מגמת השלטון האזרחי בישראל

מגמת השלטון האזרחי בישראל

הרשות האזרחית במדינת היהודים מחובתה ליצור תנאים נוחים לטיפוח חיים דתיים, ולכוון האזרח לקראת התעלות מוסרית בכוח חוקי התורה המשקפים דרישת המוסר האמיתי והנאמנות לאלוקיו, כי הדת שלנו היא המכוונת את התנהגותו הפוליטית והחברתית המאוגדת באגודה אחת, כדברי חז"ל (ויקרא רבה ל, יב) שקושרים שאת ארבעת המינים ביחד: 

"ד"א פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט, ו) הבונה בשמים מעלותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם) ואגודתו על ארץ יסדה לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון".

יוצא שהאחדות האמיתית היא עילוי להקב"ה בשמים, ורק באמצעות הדת האלוהית המובילה את האדם לתכליתו, והיא בודאי לבדה אמת ומרוממת פרטים שהקב"ה יצר בשבילם אדמה קדושה שמצרפת תושביה, ורק היא נמסרה לעם היהודי להנהיגה במדינתו, באורח חייו, ולא שאר הדתות. 

ור"י אלבו בעיקרים מבחין בשלשה טיפוסים של דת: 

"דת טבעית" ששוה לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, ותפקידה להרחיק עוול ולקיים יושר שהם תנאים הכרחיים לחברה, ועוול סוציאלי ממיט שואה על החברה בפרט ועל העלם בכלל, שהרי דור המבול לא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל (סנהדרין קח). 

"דת נימוסית" קובעת מה החברה חושבת ליפה ומה למגונה, והיא יחסית לכל חברה ומוגבלת היא. 

ואילו ה"דת האלוקית" שלמה ומוחלטת היא, ומובילה לשיא האושר, הטוב האמת והצדק.  

ולכן רק היא הפרצוף האמיתי של מדינתנו, שהיא חטיבה תרבותית רוחנית ולא פוליטית גרידא, וכל התעלות המדינה תלוייה בהתנהגותו של המלך ראש האומה, שעליו להוביל אומתו לקראת האושר האלוקי, וכמו שכהן גדול חייב להיות קודש קדשים כדי להינצל ממחשבות היצר ומדמיונות שוא, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב ע"א), וצריך סייגים וגדרים הרבה להינצל מתגבורת הרע. כך המלך שהוא מרכז כללות ישראל חייב להצטייד בקדושה מרובה כדי להיחלץ מכוונות זרות ומגבהות-לב. 

וזהו טעם נשיאת ספר תורה על לבו (סנהדרין כא, ורמב"ם פ"ג מהל' מלכים), כי ספר התורה הנושא התורה האלוהית על ידי עצם הליווי התמידי שמלווה המלך בכל מסעיו, ישיבותיו ויציאותיו, יחדיר קדושה וטהרה במוחו ובעצמותיו של ראש השלטון, ואז האורה הקדושתית תשפיע על צאן מרעיתו לקיים מה שכתוב בספר שהוא בחינת "בן-זוגו". אמצעים אלה שבודאי עין ה' המשגיחה ובוחנת כליותיו של האדם, מצאה לנכון לצייד את המלך בנשק חזק נגד הרהורי לבו, שמרוב פארו והדר מלכותו יחשוב כמחשבות מלכי האומות (פרעה, נבוכדנצאר וכו'), וימרוד וימריד את האומה כמו שמצאנו במלכים הרשעים. ולכן באה התורה ומחייבתו לשאת את "התורה" המלמדת לאדם "ענוה", שרק על ידי ביטול ישות העצמית זוכים ודבקים ברצון האלוקי. ובהכרה פנימית זו, יחזיר הייחוד לשם שמים בכל צרכיו הגופניים, וישמש דוגמא טובה לבני אומתו. 

ולפי זה בודאי מתממש רצון הציווי האלוקי להקים מלכות ארצית בעלת אופי רוחני, שפרטיה יובלו לציות מלא ולקיום מצוות-ה', כמעשה חזקיהו ויאשיהו ודעימייהו ששקדו להעלאת עמם לקראת הדבקות בנצחיות, וגילו את המהות העצמית של קדושת ישראל המבדילה אותו משאר העמים, וכדברי הרמב"ן בסוף פרשת אחרי מות (עיין רמב"ן ויקרא יח, כה) שיחוד עם ה' הוא בזה כי "חלק ה' עמו" (דברים לב, ט), ושלמות האומה מעוצבת רק בא"י במשטר תורני שראשו ממשיך בדרך סבו דוד שהיה מצטער מן האפיקורוסים ומן הגוים שהיו משיבין על החוקים והתורה, וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (פ"ח ה"ח): 

"וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך (תהלים קיט, סט), ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני (שם פו)...".

ואם כן גם מצאצאיו המולכים על עם קדוש, תפקידם להוסיף קדושה ולהצטייד בגבורה אלוקית להעניש פורצי הדת, ולהראות היופי והאמת שבחוקי ה', ושרק יד חזקה יכולה להתגבר על השקפות מעוותות ומבלעדיה "זדים רדפו תורה", ויד המינים מתגברת. 

ולכן הרמב"ם שפסק מצווה להעמיד מלך (הל' מלכים פ"א ה"א), רואה במוסד ה"מלוכה" ערך דתי כביר בחיי האומה ולא רק ערך מדיני חברתי כשאר האומות. וכך כתב בהלכות מגילה (פ"א ה"ט): 

"במה דברים אמורים שמקדימין וקוראין ביום הכניסה בזמן שיש להם לישראל מלכות, אבל בזמן הזה אין קוראין אותה אלא בזמנה שהוא יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר, בני כפרים ובני עיירות קוראין בארבעה עשר, ובני כרכין קוראין בחמשה עשר".

כלומר שהרמב"ם מפרש דברי ר' יהודה במסכת מגילה (ב) שאמר: "בזמן שישראל שרויים על אדמתם", כלומר על ממלכתם, אדמתם החשובה רק בקיום מלוכה אלוקית בתוכה. ובזה מגלה לנו רבנו הגדול ערכה החשוב והגדול, כשישראל מיושבים בארצם תחת מלכות אידיאלית ואין להם בלבולים והפרעות, ואז ממלכתם הארצית בחיזוקה ומעמדה הרם היא סיבה לבריאותם הרוחנית, כי היא נושאת מטען אלוקי שמגמתו לשכלל האנושות כולה. 

ולפי זה מובן לענ"ד למה ניתנה התורה במדבר ולא בא"י, כדי שלא יגידו ישראל לאומות העולם אין לכם חלק בה ואין לכם זכות הסתפחות והצטרפות למתנת-חמדה. אבל ניתנה במקום הפקר להראות שהתורה היא אוניברסאלית, כי בהיותה פרי גילוי שכינה שבסיני, מיועדת היא לכל באי עולם, ועם ההתגלות עם ישראל הוא מגלה אותה, והואיל והתעניינותה של הדת האוניברסאלית היא בחייו המוסריים של האדם, אנו דנים את האומות על פי התנהגותן בקיום "שבע מצוות בני נח", וכל מי שמניח אליליו ושקריו ונצמד לחוקי התורה הרי הוא בן אברהם "שאיחה את כל באי העולם" (ב"ר ריש פ' לך לך) על ידי הוראת אחוות ואחדות המין האנושי תחת השגחתו יתברך, שכל הנמצאים הם בריותיו. ולכן "כל מי שהוא אוהב את אחד אוהב את כל מעשה ידיו אשר פעל" ("נתיבות עולם" נתיב אהבת הרע), כי הרי הקב"ה בעצמו משפיע מטובו לישרי לב ולטובים ללא הפרש של מוצא ואמונה. 

והדבר בולט בתנא דבי אליהו רבה (פרשה י): 

"ודבורה אשה נביאה וגו' (שופטים ד, ד), וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו" (בנוגע לאוניברסאליות של היהדות עיין בכתבי המקובל ר' אליהו בן אמוזג, ובספרי הראי"ה קוק, ועוד...).

 ואם הוא בן האומה הרי הוא מצורף בכוח אמונתו והכרתו בהשגחת-ה', בפלאי הטבע וההיסטוריה "לממלכת כוהנים", שכיוון חינוכה ויצירתה להביא האומות לקראת היעד הנשגב: קבלת עול מלכות שמים, בחינת "כי מלאה הארץ דעה את-ה' כמים לים מכסים" (ישעיה א, ט), והואיל ומגמת ממלכתו לשפר פני האנושות כולה, לכן מכוונים צעדינו לקראת האלוהות בעולם הזה, עולם העשייה והגשמיות, ואינה בעלת השקפה שממלכתה אינה בעולם הזה וממילא נותנת "לקיסר מה שמגיע לקיסר ולאלוקים מה שמגיע לאלוקים", אלא רוחשת היהדות תפקיד אלוקי לכל מעשה אנוש במסגרת הקולקטיבית היוצרת מלכות שכולה כדברי הרב קוק מגלה את הקדושה והטהרה בכל אורגאניה, והיא אור לגויים (אורות, למהלך האידאות בישראל פ"ב ), ומהות הצדק היא לתת לכל נמצא מה שמגיע לו וכפי הראוי לו (רמב"ם מו"נ ח"ג, נג).