דינא דמלכותא דינא

דינא דמלכותא דינא

כתב הרשב"א בתשובות (ח"ו סימן פט), שזוהי כוונת חז"ל באומרם "דינא דמלכותא דינא", ולא "דינא דמלכתא דינא" . כי המלך הפועל ומחוקק חוקים מחוץ לחוקי התורה, רק להנהגת המלכות בסדר מופתי ובכיוון טוב ולא להפיק תועלת אישית, כי הוא מהווה "מרכז האומה" וכל פעליו לטובת הכלל. 

והנה המקור של דינא דמלכותא דינא הוא בגיטין (י), נדרים (כח ע"א), בב"ק (קיג), בב"ב (נד), ונפסקה להלכה ברמב"ם (בהל' גזילה פ"ה הי"א), וטור (חו"מ סימן שמט סע' ו), ובשו"ע (חו"מ סימן קצ). והגדרת אימרה זו של שמואל שחוקי המלכות ודיניהם בענייני ממונות יש להם תוקף בדיני ישראל, ואין מי שיחלוק על הלכה זו.

ובטעמו של דבר מחולקים הראשונים: 

א- יש ראשונים שכתבו מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, ולפיכך דין גמור הוא ואין בזה משום גזל. (רשב"א בב"ב נד; ושו"ת אור זרוע סימן תשמה).

ב- ויש שכתבו לפי שכל הארץ של המלך היא והוא יכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ (הר"ן, ר"א ממיץ, הרא"ש וכו').

ג- יש מפרשים משום שהוא מגדר של כיבוש מלחמה וכאילו לקחום במלחמה שיש לו בהם קנין הגוף ועל כן באו לגור בארצו (ריטב"א, נמוקי יוסף, כסף משנה בהל' עבדים פ"ט).

ד- ויש שכתבו שלומדים דבר זה ממשפטי המלוכה הכתובים בספר שמואל בנוגע למלכי ישראל, והוא הדין למלכי אומות העולם כי דיניהם דין (מבי"ט בהל' גזילה פ"ה. ומאירי בב"ק). 

והנה הפוסקים נחלקו אם דינא דמלכותא דינא נאמר גם במלכות ישראל: 

1. הר"ן (בנדרים כח) מביא בשם רבנו תם דדוקא במלכי עכו"ם אמרינן דדמ"ד מפני שהארץ שלו ויכול לגרשם, אבל בישראל שארץ ישראל ירושה היא לכולנו מאבותינו אינה של מלך (נ"י, רשב"א וכו'). 

2. ויש סוברים שאין הבדל בין מלכי אומות העולם לישראל בדינא דמלכותא דינא (רמב"ם בהל' גזילה פ"ה, מאירי, טור וב"י), והטעם הוא משום שזה משמרת עמו כדי שלא יזוקו הדרים פרוצים בין השכנים ויהיה בזה נזק המלך והרי כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו.

ורוב הפוסקים פסקו שדינא דמלכותא דינא בין בישראל בין בגויים, ועשו את החילוק הנ"ל שרק במסים וארנוניות ולא בדברים השייכים בין אדם לחברו (תשובת רשב"א מובאת בב"י חו"מ סימן סח, רשב"ם בב"ב נד, מהר"י קולון שורש קפז; ריב"ש סימן קיג), כי כפי שאמרנו מלך ישראל מתנהג לפי התורה, וחוקיו וסדריו רק לטובת כלל-האוכלוסייה, אבל להפיק לתעלתו העצמית אין דינא דמלכותא דינא והוא מפיר חומת התורה, ובזה נענש אחאב שרצה הכרם לטובתו. 

וראיתי שהחתם סופר מכריע ואומר שאף לאלו שסוברים שבמלכי ישראל אין אומרים "דינא דמלכותא דינא", אין הדברים אמורים אלא במיסים שמטיל בעל כרחם, אבל במנהגים ונימוסים שהם לטובת המדינה לדברי הכל אין לחלק כי הרי מקבלים מרצונם, אבל מלך שעושה על אפם ועל חמתם של הציבור לא שייך בו דינא דמלכותא דינא (חת"ס חו"מ סימן מד בשו"ת). והסבר מחלוקת שתי הסיעות תלוי בפסק הלכה של כל האמור בפרשת מלך אם מותר בו או אסור. הסיעה הסוברת שגם במלכי ישראל שייך דמ"ד תופסת שכל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו, ואילו השנייה סוברת שלא נאמרה אלא ליראם ולבהלם ולא אליבא דהלכתא.

והנה מצאנו לרבנו יונה (בב"ב נד) שסובר שהטעם של "דינא דמלכותא דינא" מטעם "הפקר בית דין הפקר", כי יסודו של דין זה מטעם ממשל ושלטון, ולכן "מלך" שהוא שולט ומושל יכול לחקוק חוקים חדשים שלא היו בחוקי המלכים הראשונים, כל שהשווה בו את בני המדינה דין הוא (טור חו"מ סי' שסט). ויש חולקים וסוברים שזה רק אם הדברים ידועים בכל מלכותו ושהמלכים שלפניו הנהיגו זאת וכתובים בספר החוקים, אבל אם הוא מחדש מעצמו אין דדמ"ד (רמב"ן לבב"ב, ריטב"א לנדרים, מאירי בב"ק קיג). 

ולענ"ד שתי הדעות מחולקות אם זה מדין "הפקר בית דין הפקר". הדעה הראשונה סוברת מטעם הפקר ב"ד הפקר, ולכן יכול לחדש חוקים חדשים כי אם לא אין זה שלטון וממשל, ויסוד מלכות הוא משילות ושילטון כפי שאמרנו, ולכן ביכולתו לחוקק חדשים. והדעה השניה תופסת לא מטעם הפקר ב"ד הפקר, אלא מטעמים הנ"ל. 

והענין של "הפקר ב"ד הפקר" הוא הלכה רווחת בישראל, וכלשון הרמב"ם (פכ"ד ה"ו מהל' סנהדרין): 

"וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר". (והדבר בא בביאור יותר בריב"ש סי' שצט). 

דינא דמלכותא דינא מול חוקי התורה

והנה הענין של דינא דמלכותא דינא חל רק כשאינו נוגד דברי התורה (תשובת רשב"א מובאת בב"י חו"מ סימן כו), וכן הביא מהר"י בן-חביב שמה שהמשפט הערכאי דן לפי דינא אינו נקרא דדמ"ד, ולכן לפי זה חוקים חילוניים במדינת-ישראל אינם בגדר של חוקי מלכות, וכל בן תורה מצווה להתרחק משיפוט זה, כי המשפט התורני מעשה אלוקים הוא, ואינו תחוקה אנושית לקוייה שאין בכוחה להקיף בפרוטרוט יסודות המשפט. אבל המשפט העברי "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהלים פט, טו. צז, ב) והוא דעת-אלוקים עלי אדמות הבונה בית ישראל לתפארת. 

ובתקופתנו, תקופת השיבה למקורנו, לחיות חיי קוממיות ממלכתית ותרבותנו, תרבות-ה', "תורת אלוקים חיים" המשכללת כל הכוחות הרוחניים והגשמיים, צריכים להתבסס על פרוצדורה משפטית אלוקית ולא זרה, וכל משפט נכרי הוא בעוכרינו ומחליש נשמתנו, שרק חוקי ה' הם מזונה והודה. ולצערנו אנו נמצאים במצב של ילדות ורוחנו נמוך ומבצרנו חלש על ידי חיקוי מחשבות שונאינו, ואולם התרפקותנו על דודנו וגעגועינו אל נחלתנו, לחיים טהורים ובריאים חופשיים מכל שמץ זר, יתבררו ויקלעו למטרתם רק בחזרתנו "למשפטי ה'" המיוחדים למהותנו, להיות "אנשי קודש", וכדברי המדרש (שמות רבה פ' ל סי' ט): 

"ד"א ואלה המשפטים, הה"ד (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים... ד"א מגיד דבריו ליעקב... כך אמר האלהים לישראל עד שלא בראתי את העולם הזה התקנתי את התורה שנאמר (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, מהו אמון אומן שנאמר (במדבר יא, יב) כאשר ישא האומן את היונק, לא נתתיה לאחד מן עובדי כוכבים אלא לישראל שכיון שעמדו ישראל ואמרו (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד נתנה להם הוי מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי אלא למי ליעקב שבחרו מכל העובדי כוכבים ולא נתן להם אלא מקצת נתן לאדם ו' מצות, הוסיף לנח אחת, לאברהם ח', ליעקב ט', אבל לישראל נתן להם הכל... כך הקדוש ברוך הוא לא נתן לעובדי כוכבים אלא מקצת מצות אבל כשעמדו ישראל אמר להם הרי כל התורה כולה לכם שנאמר (תהלים קמז, כ) לא עשה כן לכל גוי...".

רק המשפט העברי שמגמתו להחדיר קדושה ואלוקות ניתן ליהודים, לבית ישראל בתור נחלה פרטית ו"לא עשה כן לכל גוי", כי לבני נח ניתן רישיון להעמיד דיינים לפי שכלם והגיונם (תשובת הרמ"א סי' י) כדי להתקין פני החברה, ולכן ישראל בקיום "המשפט העברי" נעשים שותפים לקב"ה במעשה בראשית "אשרי שומר משפט עושה צדקה בכל עת" (תהילים קו, ג) ומחובתנו לחזק ולבסס המשפט התורני הואיל והדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה (שבת י ע"א) ועל ידי המשפט האלוקי אנו שותפים עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לכן נמצא שהעושה משפט מחזק העולם ומקיימו, ולכן אומתנו נצטוותה "שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיה נו, א) כי על ידי המשפט עושים צדקה עם העולם, וכל התורה תלוייה במשפט (עיין רמב"ן ריש פרשת משפטים). וקיום המדינה הקמה לתחייה, מותנה בתוקפה המוסרי והחזרת "משפטי האמת" למסלול חייה. ורק דיינים הבקיאים בארבע שולחנות הם שופטי אמת, ויביאו חיי הציבור והפרט לעליונות ולהכרה ברורה בקישורם להקב"ה. ובהכרח שהמדינה תהיה כפופה לחוקיה הלאומיים, כי הרי המשפט קדם ליצירת מדינתנו, משא"כ בהיסטוריה האנושית המדינה קדמה לחוק, והחוק נוצר על ידי תחוקה פרלמנטרית, ואצלנו תורת-ה' קדמה לקבלת שטח ארצנו. ורק חוקים אלה השקולים בפלס מאזני צדק יתוו דרך ליצירת עם אציל-רוח וקדוש, שדייניו ושופטיו מלאי רוח אלוקים וממלאים תפקיד של 'מתורגמנים' מפיו של הקב"ה ושכינה מדברת מתוך גרונם, והמלך מבצע פסקי דין של הסנהדרין הממנה אותו ושואב כל כוח הנהגתנו ממנה, וכוחו מדרבן האומה לרעות בשדות התורה והמצוה.