל מחוייבות אישית צבורית, חברתית ומוסרית, והעבדות היא פגימה במהות האדם, וכאשר אדם נמצא ברשות עצמו הוא מכיר את ערכיו, הרגליו ותפקידו, ולכן לפני פירוט המצוות הפרטיות בפרשת משפטים לאחר מתן תורה, באה מצות עבד עברי (שמות כא, א-יב), ללמדנו שהתנאי הראשון לקיים תורה ומצוותיה הוא היות האדם בן חורין, משולל מעבדות לשום כוח אחר (עיין הראב"ע לשמות כ, ב, והעמק דבר שם), כי בהיותו משועבד הוא משולל כבוד עצמי ושרוי בפחד מתמיד, ולכן ישראל הם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים, "כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם" (ויקרא כה, נה ורש"י שם).

ולפי זה יציאת ישראל מעבדות לחירות קדמה למתן תורה, כי אי אפשר לקבל אלוהותו יתברך ופקודותיו כאשר אדם כפוף לרשות אחרת, וכן עם ישראל אינו יכול לגלות עצמיותו וסגולותיו הטבעיות כשהוא משועבד לאחרים, וכפי שניסח זאת המהר"ל (נצח ישראל פ' כב): "אין לאחד מציאות כאשר הוא תחת יד אחר", ולכן מציאות ישראל בגלות היא פגיעה במהות עצמיותם כי לא נמצאים כסדר העולם (שם פ' כד).

ברם לפי השקפת התורה תפיסת ההמון היא שגויה ומוטעית, כי האדם כיצור אלוהי לא נברא להתנהג לפי החופש הדמיוני שלו, לחיות הפקרות ללא גבולות וריסונים כי זה מצב בלתי נסבל, בלתי הגיוני, ולפי הגדרת רוח התורה המושג "חירות" הוא דבר חיובי ולא שלילי, ומשמעותו היא דבקות של האדם במהותו, בשורשו, בצלמו האלוהי, ובמקומו הטבעי (שפת אמת פ' יתרו תרנז ד"ה אנכי), ואילו עבדות – הפקרות היא עמידה מחוץ לטבעו, למקומו ולמהותו, ולכן בן חורין הוא יהודי המסוגל להוציא לפועל את ייעודו, תפקידו ושליחותו בעולם כפי שהוטלה עליו על ידי בוראו, וזה אפשרי רק בארץ ישראל המושגחת ברציפות על ידי ההשגחה העליונה, ונבחרה להיות "מולדת ישראל" גם לפני הופעתם בעולם (עיין עולת ראיה ח"א, כוזרי מאמר ג, כז ומאמר ב, יד), וכל הסגולות החומריות והרוחניות קיימות רק בפלטרינו של מלך, ולפיכך כשעם ישראל שב לארץ ישראל הוא שב לנורמאליות הטבעית שלו, לאמונתו הטהורה, ולשלמותו המידותית והמעשית (כלי יקר לשמות כ, ב ובספר "אורות" – אורות התחיה סע' לז וסז), ולכן הגלות היא רעה בעיני ה' כי היא באה לשלול את החירות והעצמאות של היהודי.

נמצאנו למדים כמה גדולה וחשובה מציאות החירות והעצמאות בחיי האומה הישראלית, ולפיכך נשאלת השאלה: האם מצות ישיבת ארץ ישראל מחייבת לא רק את הישיבה בפועל בארץ אלא גם להקים בה שלטון עצמאי, להקים בה ממלכה כמצוה ולא כעצה טובה, כאידיאל חברתי לאומי גרידא?

והנה בענין זה נשאל מו"ר מרן הגרצי"ה קוק (בנו יחידו של מרן הראי"ה קוק – וראש ישיבת מרכז הרב) בספרו "לנתיבות ישראל" (ח"א מאמר יא) האם מותר לנו בתור יהודים דתיים לתמוך בדרישה למדינה יהודית או דיינו לקיים מצות עשה דאורייתא של כיבוש הארץ והישיבה בה, וכדברי הרמב"ן "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (רמב"ן לסה"מ, השמטות מ"ע ד).

וענה בתשובתו: לא מותר הוא לנו אלא מחוייבים אנו בזה משלוש סיבות, כלומר אנו צריכים לתמוך בהקמתה של המדינה מהסיבות הללו:

א. בשביל ישראל

ישנה מצוה מן התורה להציל חיי נפשות של היהודים הנמצאים בסכנת חיים בגולה, כי הגויים צמאים לדם יהודי, לגימוד קומתם הפיזית והרוחנית של היהודים הנמצאים ברשותם, וכוחות הטומאה והסיטרא אחרא פועלים לגימוד קומתם הלאומית ולפעמים גם לחיסולו של עם ישראל, "כי הנה אויביך יהמיון... על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפונך. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (תהלים פג, ג-ה).

המדינה היא מקום מבטחים לקלוט לתוכה את כל הפליטים ואת אלה הנמצאים בארצות מצוקה, כי ארץ ישראל היא המקום היחידי שיכול להבטיח ליהודי לחיות בה בבטחה, בשלוה ובהשקט "וישבתם לבטח בארצכם" (ויקרא כו, ה), ועל זה אמרו חז"ל "בארצכם אתם יושבים לבטח ואין אתם יושבים לבטח מחוצה לה" (ספרא פ' בחוקותי), ועוד אמרו "אפילו מי שיש לו זכות אבות אין היא עומדת לו לזכותו בשעה שיצא מארץ ישראל לחו"ל (בב"ב צא ע"א), ו"טובה פת חרבה בארץ ישראל מאשר חו"ל שהיא מלאה חמסים וגזלות" (ילקו"ש משלי יז, א), ואין חיים אידיאליים ומאושרים רק בבקעת ה', שהיא הבית הטבעי של עם ישראל, וממנו תצא אורה לעולם (ישעיה ב, ג-ד).

וחוץ מהסכנה הצפויה ליהודי בנכר, קיימת "סכנה רוחנית" ליהודי בגלות, כי נשק ההתבוללות והטמיעה בגויים מאיים עליו ועל משפחתו לאבד אמונתו וזהותו היהודית על ידי נישואי תערובת ולימוד תרבות הגויים האלילית, ולכן הימצאות יהודי במולדתו הטבעית מחזקת את קיום הפרט והכלל לאומי להציל אלפים ורבבות מטמיעה, משמד רוחני, ולשיבוצו במחנה המאמינים שתכלית ישובם בארץ חמדה להקים מלכות ישראל ולזקוף קומתה של האומה שסבלה חרפה ובוז בגלותה.

הגלות היא מקור הרע המחלחל בנשמתינו ובאברינו, ורעה גם כשיושבים בה לבטח, כי עצם מציאותה מהווה אבדן המסגרת העצמית, חבלה נוראה בחיים הלאומיים, החטא הייחודי שגורמת הגלות הוא שהורסת את התכונה האלוהית של האומה בכללותה.

ואמרו רז"ל (כתובות קי ע"ב, זוהר יתרו עט ע"ב, שיבת ציון ח"א 7) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. כי ארץ ישראל היא "פלטרינו של מלך" ואינה בשליטת שרי מעלה אלא תחת השגחתו המיוחדת של הקב"ה שמשגיח באופן מיוחד על היושב בארץ ישראל, "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון" שנאמר "העם היושב בה נשא עוון" (ישעיה לג, כד וכתובות קיא ע"א), ו"כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (כתובות קיא ע"א), ולכן לעולם יגור בתוכה ואפילו בעיר שרובה גויים (כתובות קי ע"ב), כי הוא חי תחת מטריה אלוהית המסככת אותו, וקדושתה עוזרת לו להיות נכנע לרצון בוראו, ולכן בית המקדש נבנה בחלקו של שבט בנימין כי הוא נולד בארץ ולא השתחווה לעשו (מכילתא יתרו יט, יח), ומובא בילקוט איכה (רמז תרלח): 

"בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו ויטמאו אותה" (יחזקאל לו, יז): אמר הקב"ה הלואי יהיו בני עמי בארץ ישראל אעפ"י שמטמאין אותה".

כלומר תמיד עדיף לגור בארץ ישראל גם אם יש בזה חשש לסיכון רוחני (עיי"ש בשיבת ציון). ולכן כאשר עם ישראל קם לתחיה ושב לארץ ישראל ולירושלים ומנצח את אויביו, מזדקפת קומת האומה הישראלית ומתקדש שם שמים בעולם. ומתוך נצחונם של ישראל על אויביו ושונאיו – מתקיים השלב השני של גילוי מלכות השי"ת ושכינת עוזו (ישעיה ב, ג-ד). ולכן תקומת ישראל היא בבחינת "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

ב. בשביל התורה

ארץ ישראל היא מקור התורה והחכמה והנבואה (מכילתא דרשב"י פ' בא, וכוזרי ב, יד), וגלות ישראל מארצם היא ביטול תורה גדול "כיון שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב), ואמרו "אוירה של ארץ ישראל מחכים" (בב"ב קנח ע"ב ורשב"ם שם), ו"אין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחוכמת ארץ ישראל" (ספרי פ' עקב, ובר"ר פט"ז), ואמרו: עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם תשעה מהם נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו (קדושין מט ע"ב), ולכן בשיבת עם ישראל לנחלתו הטבעית, חוזרת התורה החכמה והנבואה למשכנם הראשון, לאתרם הטבעי, לזקיפת קומת האומה הנפולה, ולכן מדינת ישראל קשורה עם התורה ומצוותיה, ומבלעדיה אין מציאות למדינה חילונית גרידא, כי מדינת היהודים שונה משאר מדינות הגויים שבסיס קיומן הוא הדאגה החומרית, הקיום הטבעי, ואין להם שום קשר עם הרוחניות ואדני המוסר האלוהי במסגרת הלאומית שלהן, ולכן ביסוס התורה בחיי העם הוא נתינת עוצמות חומריות ורחניות לאומה, הוזלת שפע וברכות מן השמים על קיומה למרות שזאבי העולם רוצים לטרוף אותה ולהכחידה מלהיות אומה ריבונית בחבל נחלתה, בשובנו לארצנו תשוב הנבואה לעם כי בלי ארץ ישראל אין נבואה, ובעת תחיית האומה תתעורר השאיפה למטרה הרוחנית העליונה שהיא שיבת רוח הקודש, הנבואה לעם (אורות התחיה סי' יט וסי' סו, מוסר הקודש שער שני עמ' שנב, שסז).

ג. בשביל הארץ

ישנה מצות עשה מן התורה ליישב את ארץ ישראל ביהודים שהם הבעלים האמיתיים שלה, ולהם נועדה מראשית הבריאה כמתנה נצחית (אור החיים הק' לדברים ד, מ), ומחובתם להוריש יושביה הזרים "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג-נד), ואמרו רז"ל (סוטה לד ע"א) שבעודם בירדן אמר להם יהושע "דעו על מה אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם", כי אי אפשר ליישב יהודים בנחלתם המובטחת בזמן שנכרים מיישבים אותה ומונעים התנחלות יהודים בתוכה (הרמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ו-יב, הרמב"ן לסה"מ מ"ע ד).

אחרי החורבן ופיזור העם בקצוות תבל, באו גויים והשתלטו על נחלתנו ומאז הם טוענים שעם ישראל הוא אומה של בוזזים שכבשה ארץ שבעה גויים, וישראל עונים להם "כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם" (בר"ר א, ילקו"ש פ' בא, ורש"י לבראשית א, א, ובתהלים קיא).

וממדרשים אלה רואים בעליל עד כמה גדולה מעלתה של ארץ ישראל שאפילו הגויים חשים ומרגישים בחשיבותה ובמעלתה האלוהית, ורוצים בעלות עליה, וכפי שעינינו רואות היום שהפלסטינאים ממשיכים בטענות שקר ובמלחמה נגד עצמאותנו על ארץ ישראל שכבשנו בדמים, ופורעים בנו פרעות, שריפות, רציחות וחבלות שונות, כדי להציק לעם השב לנחלתו, ולזרוע בנו יאוש וחרדות, אבל עם ישראל חזק באמונתו וצקיף בצדקתו, וכל הייסורים לא יסיטו אותו מתשוקת חייו לשוב למהותו ולחייו האלוהיים.

הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל מחזקת מצות ישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי ראה פיסקא פ, מדרש תנאים לדברים יב, כט, ילקו"ש פ' ראה רמז תתפה), ומסלקת מארץ ישראל חרפה ובוז בהיותה שוממה וגלמודה מבניה "ושממו עליה אויבכם היושבים בה" (ויקרא כו, לב) ואמרו רז"ל שזוהי "מידה טובה" שהאויבים הבאים להתנחל בה לא ימצאו עליה נחת רוח (ספרא בחוקותי, רש"י ורמב"ן ורבנו בחיי לויקרא שם).

ממדרשים אלה רואים כמה ארץ ישראל חביבה על עם ישראל, וכמה עם ישראל חביב על ארץ ישראל, שכשישראל על אדמתם מוציאה להם שפע פירותיה המשובחים "ארץ זבת חלב ודבש" (כתובות קיא ע"ב-קיב ע"א, ספרי פ' האזינו), וכשישראל גולים ממנה הארץ מתכנסת כביכול בתוך עצמה והופכת לשממה לשרופה ולכסוחה, ואינה נותנת פירותיה לאויבים, כי היא שומרת אמונים לבעליה האמיתיים, ובחזרתם אליה היא מפצה אותם ונותנת פירות משובחים ועסיסיים, וזהו הקץ המגולה של הופעת ראשית צמיחת גאולתנו וצמיחתנו, לתת פרותיה בעין יפה, וכתוב בגמרא: 

"ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח וסנהדרין צח ע"א). 

ופירשו רש"י והמהרש"א (בסנהדרין שם):

"כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה". 

ועינינו הרואות את גודל התפתחותה החומרית, החקלאית והרוחנית של ארץ חמדת לבנו.

ולענ"ד ולאחרי המחילה מרבנו הגדול שאני עפר תחת רגליו, אפשר לומר טעם רביעי, והוא ה"חזרה בתשובה" בהקמת המדינה, המציאות של עם ישראל השתנתה מאוד, ונוצרה מהפכה רוחנית בשכבות העם, התעוררות לאומית לשוב בתשובה, לשוב למקוריות, לערכי היהדות, וב"ה מהפכה רוחנית מתחוללת בשנים האחרונות בארץ, ותהליך החילון הולך ודועך על ידי הקמת מרכזי תורה, ישיבות, אולפנות, מוסדות תורניים שמחזקים רוחה של כנסת ישראל ושאיפתה לשוב לקנה האלוהי, ורק החיבור בין עם ישראל לארצו, חיבור של קדושה אמונה ותורה, גורם להשראת השכינה, בעם ובעולם "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וירונו מדרכיו..." (ישעיה ב, ג-ד).

גאולת ישראל היא גאולת השכינה, קידוש ה' גדול ועצום בעולם, ולכן מכוח מטלות אלהיות אלו יש לדרוש מעצמנו וגם מהגויים לסייע בידינו להשיג עצמאותנו והקמת מדינתנו הריבונית במקורה הטבעי כדי לתקן עולם במלכות שדי. כי מגמת גאולתנו אינה הבלעת הגוים והריסתם אלא תיקונם ושכלולם (איגרות הראי"ה ח"א, קיב).

קיבוצנו הלאומי שונה מקיבוצם של הגויים, כי קישורנו לאדמת ארץ ישראל הוא קשר אלוהי ולא לאומי, ולכן אין קיום ללאומיות בלא תורה ומוסר עליון, ואם הציונות שהקימה את המדינה לא תמלא את ייעודה ותכוון את הלאומיות לקדושה ולטהרה לא תוכל להחזיק מעמד ותלך ותתפורר, ותלך ותקרוס, וכפי שעינינו רואות היום שהתנועות הלאומיות החילוניות הדוגלות בניתוק הדת מהמדינה הולכות וקורסות ונעלמות מהמציאות הפוליטית, כי "נצח ישראל לא ישקר", ומדינה בלי תורה לא תוכל להתקיים, ולכן על היהדות הדתית לקרוא בשם ה', להפיח רוח של אמונה וקדושה בקרב אחינו התועים, כי גם בהם יש אור אלוהי הבוער בנשמתם, ורצונם לשוב לכור מחצבתם, ולהתנתק מתרבות הגוים הקלוקלת.

"עצמאות ישראל" אינה בשביל מעשיהם הטובים של ישראל, שהרי הנביא יחזקאל מכריז: 

"לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי. וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאום ה' אלהים בהקדשי בכם לעיניהם" (יחזקאל לו, כב-כד). 

ולכן היציאה מהגלות היא "קידוש ה'" גדול וכמ"ש שפירש רש"י (שם): וקדשתי את שמי הגדול, ומה הוא הקידוש? ולקחתי אתכם מן הגוים. ולכן נשמחה ונגילה בישועתו יתברך (ישעיה כה, ט), ולא נאמר "בישועתנו" אלא "בישועתו", כי גאולת ישראל היא גאולתו יתברך, ולכן הפגיעה בשלמות הארץ ובמדינת ישראל יש בזה חילול ה' נורא (ארץ צבי, כרוז ג), והגוים הנלחמים בה מרבים חילול ה' בעולם, ועם ישראל הנאחז בה ובונה את הריסותיה – מרבה קידוש ה' בעולם. וסופו לנצח אויביו "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

התורה וארץ ישראל הן כמו החיות והלב, ובלא לב אין חיות לאדם, וכידוע שהתורה לא יכולה להתגלות בשלמותה ובהדרתה אלא בארץ ישראל, ושניהם נקראים "מורשה" (מבי"ט בבית אלהים, שער היסודות פרק לב), והרמ"ק בספרו "אור נערב" (ח"ג פ"ה): וכן התורה עיקרה בארץ ישראל. וכן כתב היעב"ץ בסידורו "סולם בית אל" (עמ' יד): 

"כל זמן שלא יתנו ישראל בייחוד תלמידי חכמים שבהם דעתם על ארצם – אין תורתם מתקיימת באמת, כי הא בהא תליא, הן בלימוד והן במעשה".

ולכן מדינת ישראל חייבת להזקיף קומתה של התורה, למנוע התבוללות וטמיעה בעם ובתפוצות, ולהרים דגלה של האמונה ומורשת האבות, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג).

בסיכום: עצמאות ישראל פירושה להיות עם ריבוני, בלתי תלוי באחרים, בלתי משועבד למלכויות. ולכן צריך שחרור הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני. ותקומת ישראל היא תקומה רוחנית הצועדת לשלמותה הרוחנית לקראת בנין המקדש השלישי, והתהליך כרוך בקשיים מרובים הן מצד השמאל והן מצד הגויים שאינם חפצים בחידוש מלכות ישראל בארצה.

הנביא יחזקאל ב"חזון העצמות היבשות" (פ' לז, יז) פונה ליהודים היושבים בארץ זרה בקריאה לשוב לנחלתם: "כה אמר ה' הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל", וכן בהצהרת כורש מלך פרס לעלות לירושלים (עזרא א, ג). כך בימינו חייבים גדולי הרוח של ישראל לפנות ליושבי התפוצות לקום ולעלות לנחלתם כדי שתוכל למלא ייעודה האלוהי ולבנות את בית הבחירה, להיות אומה למופת לעמי תבל.

הכרת האומות בשנת תש"ז בזכותו של העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה ולביטול, כי זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ריבוני, עצמאי, לעמוד ברשות עצמו במדינתו העצמאית, ומכאן שפחד השבועות (כתובות קי ע"א) אינו קיים לגבי עצמאות ישראל, מאחר שברשיון האומות קמה מדינת ישראל, ואושר ישוב ארץ ישראל לפי דין ורשיון הגוים, כמבואר בספר "ארץ חמדה" (עמ' לב): 

"גדול יום הכרזת המדינה שהפכנו החלטת האו"ם לעובדה מבחינת הדין, ובזה פג כוח השבועה" (עיי"ש). 

וכן כתב הרמב"ן (המובא בחוברת סוד השבועה לגר"מ עטיה זצ"ל, ועיין בחוברת התנוצצות אורו של משיח למרן הרב הנזיר – הרב דוד כהן זצ"ל).

מכוח תיקון העולם והגדלת פירסום שמו יתברך, מתחייב העם לחלקיו להתפלל לשלימותה של הגאולה השלימה ולהופעתה, להצלחתה הרוחנית והחומרית של המדינה שהיא יסוד כסא ה' בעולם, וכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר העליון (אורות ישראל פ"ו אות ז, אורות הקודש עמ' קצא), וכיון שהגיעה עת הפקידה "פחד השבועות" הוא צפצוף בעלמא, כמו שכתב מהר"ם חאגיז בספרו "שפת אמת" (דף יד). וכן כתבו גדולי האחרונים.

תכלית המשיח לטהר האומה והאנושות כולה מרעל הטומאה המחלחל בחגוי תבל, מלך המשיח עתיד להדריך כל באי עולם בתשובה (שהש"ר ז, י), ברם ההתעוררות לזאת מתחילה מהתחייה הלאומית הישראלית, מישוב הארץ, הפרחת שממותיה, שיקום הריסותיה, ובכך תצעד הגאולה השלימה של העם היהודי והאנושות כולה (עיין ישעיה יא, ט. יחזקאל לו. יואל ג. מיכה ג).

הצימאון לגאולה הוא להשתעשע בתורתך (תהלים קיט, פס' ע, פס' עז, פס' צב, פס' צז, פס' קעד), וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ד-ה): 

"לא נתאוו החכמים... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמה כדי שיזכו לחיי עולם הבא" (עיי"ש). 

וזהו "חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא) שיתחדש עלינו בארצנו הקדושה, ולזה אנו מקווים בכליון עינים, והעולם כוסף לקבלת עול מלכות שמים, שהצינור לשפע רוחני אדיר זה הוא עם ישראל ריבוני בארץ חמדת ליבו, כי מבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם, כי חיבור ישראל וארץ ישראל מוריד ומשרה השכינה בעולם. וכתב הרב חרל"פ (מי מרום ח"ו): 

"ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל לארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת".