הלאומיות
זוהי ההגדרה האלוקית שמרן הרב קוק ותלמידיו הגדירו לנו את המושג "לאום". ולענ"ד כבר הרב סעדיה גאון קדמם בהגדרתו הקולעת "אין אומתנו אומה אלא בתורתה", שאין ניתוק בין הלאום והדת, ולא נבוא לסיבוכים ולמלחמה מהו "לאום". שחכמת הגויים מתפתלת ומתקשה לפתרון פשר הביטוי "לאום", זה אומר השפה המשותפת היא הקובעת את הלאום, אולם דוברי אנגלית יוכיחו כי הרי אינם מזדהים בלאומיותם עם אנגליה האם, ויש אומרים שהטריטוריה מעידה על הלאומיות, וגם זה מופרך כי עמי ערב יוכיחו. ויש סוברים שהדת המכונה בלועזית "רליזון" (religion) מעידה על לאומיות, וגם זה לא סימן מובהק, כי הרי עמי אירופה רובם נוצרים ולאומיותם שונה זו מזו. ולכן בעיית לאום בעמים לא ניתנת להגדרה מדוייקת, והחליטו באופן פשוט לפרשה בנתינות "אין לאום אלא נתינות [נתינות מדינית-ארצית]". אבל אצל עם ישראל אין ביכולתו לפצל הלאום מן התורה והדת ולהיעשות "עם בלא דת", וממילא צצות תיאוריות של פיצול, שכולן קורעות האומה לגזרים ומקרבות אותה להתבוללות, והשקפה מסולפת זו תיעלם מן העולם היהודי שמדינתו שונה משאר מדינות העולם.
אלא מאירת עיניים היא הגדרתו של הגראי"ה קוק ז"ל באורות (אורות ישראל פ"ו, א) שהלאומיות של עם-ישראל היינו הלבוש החיצוני של הרעיון האלוקי המפעם בפנימיותנו, שצריך להאיר כל מפעלינו וכל מעשי ידינו הגשמיים בעולם בגילויים שמימיים החורגים מכל מעשה הטבע, מכל פעולות ההיסטוריה האנושית. ובמיזוג האידיאה הלאומית והאידיאה האלוקית למציאות אחת, שמטרתה ביסוס התודעה של "אחדות ה'" בלב המין האנושי, עד שהרעיון יהפך לנחלת-הכלל ויהיה נר לרגלי מעשי האומות. ולכן רצה ה' יתברך שתיקון העולם במלכות שדי לא יוגשם על ידי יחידי סגולה אלא באמצעות כלל ישראל המהווה אורגאניזם (גוף) שלם בעל מיטען דתי אלוקי, ואוצר אמונות ודעות שאנו נושאים על שכמנו במתח החוויה האלוקית שהיא מנת חלקנו.
ויוצא אם כך שהמונח "יהודי" הוא מושג לאומי ודתי כאחד, ואין הפרדה בניהם. וכל אדם שרוצה להצטרף ל"יהדות" המהווה את האומה הישראלית בעלת "תורת ישראל", מחובתו להצטרף לאומה ולא להצטרף לאומה לחוד, ולדת ישראל לחוד, כפי שטוענים למשל המתבוללים למיניהם, כי זה פיצול בהצטרפות, ואינו יכול להיות "גר צדק" בן אברהם אבינו. ורק הצטרפות על ידי גיור הלכתי במילה וטבילה וקבלת מצוות כפי שהתורה דורשת ופותחת שעריה לכל נשמה זרה הרוצה להסתפח לכנסת ישראל.
ורות המואביה בהצטרפותה לעם ישראל ולדת ישראל, להיות קשורה עם העם בכל ארחות חייו הן בחיים והן במוות (קבורה), מדגימה לנו הגיור האמיתי הרצוי בעיני הבורא, וממילא זכתה שמשיח-ה' יהיה ממנה, ואין מוצאה המואבי פוסלה מלשאת תפקיד רם ונשא לשכלל האנושות. וכך מגמת גרי צדק כפי שמהותם מובלטת בש"ס, כגון ר' מאיר ור' עקיבא שהיו ממשפחות גרים, אונקלוס הגר, שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב, וכו' (עיין גיטין נז; סנהדרין צו, וכו'), הואיל וגירותם היתה בהצטרפותם האמיתית והכנה לדת וללאום זכו לתורה ולהתעלות גדולה, ומכאן הוכחה שהתורה אינה פוסלת אדם המסתפח ברצונו הכן ובנשמתו לאומה הישראלית.
ולפי זה אין מקום במדינה יהודית לבעיית "לאום", לדון בשאלת "מיהו יהודי" שקרעה את בית ישראל ונתנה למידת הדין לקטרג. ואם מדינתנו נושאת עליונות תרבותית אלוקית, הרי בהתעצמות ממלכתנו וחיזוקה מביאה לחלות הרוחניות בעם ובהיסטוריה הקוסמולוגית, כי המצב הבריא של הגוף יש לו השפעה על הרוח, כי הנפש והגוף הם מהות אחת, יחידה אחת בלתי מחולקת, וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ג-ד): חובה על כל האדם לשמור על בריאותו כדי שיכול לעבוד את הבורא בכל מאודו, בגוף איתן ובדעת ישרה וברורה. ובפרק ד (ה"א) כתב:
"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן...".
והאדם שהוא "עולם קטן" המורכב משתי תכונות רוחנית וגשמית, זקוק הוא לאיזון מוחלט ולתאום נפלא בין הגוף והנפש, וכל סטייה קלה מאותו איזון מולידה זעזועים הן בגוף והן בנפש, ומסיבה זו הרפואה היהודית היא רפואה פסיכוסומאטית המתחשבת בריפוי הנפש.
והקב"ה שברא את האדם ומרכיביו הביולוגיים מצווה לנו "השמר לך ושמר נפשך מאד" (דברים ד, ט), ופירושו לענ"ד שמור את עצמך, את גופך, כי שמירת הגוף מביאה לשמירת הנפש ולקיומה בלבושה הגשמי, וכל מחלה גופנית מזעזעת הנפש ומחלשת תאוותה לעבודת ה', ואין בכוחה להתקשר עם מקור מחצבה בדעה ברורה, וזוהי תפילת רב (ברכות טז) אחרי תפילתו אמר כך: "יה"ר מלפניך שתתן לנו חיים של חילוץ עצמות", כלומר היא ברכה מעולה, כדברי ר' אלעזר (יבמות קב ע"ב): "ועצמותיך יחליץ, אמר ר"א זו מעולה שבברכות". כי בודאי הכוח הפיזי נאה לאדם המשעבד רצונו לתורת-ה' ונאה לעולם, שעל ידי צדקותו העולם עומד, ודוחה כל גזירה רעה", "צדיק מושל ביראת אלוקים" (מו"ק טז ע"א, שבת סג ע"א, כתובות קג ע"א), ורבנו חננאל מפרש שם (כתובות קג) שהצדיק מבטל בתחינתו גזירות של הקב"ה הרעות מלבוא על עמו ישראל" (ועיין בסדר הדורות ח"ב אות ט. ובעירובין סב; רש"י ר"ח ותוס' שם).
ולכן בריאות ממלכתית, מכל הבחינות זוהי גילוי חוזק נפשו של העם בהיותו על אדמתו בריא, איתן, ומשוחרר מכל מועקה, וחוזק זה הרוחני והגופני מתגלה רק בא"י "ארץ הטובה", טובה לנשמה ולגוף הישראלי, ובה משיג יציבות ואיתנות.
וזהו הרעיון לקוצר דעתי המונח בסמיכות פרשת כי תבוא לפרשת נצבים "כי תבוא אל הארץ וסמוך ליה אתם נצבים", ללמד אותנו שמתי אנו נצבים ועומדים זקופים ומצויידים בגבורה אלוקית, רק כשנטועים בארצנו ובאים אליה בלי חישובים. ויציבות רוחנית זו מביאה גם כן לחיזוק גופני, לעמידה במבחנים קשים, וכשאנו ניצבים זקופים בפרצופנו האלוקי ובגאוותו הלאומית-יהודית על ידי הסתגלותנו לתורה ולמצוות, אז "וראו כל העמים" כי עם זה הוא יצירה שמימית המיועדת להעלאת ניצוצות הטומאה בעולם, ותחילת השפע הרוחני והגשמי מבליטה כוחה וסידורה המופתי של ממלכתה הארצית המותחמת על ידי צווי ה' הממחישים רצונו יתברך.
ואומה זו השואבת כוחה מאלוקות בכל מפעליה, מראה לעולם כולו שאין עצמה וכוח ככוח הנובע מהשראת הקדושה והמשכן הפנימי השרוי בכל תושב ותושב הגר ב"בקעת ה'" (כינוי לא"י לפי בעל ספר החינוך), הממליכים הקב"ה על השמים והארץ ועל ארבע רוחות העולם שהוא אחד" (ברכות יג, ירושלמי ברכות פ"ב ה"א לפי גירסת הבה"ג), ובספרי ואתחנן (ראה מדרש תנאים לדברים פ"ו, ד) דורש: 1) ה' אלוקינו - עלינו; ה' אחד - על כל באי עולם. 2) אלוקינו - בעוה"ז, ה' אחד - בעוה"ב.
יוצא לפי הבבלי והירושלמי ופירוש אחד של הספרי, שאנו ממליכים את הקב"ה מבחינת מקום בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד (דברים ד, טל), שאף "באוירו ובחללו של עולם ממליכים אותו", שאין מקום פנוי בלי שכינה (שמו"ר פא, ט), וכדברי רבותינו ז"ל: "הקב"ה מקומו של עולם", וז"ל המדרש (בראשית רבה פ' סח סי' ט):
"ויפגע במקום, ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג, כא) הנה מקום אתי, הוי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".
ואם יחוד זה עולה ממלכת כוהנים, הרי מטרתנו לטהר ולזקק "אמונות אליליות ומערכי רוח האדם" (איגרות הראיה ג אי' תתעא), וכך כתב הרב קוק (אגרות הראיה, כרך א, קיב):
"ע"ד האמונות הזרות, אומר לכ"ג את דעתי, כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי-אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. "והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלקינו", וזה נוהג אפילו באליליות, וקל-וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר"א ז"ל: ואת עשו שנאתי - את הטפל לעשו, אבל עקרו הוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז, ועל-כן "ראיתי פניך כראות פני אלקים" אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם, ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם. דעה רחבה זאת, ממותקת במתקה ודבשה של תורת אמת, צריכה להתלוות עם כל ארחותינו באחרית הימים, למחתם אורייתא בהיכלא דמלכא משיחא בהפיכת מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא" (ועיין אורות ישראל פ"ה).
ובזה מובלט האוניברסאליזם של האומה היהודית שכולה חסד ושאיפותיה לגמול חסד ולבנות קומת האומות. וכמו שמעשי ישראל מוסיפים כוח בעליונים כדברי שער הכוונות (דף כד), וכדברי בעל "נפש החיים" על הפסוק "תנו עוז לאלוקים על ישראל גאוותו" (תהלים סח, לה) שגאוות-ה' ועוזו על ישראל, שאורן מאיר לעולם להפוך אותם ל"דבקי אלוקים", שזוהי תכלית אחרית הימים.
ולכן כל תיקון ותיקון בממלכתם הוא התחלת הכשרת שאר הממלכות, כי כלל ישראל בעל המשקל הסגולי האלוקי הכולל ערכים נעלים, יוצר "מדינת הקדושים" שאינה כיתר המדינות שהרכב אומתן לטפח טובת הפרטים להביאם להשגת עושר ולריבוי קניינים גשמיים, וזהו אושרה של סוג מדינה זו שנקראת "מדינה מעולה" לפי הפילוסופים, שמציאות הפרט ואשרו הוא "ההפלגה בתענוגים".
אבל ממלכתנו במדינתנו הממוקמת ב"בקעת-ה'", קשורה קשר נצחי עם קוב"ה ואורייתא, ותכליתה בתור קיבוץ כללי להשיג השכלת האמת בפועל אלוקים ומעשהו, למען דעת שלמותו יתברך, ואז גם תפעל לכיוון ההשתלמות הרוחנית בכל אורגאניה הממלכתיים על ידי קידוש חייה ויצירת "הצלם האלוקי", וממנה תשתקף אהבת-ה', אהבה קוסמת אחרים, כדי שממלכות נכריות תקלסנה אותה ותתאווינה למעשיה (כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ה הי"א לגבי עובד-ה'), ובזה היא מקדשת את השם, כי רק קירבת אלוקים לה טוב , ומקום מנוחתה ואשרה הוא רק אלוקים, ואז "נפשו בטוב תלין" (תהילים כה, יג). ומבלעדי קישורה התמידי לה' אז "צרות לבבי הרחיבו" (שם יז), ואויביה רבו (שם יט).
ולפי זה כתר תורה עולה על כתר מלכות, והמלכות היא רק שרביט בידי חוקי התורה להרים קרן הדת. ולכן "ספר תורה" מלווה את המלך תמיד כפי שאמרנו, אחד בתור איש ישראל שחייב לכתוב לו ספר תורה, והשני בשביל לימוד הנהגות המלוכה (עיין במשפט כהן סי' קכד). והחיוב הזה לשמור התורה ככל שאר ישראל, תכליתו "ליראת את ה'" "ולבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, יט-כ), ולא ינהג גסות לב על עם קודש, אלא ילמד ממשה המלך הראשון (לפי הרבה מדרשים וגמרות סנהדרין קי; שבועות טו; ובזוהר פרשת תרומה קנד) שהיה בעל המידות התרומיות של "איש האלוקים" שנשתבח על ענוותנותו מכל אדם, והפלגת נזירותו מכל עניני העולם, ובכל זאת מצוין בכישרונותיו בתור איש המעשה שטכסיסי מלחמה לא זרים לו, והנהיג דעת אלוקים בעדת קדשו, ומשפטי-ה' שהם למעלה מחוקי אנוש כאלוקים מחוקקם והם ירושה לנו לכל הדור. ולא משנה אופי המשטר בין אם הוא ריפובליקה או ממלכה חוקתית, והמלך רק זורע חוקי התורה בעם לאורך כל שדרותיו, להיקרא עבדי-ה' המשוחררים מעול מעיק של התאוות, וכדברי דוד "אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי" (תהילים קטז, טז), כלומר כשאני עבדך וכל רצוני להשתעבד לך ולתורתך אז פתחת למוסרי, למעיקי, ולכלל תאוותי הכובלות אותי ומכניסות אותי בגדר של "עבד הזמן" (ריה"ל ).
ולפיכך מלך שרירותי רחוק מעול מלכות שמים הרי מטמא את עמו וארצו, ומוביל את ישראל לחיי תענוגות במקום לחיות חיים אידיאליים, וכתפיסת היוונים שביכרו את החומר על הרוח, והקדישו בקדושה אלוקית את הטבע וכוחותיו, ופולחן זה גרר אחריו התמסרות מסנוורת לתענוגים ולהשחתת המידות. וכן לא כשיטת ההודים שקראו מלחמה על החומר וטיפחו הסיגופים והצום, משא"כ חיינו חיי אלוקים המה, שהקדושה האלוקית מאחדת את היסודות הקוטביים ובוחרת בחיים גשמיים המוארים באור הקדושה והטהרה. והיהדות מתעבת חיי הנאות בהמיות, ומואסת בחיי נזירות, כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה (ישעיהו מה, יח ). ולכן בשיבתנו לתקומת חיינו, לא נחזיק בשיטת האסיים שתפסו שיטת ההודים הרואים בבריאה האלוקית חושך ואפילה, אלא נחזיק בקדושת החיים בשיטת התורה "שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי" (חגיגה יט, ב ועיין הרע"ב לחגיגה סוף פרק ב), והטהרה תהיה בסיס לכל מעשינו. וזוהי שיטת המיזוג, שיטת הסינתזה האידיאלית שרוח התורה נוחה הימנה, ולא כעמים שמזיגה בין רוח וחומר זרה לעיניהם ומתגברים לחזק החומר גרידא, ולתפוס אומנות החרב לנצח את הקול - קול יעקב (בראשית כז, כב) הבוקע מבתי מדרשות, וכל זמן שישראל מגביר "קול התורה" אז כוחו מתגבר , וכובש ההתפתחות האנושית לפרטיה. ולכן מעלת ממלכתנו במדינת האושר והקודש שיעלו בה בני ישראל לעבודה רמה, עד שכל מה שתתווסף להם ברכה בענייני העולם כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ה' באמת (עיין חבש פאר דרוש א), ואז התהילה לאלוקים. וכל טובה זו תושג לאנושות על ידי גילוי מהותו הטבעית של עם-קדוש המאוחד על ידי תורתו – וכל לבטי נפשו ועקימת תכונתו אינם אלא אונס מצד הקליפה המשתוקקת לבלעו, וזהו ההבדל בין ישראל לאומות העולם, שבוראם הכיר מהותם.
ולכן הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל בעל כרחם של הגוים, היא שיא קידוש ה', והוכחה גלויה שאכן יש אלוהים בישראל וכוחו וגבורתו ונצחונו מתגלים על ידי כוחם וגבורתם של ישראל, ושפלותם של ישראל היא חילול ה' גדול (רש"י ליחזקאל טל, ז), ולכן ה' יגאל אותם גם בלי זכויות כדי לקדש שמו, ולמנוע חילול ה' בגוים (יחזקאל לו, כב).