מלכות ישראל הארצית כעין "מלכותא דרקיעא"
מלכות ישראל הארצית כעין "מלכותא דרקיעא"
המלוכה במדינה האלוקית היא אמצעי המחשה לקיום הרעיון האלוקי של "ממלכת כהנים" בקוסמוס. ועל כן פריחת ארצנו וביסוס מדינתנו תלויים בשמירת התורה בארץ זו שהיא ממלאת מקום פורה לעבודת-ה', והמלוכה היא אמצעי לחיזוק הדת ולתיקון החברה הישראלית, לבל תתערב בתעלולי הגויים ולבל תלמד מחוקותיהם המתועבים. ולכן האידיאה האלוקית תביא לשגשוג וגילוי מלא רק בממלכה מסודרת בישוב מדיני, ומשוכללת בכל תיקוני תרבות שכוללים בתוכם כל המקצועות העולמיים שיוארו באור אלוקי (עיין אורות התחיה פ"ח).
וההצלחה השלמה בכל המישורים הן הפנימיים והן החיצוניים, תלויה בהגברת הקדושה, וההכרה שהקב"ה משפיע טובו על כלל יצירתו בכלל, ויצירת עמו העומדת מעל-לטבע בפרט. וכשמתכחשים לעיקרון זה אז הישוב המדיני הישראלי נמסר לכליון ולירידה שפלה, כי המסך האלוקי המסופק למדינה על ידי דבקותה באלוקות מסתלק, וצרות צרורות תוכפות המדינה. ובכדי להישאר במצבנו הנורמאלי, הרי הגשמת דרכי ה' בעולם לעשיית צדקה ומשפט מתגלה רק במדינה פוליטית לאומית שאזרחיה מתנהגים לפי התביעה השמימית, וכדי שניהולה יתממש לפי רוח התורה צריך לעמוד בראשה "מלך אידיאלי" שישמור על חיים דתיים מאורגנים, למימוש היעוד האלוקי הטמון בה, בליכוד האומה וגיבושה "לגוי אחד" בארץ חמדה, שטבעה להאציל רוח קדושה ונבואה ("ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה", מועד קטן כה ע"א וראה רש"י שם, ובכמה דוכתי), ובמיוחד האריך הכוזרי (במאמר א) על תושביה ואוצרותיה הגשמיים, ולכן זה מצריך שגם התנהגות אוכלוסייתה תהיה לפי "אופייה הרוחני" של האדמה שעליה מיושבים. ולכן גם מלך שממלכתו מיוסדת בארץ זו, חייב להנהיג רסן שלטונו לפי רוח ארצו שעיקרה לעשות רצון הבורא.
ובזה אפשר לפרש פסוק בתורה "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז, כ), כלומר הצדק קשור בקשר נשמתי עם הארץ וגילויו בתוכה מנעים את החיים, ובזה מובן שקבלתה מותנית בשמירת התורה. וכן הם דברי הרשב"א שהקשה על דברי הגמרא (שבת פח ע"א): "מכאן מודעא רבה לאורייתא" [שקיבלו את התורה בכפייה], וא"כ למה נענשו אם יש להם מודעא? ותירץ הרשב"א:
"שהארץ ניתנה להם בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, וכיוון דנתרצו במתנת הארץ תו ליכא מודעא, (עכ"ל).
רואים מדברי קדשו, שקבלת ארצנו והתנחלותנו בתוכה היא על תנאי שנשמור מצוותיו, ולכן טבע ארץ זה לשמור אמונים לבוראה (עיין בתורת משה לר' אלשיך [בראשית ו, יב] על דברי הגמרא בזבחים [קיג ע"א] עפ"י יחזקאל [כב, כד] שא"י לא גושמה ביום זעם כיון שלא הוציאה פירות לדור המבול), ולכן בודאי חפצה של ארץ זו להיות מונהגת על ידי מושל שארחות חייו סלולים על פי "משנה תורה", כי אין אחיזה והתמקמות לאנשי הרשע, והראיה היא שהערב רב מתו בבואם ארצה כדברי הזוהר, וההסבר לכך משום שערב רב מהותו להמריד עם קדוש כנגד בוראו ומעשה העגל מוכיח (עיין בנידון בכוזרי מאמר א סי' צט), וכל המחלוקות וההתקוממויות במדבר באו מצד הערב רב, ולכן מתו, ולא דרכה כף רגליהם בארץ שתכונתה קדושה וציות מלא למצוות, והבאת תושביה להגשמת הרצון האלוקי "וכל הגר בה קדוש יקרא לו", ולכן רק ישראל "הענוים" ראויים לארץ הענוה "וענוים ירשו ארץ" (תהלים לז, יא).
והקדושה הזאת מתגלה בשכבות הדלות והרמות על ידי משטר שפרצופו אלוקי, ומגמת מדיניותו לאורך כל המישורים להבלטת התכונה הארצית שבאמצעות עמה מתפשטת אמונת-ה' והשגחתו, וכדברי הכלי יקר בפרשת יתרו על הפסוק "אנוכי ה' אלוקיך" (שמות כ, ב-ג) שבזמן שישראל יושבים על אדמתם בשלוה ובעבודת-ה' אז מוסיפים כוח בפמליא של מעלה "ועתה יגדל נא כוח-ה'" (במדבר יד, יז). ולכן המלך העומד בראש צבאות-ה', מחובתו להטביע גושפנקא אלוקית נצחית על הרגש הפטריוטי, לקדשו קדושת עולמית, ולכוונו לקידוש החיים הכלליים. כי:
"הנטייה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטייה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה..." (אורות ישראל פ"ו, א).
וכן דברי הנצי"ב בפירושו "רנה של תורה" על שיר השירים (א. ו) :
"כי משונה לאום ישראל מכל הלאומים דצורתם המיוחדת ושמירת לאומם המה בתורה ומעשים טובים ולא בארצם ומלכותם ככל הלאומים" (עיין שם במטיב השיר).