איחוד לבבות ודעות בזמן קיטוב ופילוג
איחוד לבבות ודעות בזמן קיטוב ופילוג
״ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חוק מצווה כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזוהרה, כי אם בתור תנועה חופשית פנימית עזה״ (אורות הקודש ח״ג, שיח).
א - לחיות יחדיו
אין ספק כי אנו עוברים כעת במדינתנו תקופה קשה של מתחים ויריבויות מהרבה בחינות: רוחנית, חברתית, מדינית וכלכלית
אבל בהשגחתו יתברך על עמו ונחלת קדשו, אחדות האומה תלך ותתעצם עד למרום פסגתה האלוקית. שותפות גורלנו ואחדות האומה הישראלית מתגלמות ומתעגנות במציאות "מדינת ישראל" שהקמתה מהווה ״שותפות גורל״ לכל יהודי היושב בציון ולכל אדם אשר בשם ישראל יכונה, ואפילו שוכן בתפוצות ורחוק מקיום מצות ישוב הארץ הוא נכלל בכלל ישראל, בציבוריות הישראלית, בנשמת האומה.
תורת ישראל מקדישה תשומת לב מיוחדת לרעיון ״האחדות הלאומית״, לאהבת הזולת, ויסוד התורה כולה הוא הצו האלוקי ״ואהבת לרעך כמוך אני ה׳, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה״ (ויקרא יט, יח; ירושלמי נדרים פ״ט הל״ד; ספרא ויקרא י״ט; שבת ל״א, א׳) וכתב בעל החינוך (מצוה רמג) "שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך" והיא יסוד המעמיד את בנין הפאר של האדם (עיי"ש), ובלי האחדות הלאומית אי אפשר לקיים כל תרי"ג מצוות, ורק כשאנו נקהלים ומלוכדים יחד כאיש אחד ובלב אחד אז אפשר לקיים כל מצוות התורה כי כולנו ערבים זה לזה (שבועות טל, א).
"אהבת הריע צריכה להתבטא ברגשות ובמעשי רחמים כלפיו, ויאהב חברו "אהבת נפש" וזו תתבטא באהבת שלום וריעות, ומבקש תועלתו וישמח בטובתו" (שם בחינוך ומסילת ישרים פרק יא).
מצוות אהבת הריע נעוצה במצות "ואהבת את ה' אלקיך" וכתב המהר"ל (דרך החיים עמוד לח-מג): "מי שהוא אוהב את השי"ת אוהב את הבריות שהן ברואיו יתברך", ולכן כתב השל"ה הקדוש (שער האותיות אות ב') ששתי האהבות מחוברות ומתייחדות על ידי אחדותו יתברך, והן שני עמוד התורה, וצריכות להיות דומות זו לזו וכמו שאהבת השי"ת היא בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך, כך אהבת הבריות צריכה להיות בכל לב, בכל נפשו ובכל ממונו (עיי"ש) ובזה יהיה שלום בין הבריות (החינוך שם).
וכן הרבה להסביר בעל "קדושת הלוי" בסוף ספרו, שאהבת הבריות מובילה לאהבת ה' שיצר אותם בחכמה גדולה והם יצורים נכבדים, והפוגע בכבודם פוגע בכבוד יוצרם (ועיין תומר דבורה סוף פרק ב').
נמצאנו למדים ששתי המצוות קשורות יחד, ומי ששונא בריותיו של השי"ת אי אפשר לו לבוא לאהבת הבורא (נתיבות עולם, נתיב אהבת הריע פרק א'), ומי שאוהב את ה' בתכלית האהבה חייב לאהוב יצוריו, לאהוב את האור הגנוז בהם, את הצלם האלוקי שבהם, האהבה לכל אדם לא מנותקת מאהבת ה' אלא נובעת ממנה, והיא ניצוץ קטן ממנה (עולת ראיה ח"ב, ד).
ומה טיבו של האור הזה? האור הגנוז באדם הוא אור הנשמה, רוח ממרום השוכנת בהווייתו הגופנית של האדם והיא מקור לכל תשוקותיו וכיסופיו לטוהר, לזוך, ליושר ולצדק והיא מקרינה ומאצילה על ישותו העצמית של האדם הקרוץ מחומר. יסוד בריאתו של האדם הוא היושר והטוב ״אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשובונת רבים" (קהלת ז, כט) "בצלם אלקים עשה אותו" (בראשית ה, א) ו"צלם אלקים" באדם הוא היסוד לאנושיות המשותפת לכולם (אבות פ"ג, יד).
האור הגנוז הזה שבנפשו של כל אדם הוא היסוד לתקוות העתיד הטוב של האדם כיחיד וכחברה, והוא היסוד המוצק לאהבת ישראל, לאהבת הבריות אפילו גויים (מהרח"ו – שער הקדושה ח"א שער חמישי; ותומר דבורה סוף פרק ג').
"אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלוקי של כנסת ישראל שהיא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים" (אורות דף קמח; אור החיים לדברים כו, יח; ברכות ז, א) ואפילו כשישראל רשעים ח"ו, לא תזוז שכינה מהם (אור החיים בספרו "חפץ ה'" על ברכות ז, א) והתורה מכריזה "ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה).
ואהבה זו היא היסוד להבנה, לסליחה למחילה ולוויתור הדדי בין כל שכבות האומה, בין כל חלקיה ואישיה, כי הציבור הישראלי מורכב מצדיקים רשעים ובינונים (ר״ת ציבור) ושלושת הסוגים הללו מרכיבים את כלל ישראל, את קדושת האומה שהיא יצירה אלוקית מיוחדת ״עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא) ולכן חייבים לאהוב כל יהודי המרכיב ישות זו ולמנוע צערו, כאבו והפסדו.
ב- האחדות: מקור הטוב והברכה
״האנוכיות״ גורמת פירוד ושנאה, התרחקות מחסד ואמת, והבלטת ה"אגו" האישי, ולעומתה, האחדות היא מקור הטובה והברכה, השמחה והיצירה המעשית והרוחנית, ולכן רק באיחודנו הלאומי וליכודנו לחטיבה אחת מיוחדת בצביונה האלוקי, אנו מקנים זכות קיום לעצמנו, משלימים את דמותנו, מייפים את צורתנו ומנציחים את קיומנו כעם מובדל מתרבות ההבל והשקר של הגויים ולכן נצטווינו להתרחק מדתם כדי לשמור על זהותנו הלאומית הקדושה ואנו עם אחד מפני שיש לנו א-ל אחד ־ ״גוי אחד״ אנחנו, אחד כיחודו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח״ (אורות נה).
הערבות היהודית ההדדית - ״כל ישראל ערבים זה לזה״ (שבועות לט,א) - מייחדת ומציינת את עם ישראל משאר העמים ועושה אותו לגוי אחד, לאגודה אחת מיוחדת במינהו ומפוארת בצביונה הקדוש.
יסוד זה גלום ברעיון ארבעת המינים בחג הסוכות המאחד את כלל ישראל לישות אחת, והקב״ה בעצמו מתעלה באיגוד זה כאומרם:
״ואימתי הוא מתעלה כשהם עושים אגודה אחת שנאמר ״ואגודתו על ארץ יסדה..." (ויקר״ר פ״ז; ילקו״ש אמור; מנחות כז,א).
תורת ישראל על כל מצוותיה מחנכת לאהבת ישראל המקיפה את כל שכבות העם, והיא שוללת פרישה מן הציבור, התבדלות והתנתקות מהחברה, כי כולנו "גוף אחד", חטיבה לאומית מיוחדת, מאוגדת תחת דגל אמונת היחוד וכשצרת ישראל אינה צרתו של היהודי וכלל ישראל אינו מעניינו, הרי על אדם כזה כותב הרמב״ם (הל' תשובה פרק ג' הל' יא; הל' אבל פרק א הל' ד; תוספתא שמחות פ,ב הל' י) שאין לו חלק לעוה״ב, כי פרישתו מחבלת בליכוד הפנימי ובערבות ההדדית.
ולכן קיים משקל נכבד בהתקשרות כל יהודי לאומתו, ובהתחברות זו די, וכמו שכתב בעל ״צדקת הצדיק״(אות נד):
עיקר היהדות בקריאת שם ישראל כמו שנאמר ״חבור עצבים אפרים הנח לו״. כלומר, כיוון שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגויים ולהיות בכללם (עיי״ש).
ואפילו רשעי ישראל על ידי חיבתם של התכונה הלאומית בישראל זוכים לחיי העוה״ב, וכדרשת חז״ל על אחאב ״לי גלעד - זה אחאב שנפל בגלעד״ (סנהדרין קד,ב ומועד קטן כח, ב) ולכן בא לחיי העוה״ב. וגם היום הרחוקים מתורה אוהבים את הארץ, את היהדות ומוסרים נפשם על דבר יהודי, וכפי שאמר ה' לאליהו על דורו של אחאב (עיין ״המספר בירושלים״).
חז״ל מצאו רמז ליסוד זה במילה ״צבור״ שר"ת שלו: צדיקים בינוניים ורשעים. דהיינו שלא יתכן צבור שלם בלי שיהיו בו משלושת הסוגים הללו, וכל אחד מהם מהווה חלק אינטגרלי מכלל ישראל ורק בליכודם וגיבושם המשותף נוצר ״צבור קדוש״, נוצר עם, נוצרה ״כנסת ישראל״.
ואם ח״ו מתמוטטים אושיות ״אהבת ישראל״, ממילא מתמוטטת תורת ישראל והעם מאבד חירותו, ריבונותו, גדלותו, תהילתו ועצמתו, ואלו הן הסיבות שגרמו לחורבן ולגלות (עיין החיד"א בככר לאדן על אבות פרק ב, ד; מאמרי ראי"ה 27: אור לנתיבתי פרק ז עמוד 60). והאידיאל הוא ש״צדיק״ בראש ולא ״רשע״ כי אז העם רובץ תחת השתעבדותו לחומר (עיין התורה הגואלת א א).ה
ג- חוסר האחדות: מקור הרע ואובדן העצמאות הלאומית
חוסר האחדות הוא מקור לחולשת העם, לפגיעה בכוח עמידתו האיתנה מול אויבים מבחוץ ומבפנים, וכל אימת ששררה אהבת ישראל ואחדותו, יכול היה לנצח את שונאיו המרובים ולמחוץ את אויביו הזוממים עליו לכלותו כי האיחוד מפיח רוח גבורה ועצמה בעם להילחם במזימות הרשע של הגויים העומדים עלינו לכלותנו. ולעומת זאת, ״שנאת חינם״ המיטה שואה על העם וגרמה לאובדן עצמאותו, לטשטוש צביונו המיוחד ולפיזורו בקצוות תבל (יומא ט, ב), ושנאה זו חמורה מאוד ושקולה כנגד ג׳ עבירות, ע״ז, עריות ושפיכות דמים (שם) וההוכחה לזה- שחורבן בית ראשון היה שבעים שנה ואילו הבית השני שנחרב עדיין לא נבנה, והגלות ממשיכה, ולכן:
״ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק ברכה הוא השלום ויחוד הלבבות״ (אור החיים לדברים לג, ה),
ולכן התיקון הוא ״אהבת חינם״, וכדברי מר״ן הראי״ה קוק:
״ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו ע״י שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם יבנה עמנו ע״י אהבת חינם" (אורות הקודש ח"ג- שכד).
ולפיכך האתגר של אומתנו היום מול שנאת הגויים הוא - ״ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם״. כלומר, מתי תתכן עשיית רצונו בלבב שלם? רק כשכולנו מאוגדים ומלוכדים יחד וכדברי חז״ל בספרי:
״כשישראל שווים בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח למעלה שנאמר ״ויהי בישורון מלך״ ־ אימתי? ״בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל״ ־ כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות״ (ספרי על וזאת הברכה, ועיין בהקדמת הנצי"ב לפרשת בראשית).
ועוד אמרו ״חבור עצבים אפרים הנח לו״ –
״גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע״ז ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיוון ששלום ביניהם שנאמר ״חבור עצבים אפרים הנח לו״. אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) "חלק לבם, עתה יאשמו״ (הושע, יז; בר"ר לח: ועיין אור החיים לדברים לג, ה).
ועוד אמרו - ״בזמן שישראל עושים חבורה אחת, אפילו עבודה זרה ביניהם אין מידת הדין נוגעת בהם״ (תנחומא שופטים יח), ״וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת״ (תנחומא ניצבים א וסיפרא פר' ראה) ואהבת חינם היא הבסיס לבנין המקדש (יומא ט, ב), לביסוס האמת, היושר והצדק בעולם.
ד - הקיטוב
o הקיטוב בעם הוא דבר שלילי ואסון נוראי לאומה כי ישראל ביסוד מהותו הוא נפש אחת -
o "אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים״ (סוכה מה, ב; מגילה יד, ב)
o ״והם אחים ורעים להקב״ה (זוהר הקדוש חלק ב, נח, ב)
o ״וכל דבריהם מעשיהם והליכותיהם מבוססים על אדני הטוב, הצדק והיושר וכל נתיבותיהם הם ״שביל הזהב״ (רמב״ם פרק ח׳ בשמונה פרקים), ״ודרך ה׳ הישרה היא דרך המיצוע״ (איגרות הראיה חלק א׳ עמוד רצד).
o עם ישראל הוא ״נפש אחת״, גוף אחד שבו כל איבר זקוק לחברו בחינת ״וכולם צריכים זה לזה״ (עיין ליקוטי תורה פ׳ ניצבים וילך).
o ״וכל אחד מתחייב על אחיו כפי היכולת שביד כל אחד״ (אור החיים לדברים כט, ט ושמות א, ט; תומר דבורה פרק א׳).
o ״ובכללותם הם ״חטיבה אחת״ חצובה מתחת כיסא הכבוד״ (אור החיים לדברים כט, יז).
o והם חשוקים ודבוקים עם יוצרם ולכן "הפירוד" הוא צרעת לנפשם ולמהותם העליונה, כי הם "שורש אחד" והתורה ניתנה להתקיים רק בכללות ישראל ולא ביחידים (אור החיים לשמות טו, לב; שמות כה, י).
o ומלכותם מתקיימת רק כשהם נאספים יחד מחוברים ומגובשים תחת דגל התורה והאמונה וראש האובדן הוא "הפירוד" (אור החיים לדברים לג, ה).
o וכל אדם שפוגע בעצמו פוגם בחלק חברו אשר בו (ועיין מהר"ל נתיב החכמה פרק פ"ב; שבת נד, ב)
o מהות "כנסת ישראל" היא האחדות וכל נפש ישראלית יש לה שורשים למעלה כנגד כל מצוות התורה ובאמצעות אחדותם וליכודם הם מנצחים את כוחות הרע הקמים עליהם וגם שולטים על המזלות (אור החיים ויקרא כו, ג ודברים ח, א).
o יחד שבטי ישראל – כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות (ספרי דברים שמו).
o לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר "ה' עוז למען יתן ה' יברך את עמו בשלום" (עוקצין פ"ג, מי,ב; ודב"ר ה, טו).
מאהבת אחים נגיע להגשמת שאיפותינו הקדושות לקיים המצוות ולעשות רצון בוראנו, לספר תהילות ה' בעולם ולתקן עולם במלכות ש-די ולהרבות קדושה ואמונה בעולם.
ע"י האחדות, האחוה והרעות נוכל לקיים תרי"ג מצוות בשלמותן בפארן והדרן, ולכן בקבלת התורה אמרו "נעשה ונשמע" בלשון רבים (שמות כד, ז): כי כל אחד ערב את חברו לשמור על יהדותו וייחודו האלוקי.
ללמדנו שרק "בהיותנו יחד, מלוכדים בקהילה אחת אז נוכל לקיים את התורה ומצוותיה, וכך מפורש בקבלה "ויקהל משה את כל עדת ישראל... ויאמר להם אלה הדברים... (שמות לה, א).
כלומר, מתי נוכל לקיים את "כל הדברים" רק כשאנו "קהילה אחת" בלב אחד כאיש אחד, והתורה היא היסוד החזק והמוצק לאחדותנו הלאומית "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד). דהיינו, מתי נוכל להיות "קהלת יעקב"? רק ע"י תורת משה ומצוותיה המלכדת ומאחדת אותנו בעשיה אחת של כל המצוות (עיין אור החיים שם, ושמות לט, לב וכה, ב).
כל מי שמאמין בקיום יחד, בחיים משותפים ובמימוש ייעודנו המיוחד, בבניין המדינה וקיומה, בשגשוגה ובהצלחתה חייב למרות התפיסות השונות הרווחות בינינו, לראות ולהביט בעין פקוחה על כל המאחד אותנו כישות ערכית ומוסרית, ולפעול לאחדות ולגישור על כל הפערים האידיאולוגיים החברתיים והכלכליים, כדי לבנות "חברה מתוקנת" שכל תכליתה לייחד שמו יתברך בבריאה, וזוהי מטרת אחדותנו וליכודנו הלאומי, וזוהי מגמת תחייתנו הלאומית להיות "עם מצויין" בכל הליכותיו ועשייתו הלאומית.
והנה הגורם החשוב לאיחוד זה הוא "אהבת ישראל", "ואהבת לרעך כמוך", לאהוב כל יהודי כבבת עינינו, לחפש טובתו והאדרת שמו ולדעת היטב שעם ישראל על כל מרכיביו האישיים הוא "נחלת ה'", "כי חלק ה' עמו" (דברים לב, ט), והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו של ה'" (זכריה ב, יב; גיטין נז, א ובמדבר כ, ו) "והעוזר להם כאילו עוזר לשכינה".
ואם מישהו מאתנו מרגיש כי חובה עליו לקיים את החלק השני של הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז) עלינו לומר לו שתוכחה זאת חייבת להיעשות מתוך אהבה ואחוה, מתוך כבוד הראוי לזולת, מתוך נעימות, מתוך ראיית טובת הזולת, מתוך נעימות, מתוך ראיית טובת הזולת לתיקון נשמתו, הלכללתו בטוב האלוקי ובחסד העליון, ותוכחה בצורה מבזה ופוגעת היא פסולה וגורמת עוון כמו שקרה למלך אביה שהוכיח את ירבעם ופגע בו ונענש.
"והאהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה... אבל הננו מוצאים את עצמיותו גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקיה מכל מום "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (אורות קמט).
וכנת ישראל היא המעולה שבאומות וקלקולה בא לה מתרבות הגויים בחינת "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (תהלים קו, לה).
וכתב רבינו הרמב"ם באיגרותיו "וראוי לרב ואפילו אם הוא גדול מאד להנהיג את הציבור בנחת, ימחל על כבודו, ועל דברים שיש למחות יעשה זאת בניחותא... יחזירם בדרך ישרה בעבותות אהבה".
"וטבע נפשם של ישראל לירא את ה'" (אור החיים דברים ד, ד) ובספרו ראשון לציון (שה"ש א, ח) ולכן ישראל הם עליונים על האומות (אוה"ח בראשית מ, טז).
ולפיכך התוכחה צריכה להיות חברית, נעימה ונובעת מתוך דאגה לטובת המוכח שנשמתו טהורה ולכן הבא להטיב ליהודי, ליישר עקמומיותו חייב להוכיחו בנועם, בדברי אהבה וחיבה (ועיין אור החיים לדברים יא, כב) כי נשמות ישראל הם ממחצב עליון, חלק ה' עמו ונכולם דבקים בה' (דברים ד, ד).
לרתום יחודיותו וכשרונותיו של כל אדם לתרום למען הכלל, לבטא עצמיותו כי כל אחד מישראל יש לו אות בתורה (אור החיים לבמדבר טז, א והשל"ה פסחים מצה עשירה אות כה ומאורי חיים שם על אוהח"ק; נפש החיים ד, יא; עולת ראיה ח"א עמוד שכח ואור החיים לשמות לט, לב ד"ה נראה) ולכן ישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" (קדושת הלוי-ליקוטים).
חובת התוכחה היא מצווה והיא מוטלת על גדולי ישראל להעיר לבות בני אדם, להחזיר נפשות אבודות לאביהם שבשמים, ואם לא יוכיחו ויעוררו לב העם, הקב"ה יתבע מהם את עלבונו וכמו שכתב מרן אור החיים הקדוש:
"ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).
וכן כתב בפירושו לדברים (כב, א) ומקור דבריו מתנא דבי אליהו (פרק נז), שהסנהדרין גדולה שהניח משה רבנו אחריו אשמים בהריגת שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין משום שלא הסתובבו בערי ישראל ללמד ישראל תורה ודרך ארץ אלא כל אחד נכנס לכרמו וליינו ואמרו "שלום עלייך נפשי״ (עיי״ש).
נמצאנו למדים, שחכמי ישראל וגדוליו חייבים לכתת רגליהם ולעשות נפשות כמו שעשה אברהם אבינו כדי לקדש שמו יתברך ולמנוע הריגת נפשות מישראל,
ולכן גם בימינו חובת החכמים, הרבנים, הדרשנים, המורים והמחנכים להתפזר בערי ישראל בין כל חלקי העם ללמד תורה ומוסר אהבה ושלום והגאולה תלויה בזה, וכמו שכתב מרן החיד׳׳א:
״ירבה דרשותיו להוכיח לעם ולהחזירם בתשובה, ובזה תלויה הגאולה ואין קץ לשכרו״ (מחזיק ברכה סימן ריצ אור ה').
וזיכוי הרבים שכרו גדול. והמזכה את הרבים בתורה, בצדקה, בשלום, בריבוי אהבת ישראל זוכה לאריכות ימים וזוכה לראות בישועת ישראל וברוממות קרנם בעולם (עיין חובת הלבבות שער אהבת ה' פרק ו עמוד רפו ע"ז לה, ב).
ה - האהבה לכל נברא
כל אדם נברא ״בצלם אלקי״ ואין הקב״ה חפץ בגנות כל אדם, כי הבורא יצר את האדם בחכמה, בתבונה ועל זה אנו חייבים לכבד כל נברא (תומר דבורה סוף פ״ב), והמבזהו פוגע בכבוד יוצרו (עיי"ש).
ולאור זה כתב מרן הראי"ה קוק:
״האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל״ (מדות הראיה אהבה, א).
׳׳אהבת ישראל מחייבת כל אדם״, כלומר, גם את הגויים (אורות עמוד קמט), ולכן עלינו לאהוב את הכול: צדיקים וישרים רשעים וכופרים. דוגמת אברהם שאהב את כל הבריות, חיפש טובת כולם וגם של אויביו ומנדיו, את הסדומיים, והביט בעין טובה על כל הבריות וכיבד גם עובדי ע״ז שהתארחו בביתו (עיין רש"י לבראשית יח, יד ובר"ר ג, ד) אהב להצדיק את הבריות ולא להרשיען (עיין הקדמת הנצי"ב לספר בראשית – העמק דבר).
כתב מרן הרמ״ק בספרו ״תומר דבורה״ (סוף פרק ג׳):
״צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם צומח, חי ומדבר... כן יהיו רחמי האדם על כל מעשיו יתברך״.
וחכמי הקבלה כתבו: ״ויאהב את כל הבריות אפילו גויים״ (שערי קדושה ח״א, שער ה).
וכתב בעל ספר חסידים (פיסקא שנח): ״נוכרי הזריז בשבע מצוות... אל תזלזל בו, אלא תכבדהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה״, וכן כתב היעב״ץ (מגדל עוז, עליית אהבה פרק יב):
צריך המחזיק במידה חמודה זאת להיות אהבתנו נאמנה לכל אדם, ואפילו עובדי אלילים יאהב בבחינה שהם יצורי ה׳ ולא ישנא אלא את מעשיהם בלבד כמ״ש חז״ל ״יתמו חטאים ולא חוטאים״ (ברכות י, א).
וסיכם מרן הראי"ה קוק:
״אהבת הבריות צריכה שתהיה חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמה שבעולם... ולהיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם״ (מדות הראיה, ערך אהבה פיסקה ה; שמונה קבצים א, תתו ואיגרות הראיה איגרת קיב).
וישנם מדרגות בקירוב רחוקים, וכל מקרב לפי מעלתו והשקפתו הפנימית פועל לזכות רחוקים ולהביט בעין יפה בפנימיותם דוגמת רב יוסף בתלמוד (סנהדרין צה, ב) שאמר על דורו של משיח שהוא ״ביש מלבר״: ״ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה״, כי רב יוסף דרכו להביט על הפנימיות ולא על החיצוניות (איגרות הראיה ח״ב איגרת תקנה עמוד קפח).
וכתבו המקובלים, שהעוסק בנגלות התורה עוסק במידת הדין, והעוסק בפנימיות התורה הוא מתחנן על מידת החסד האלוקי, ומביט בעין יפה על הכל כי הפנימיות מגלה את סגולת היהודי הטובה וגם את הטוב שבכל נברא״ (עיין שם ערפילי טוהר ע"מ פד ושמונה קבצים ח"ב, רמ, צדקת הצדיק קן).
ולכן הצדיקים בעלי הנפש מצטערים בצער הבריות ובאסונות הפוקדים את העולם, וכל השנאה הכתובה בתנ״ך כלפי הגויים מופנית כלפי הזוהמא שבעולם כמו שנאמר ״וכל הרשעה כולה כעשן תכלה״ (תפילת ה', מידות הראיה עמוד צד והאיגרת הנ״ל).
אהבת הבריות היא יסוד ושורש החיים הטובים, הפוריים והמשמחים, ורק מתוך אהבה טהורה רעיונית ומעשית ניגשים לתיקונן ולשכלולן לרוממות ערכן ולהעמדתן למקור החיים ״אוהב את הבריות״ ורק אח״כ ״מקרבן לתורה, לאמת וליושר״ (מרן הרצי״ה קוק זצ״ל).
האהבה לכל נברא אינה מנותקת מאהבת ה׳ אלא נובעת ממנה, ולכן אברהם אבינו רחש כבוד וחיבה לכל אדם ואפילו למשתחווים לאבק ברגליהם וגילם באישיותו את מידת החסד שהנחיל לזרעו ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״ (מיכה ז,כ).
ו - מאבק מתוך סובלנות
בתוך מדינת ישראל קיימת התמודדות מתמדת בין דתיים לבין ״לא דתיים״ בכל תחומי החיים, ולכן קיים פולמוס חריף בחברתנו בשאלת ״כפיית המעוות״ על חלק גדול מאחינו שהתרחק ממקור התורה ומצוותיה מסיבות שונות: גלות, תרבות נכר, שואה, מתירנות, חמרנות מופרזת וכו', ולכן יש צורך בזהירות מרובה, באהבת אחים ולא בקנאות דתית קיצונית המביאה לשנאת חינם וכדברי הנצי״ב בהקדמתו לבראשית (העמק דבר). וכיון שהחטא שבגללו חרב בית שני היה שנאת חינם (יומא ט, ב) ״תשובת המשקל״ שלו היא אהבת חינם (עיין אורות הקודש ח״ג שכד).
בימינו בחברה המודרנית והמתירנית, עלינו להתרחק משנאת אחים כי שורש מהותינו מחייב שנחיה יחד באהבה, אחווה ורעות, אגודים יחד וצמודים כאיש אחד מבלי שום פירוד והתחלקות, ואחדותנו הלאומית מעידה על אחדותו יתברך ״האחדות שוכנת בנו ואור ה׳ אחד חי בקרבנו ודיני התורה מציינים אותנו מכל עם ולשון״ (אורות עמודים כ-כא), ולכן יש להתייחס לרחוקים בעבותות אהבה, לחפוץ בטובתם ולחפוץ את האור שבמעשיהם. כי יסוד קבלת התורה הוא האחדות של ישראל ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), כלומר על ידי התלכדות כל חלקי ישראל, אז הם חיים, מבורכים ומוצלחים ביותר.
וכדברי הרב החזון איש (יור״ד סימן ב סעיף טז):
״ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת״.
להתמודדות זו יש לגשת מתוך תחושה עמוקה של אהבת ישראל ומתוך הכרה ברורה ויסודית שיהודים חוטאים קרויים ״בנים לה׳״ כמ״ש ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ (דברים יד, א) ולימדונו חז״ל שגם יהודי שאינו מתנהג כבן נאמן לאביו שבשמים נקרא ״בן מעליא״ (קידושין לו, א; ספרי לדברים יד, א; לב, כ), ואפילו כשהם ״עבדים״ מתפאר בהם הקב״ה ״עבדי אתה; ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיה מט, ג; בבא בתרא, א) והלכה כרבי מאיר שבין כך ובין כך קרויים בנים (שם בקידושין).
"ולעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א).
״והקב״ה שונא המקטרג על בניו אף הקדושים כמ״ש ובידו רצפה..." (תיקוני זוהר תיקון כא, ועיין בהגהות הרצי"ה לעולת ראיה ח"ב, עמוד תסח).
ולכן בימינו, עידן קיבוץ גלויות והחזרת השכינה למעונה בשיבתנו למולדתנו, אופיו היחיד והמיוחד של העם הולך ומתגלה, צועד לקראת שכלולו החומרי והרוחני, ועל כל חלקי העם להתלכד סביב ״יעודו הלאומי, תפקידו המוסרי והרוחני״, להיות קשובים איש לרעהו, לדעת שאב אחד לכולנו, והפירוד הוא אובדן תקומתנו ושלטוננו בארץ חמדה, ורפואתו הלאומית היא, האיחוד השלום והריעות, הקשבה לזולת והכרת ערכו.
בתקופת המתירנות והעינוג החומרי, עוברי עבירות נידונים כ״אנוסים״ משום שיצרם תוקפם (תוס׳ סנהדרין כו, ב ד״ה החשוד) ״והשפחה בישא" (הקדמת תיקוני זוהר) דהיינו תגבורת כוחות הרע ופיתויי היצרים הגסים השולטים בעולם, משדלים את הנוער לזנות אחריה ולמרוד בערכי המוסר של התורה (עיין איגרות הראיה-איגרת קלח).
וכתב מרן אור החיים (במדבר יא, י) שלצד תגבורת הפיתוי ועריבות האיסור יש לדון בו צד האונס, ובפירושו לבראשית (ח, כא) כתב שבגלל מציאותו של הרע אצל האדם מקילים את עונשו בגלל הידיעה שקשה לו להתגבר על יצרו״ (עיין שם, ועיין כתובות נא, ב ורש"י שם ד"ה יצר, יבמות לג, ב ועיין לנתיבות ישראל חלק א דף קנד-קנה), ולכן בזמן הזה כתב בעל ״תבואות שור״ (ברכות יב, ואיגרות הראי״ה-אגרת קיג).
שבזמן הזה ליכא מינים של חז״ל, ולכן אסור לכנות היום עוברי עברות כמינים כי יצרם תוקפם, וכל מעשיהם הוא שטחי כי פנימיותם היא טובה ואינם חפצים למרוד בבוראם במזיד אלא הם אנוסים וכפויים מצד תגבורת ה״שפחה בישא״, ולכן נלמד עליהם זכות לקרבם לחיק אמם וכך ילמדו עלינו זכות מלמעלה (איגרות הראי״ה - איגרת שיא).
חז״ל ידעו סוד זה וחייבו את הצדיקים להכיר בערכם של העבריינים שהם חלק אינטגרלי מנשמת האומה ולימדונו שכל תענית וכל תפילה שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית ואינה תפילה (כריתות ו, ב ועיי"ש ברש"י ובספר שער בת רבים על זה פר' ויקהל ופר' ויחי).
עלינו לכבד כל נברא, לחלוק כבוד לכל איש ואיש כפי מעלתו, ולהיות זהירים מאד שלא לבזות ולזלזל בשום אדם ואפילו ברמז כי זהו איסור חמור מן התורה "לא תונו איש את עמיתו" וכשאסור לבזות ולזלזל במנהיג ישראל אפילו שאינו הולך בדרכי התורה.
כשמדברים על אהבת ישראל, על סובלנות וסבלנות, אין פירוש הדבר שצריך להשלים עם הכל, עם המצב הלקוי, עם הכיעור והלא טוב, כי לו כך נהגו חכמי ישראל ומנהיגיו - היה מזמן עובר העם ח״ו מן העולם. ברם, חז״ל הדריכונו בחכמתם האלוקית שהמאבק והוויכוח צריכים להיות על רעיונות, על דרכי גישה, על גילוי האמת והיקר לנו והכל יעשה מתוך סבלנות וסובלנות אנושית, מתוך הידברות והקשבה הדדית, מתוך איפוק, כיבוש יצר הקפדנות והזילותא, מתוך מנוחת הנפש ובטחון בה׳, כי בשתי העמדות של בעלי הוויכוח ישנם גם אורות וגם צללים, ומתוך גישה נכונה ונבונה לא ניפול במידת הכעס ובזלזול הזולת שהם איסורים חמורים. (עיין אורות פה; ערפלי טוהר צה; שמונה קבצים ב, ער).
אלא נחפש הטוב המשותף והמאחד וכל אחד יקשיב לרעהו ויפעיל את התבונה והחכמה כדי להגיע לתמימות דעים ולהבנה הדדית. מתוך הקודש והייעוד המשותף, נתרחק מהאנוכיות, נטפח אהבת הריע, אהבת האומה והארץ, נחנך לנשיאה בעול עם הזולת, להתחשבות ברגשותיו, לכיבוד זכויותיו ואף ויתור למענו, וכידוע שרוב מצוות התורה לשמח את הבריות, וכמה נפלאים חיי האדם המתחשב בזולת ובאהבתו.
חז״ל לימדונו ״איזהו גיבור הכובש את יצרו״ (אבות פ״ד, מ״א) דהיינו מי שיודע לשלוט ברוחו ולעצור כעסו, ערכו גדול מגיבור הכובש עיר (ועיי״ש בברטנורא).
ולכן אפילו בלהט הוויכוחים והניגודים, האלימות היא קללה ואסון לשני הצדדים, הרס לחברה, ולכן ״הגבורה המוסרית מחייבת התייחסות נכונה לזולת, לדעותיו ולהשקפותיו ולהיות קשוב לרעיונותיו חוץ ממה שהתורה חייבה אותנו לפסול ולהילחם בו כגון עכו״ם ועוד דברים אחרים, והכל מתוך ההלכה ועצת חכמים בעלי המסורת והתבונה האלוקית שדבריהם דברי אלוקים חיים.
וכתב מרן הראי״ה קוק (חזון הגאולה - נחמת ישראל עמוד קו):
״הסבלנות נועדה להשלים בין אותם חילוקי הדעות שהם ראויים להימצא מצד הטבע האנושי הבריא ש״כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם״ (ברכות נח, א; ירושלמי ברכות פ״ט, דל״א; במדב״ר כא, כ) אבל חלילה לנו להיות הסיבה הגורמת לעצלות בזיכוך הדעות והארתן עד שנגן על הדעות המזיקות והבוסריות״.
לכן הסבלנות היא מקור החיים בזמן שהיא באה מתוך הטוהר של הדעת והמוסר... (איגרות הראיה ח"ג, עמודים קנו-קנז) "הסובלנות מקור החיים היא" (איגרות הראיה תתעא).
ז - גבולות הסבלנות
מגמת הסבלנות בתורת ישראל לא באה להניח את הטועה ותועה בדרכו להמשיך ולטעות, להכשיל אחרים ולהסיט את הצבור מדרך הטוב והאמת כי על זה נצטווינו בתורה ״הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז-יח) דהיינו ״הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא (הרמב״ם הל׳ דעות פרק ו, הל׳ ג-ז) ועליו לעשות זאת בנחת ובלשון רכה ויודיענו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי עוה״ב״ (הרמב״ם שם) והכל יעשה מתוך ארך אפים ואמונה בטוב הגנוז בלב האדם באשר הוא נברא בצלם אלקים.
אי לכך, הסבלנות גם היא מוגבלת, כי נגד הכפירה המוחלטת וערעור על תורת ישראל ואמונתו אין לנהוג סבלנות אלא לעמוד איתן עד הקמים ביד רמה נגד הקודש לרדוף ישרי לב (עיין עין איה לברכות פרק ט׳ אות קיג), ועם כל זה, מתוך אהבה ואחווה כדי לשמור על האמת והטוב (עיין איגרות הראיה ח״ב עמו׳ קסד).
והמקובלים כתבו גם אחרי שהאדם מצטייד במידת הסובלנות כלפי רשעים ופושעים עליו לשנוא רק את הרע, את הזוהמא ולא את ״גוף העבריין״ כי בכל נברא יש חלק טוב, אור גנוז בנשמתו וצריך לאהוב צד זה ולשנוא את חלק הרע (מוסר אביך ערך אהבה ח).
וכך כתב הרב זצ״ל:
״הנני מתעב את הרע של הרשעים, ואת החלק הטוב שבהם לעולם הייתי מוקיר ואוהב כי חלק ה׳ הוא״ (איגרות הראי״ה ח״ב עמוד קנג).
ולכן על ידי דרכי נועם נתיבות יושר כבוד ושלום נוכל לתקן ולקרב את הרחוקים ולא על ידי קינטור והשמצות כי זה מרחיק ולא מקרב (עיין שם עמוד רעא).
בסיכום, בעזרת הסובלנות והסבלנות נצליח להציל אחים תועים, להאהיב עליהם את התורה ומצוותיה, ליצור בהם הבנה רחבה לערכים המקודשים של עמנו אשר בלעדיהם לא יתכן צביון יהודי למדינה יהודית שקמה לתחיה אחרי שואה נוראה, ומנהיגי העם שלחמו להקמת המדינה הכירו ביסוד חשוב שהמדינה צריכה להיות מושתתת על אדני המורשת היהודית הנותנת תוקף וחיות לתחייה הלאומית, ולכן נשווה לנגד עינינו את אימרת הרב זצ״ל בספרו ערפילי טוהר:
״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים ״צדק״... אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים ״אמונה״, ואינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים ״חכמה״.
ח - קירוב לבבות
הדו קיום מחייב לבנות גשרים בין שומרי מצוות לבין החלק הרחוק מתורה ומצוות, להשקיע מחשבות אדירות, ומאמצים כבירים בתוכן ומעשה איך לקרב לבבות, לסלק מחיצות המפרידות, להרחיק שנאה, להתרחק מכל פלגנות, לגייס אנשי תבונה ושכל המבינים שחייבת להיות תשתית שורשית יהודית לחיי יום יום במדינה היהודית ואין מנוס מלמצוא את המאחד והמשותף בין כל חלקי העם ולפעול בכיוון זה, בהרצאות חינוכיות תורניות, בפתיחת בתים לאחינו הרחוקים, בהזמנתם לשבתות וימים טובים כי ״גדולה לגימה שמקרבת רחוקים״ ולהראות להם את היופי ואת האצילות של מסורת ישראל שאינה מאיימת ומגמדת את החופש האישי אלא כולה יפה ונעימה הבאה לעצב דמות יהודית אצילית מוסרית ושוחרת שלום לכל היקום.
יהודי מאמין חייב להיות ״אבן מגנט״ בהנהגותיו והליכותיו הישרות והטובות כדי לעורר את האור הגנוז שבנשמת המתרחק לחזור לצור מחצבתו, ובכדי להצליח במשימת קודש זו יש להינזר מנקיטת עמדות קיצוניות ברוח של ״הכל או לא כלום״, ממשטמות, ומגילויי שנאה ותחרות.
ובתקופת הריקנות הרוחנית, בעידן החילון והמתירנות המתפשטים בקרב עמנו, על הרבנים, המחנכים, הדרשנים, המורים ועל כל יהודי דתי לבנות מערך של התקרבות, של פתיחת זרועות לאהבת אחים ולהצמדתם לאמונת ישראל, כי בעומק נשמתם הם צמאים לאמונה לקירוב לבבות ולעשיית תשובה וכפי שעינינו רואות שאלפים חוזרים בתשובה כל שנה כמובטח בנביאי ישראל, וסופם של תועי דרך להכיר באור ישראל השלם. ודור הנבוכים יהפוך לדור דעה, לדור של מסירות נפש, של הכרת הקודש הגנוז בחומר.
בסיכום, בעידן הקיטוב והפילוג, יש לאחוז בנשק האהבה, באיחוד הלבבות, בליכוד השורות והכוחות, בבניית גשרי אחווה ורעות, בהידברות, כי דרכי ההשפעה שלנו חייבות להיות מתוך דרכי נועם, דרכי שלום ופישור ״כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״, ועל היהדות הדתית לגשר על פני התהום הפעורה בין המחנות, להושיט יד אוהבת מושכת מקרינה ומאירה כי בבוא היום כל שכבות העם יכירו במורשתם הרוחנית, במעלתם הייחודית, וכולם יהפכו לנאמנים לאביהם שבשמים. כי "לא ידח ממנו נידח" והחסד והטוב של עם ישראל ינצח את הכפירה והרחוקים יתקרבו לשורשם.
תכלית עבודתנו ובמיוחד של הרבנים והמחנכים לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, להשראת שלום אמת בין הניגודים הפנימיים שבנפשנו כי האהבה השכלית והלאומית תאחד את כולנו ותשרה הרמוניה נפלאה בתוכנו להיות עם אחד מיוחד בצביונו, בלאומיותו המגלה ״סגולתו האלקית״ בנחלתו ובו יתקיים ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.
כתב מרן החפץ חיים (מאמר ״צפית לישועה״) שבאחרית הימים בזמן הגאולה ״ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם יעזרו בקירוב הגאולה... שלומי אמוני ישראל... ודור חדש... והקב״ה לא יעזוב את בניו שנדחו אלא יפקח עיניים עיוורות לראות את האור האמיתי (עיי״ש).
אנו צמאים לימים של התעלות נפשית, לימים של אחווה והבנה הדדית, וכידוע כשהחומרנות מתגברת על השכליות והערכיות, אז נוצרים חטאים, נזרע פירוד ואנדרלמוסיה, ולכן בדור התחיה, נגביר לימוד תורת ארץ ישראל ברבים, נחזק קשרי אהבה בין איש לרעהו, נחזק את הגשרים והיחסים החברותיים בין כל חלקי העם, נבליט באומר ובמעשה את היופי שבמצוות, את הנועם והשלום שביהדות, את האידיאליות שבאמונת ישראל והאצילות שבמידות ובכן נגביר ונטפח את הסובלנות והסבלנות שהן ביטוי נאמן לתכונות הנפש העדינות של האומה הישראלית, ועל כולנו לטפח אהבת ״שלמות הארץ״ כי זוהי הנקודה הפנימית שתאחד כללות ישראל בתקופתנו ותביא מזור למחלותינו, ותרומם נבוכי הדור לאהבת בוראם עמם ונחלתם ויתקיימו בנו דברי הנביא מלאכי ״והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (עיין איגרות ח״א נח-נט; ח״ב קמב-קמג) ״ומוטב שנכשל באהבת חינם ולא בשנאת חינם״(מרן הראי״ה קוק).
אהבת העם והארץ תרפא את כל מחלותינו הרוחניות כי על ידי ״אהבת ישראל״ תתרבה אהבת ה׳ ואהבת הבריות, ואילו שנאת חינם מעכבת את גאולתנו ושלמותנו. הצורך באהבה זו הוא משום שישראל נקראים בשמו של הקב״ה (תנחומא קדושים ה) וכמו שהוא אוהב את יצוריו ובריותיו, כן עם ישראל יתמלא אהבה לבניו ולכלל הבריות כי ״ישראל אין בהם פסולת״ (במדב״ר ג), ״ואפילו סוריהם גומלי חסדים״ (שם) והקב״ה אוהב את עמו אהבה עזה והם חביבים עליו מאד (ויקר״ר ז; פס״ר י) ועל ידי התפילה עליהם יתוקנו וישובו לשורשם הטוב ״וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד״ (יומא פו, ב).
ט - זיכוי הרבים
במסגרת איחוד הלבבות והדעות בעם ישראל, בתגבור השלום ההדדי בחברה היהודית, מגוייס גורם חשוב והוא ״זיכוי הרבים״, הועלת קרנם הרוחנית של בני עמנו ולכן חובה מוטלת על כל יהודי, כל ירא אלקים לפעול להכוונת לבם של ישראל לאביהם שבשמים וכפי שכתב מרן אור החיים בפירושו לפסוק (דברים כב, א) ״לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך״:
״כי תראה את שור אחיך אלו בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ויחס לו שם זה של אחיך שהוא הקב״ה, להעיר אל מי מקדושיו הוא מצווה שהם הצדיקים",
וכידוע ששורש הערבות ההדדית הוא שכל אחד ואחד יהיה ערב בעד חברו בתפילתו, במעשיו הטובים, כדי להמשיך עליו טוב גשמי ורוחני, (עיין אור החיים לדברים כט, ט) ויסוד זה מובא בתנא ״דבי אליהו״ (פ, יא):
״ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה רבנו ללכת ולקשור חבלים של ברזל במתניהם... ולחזר בכל עיירות ישראל ללמד דרך ארץ שנה שנתים עד שיתיישבו ישראל בארצו כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמו, והם לא עשו כן אלא כל אחר מהם נכנס לכרמו ליינו ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהם את הטורח״.
יוצא מכאן, שסיבת הנהרגים הללו נבעה מחוסר זיכוי הרבים, מחוסר הפצת יראת ה׳ בעם, מחוסר עשיית נפשות כמו שעשה אברהם אבינו, ולכן מחויבים אנו ללכת בדרכו של אברהם, לדרוש ברבים להודיע תורת ה׳ ואמונתו בקרב התועים ולא להעדיף המנוחה והנחלה כי זה גורם חרבן (עיין גיטין סא, א).
וכתב המהרח״ו (שערי קדושה פ״ב, שז) שאברהם אבינו לא זכה לכל המעלות אלא משום ״ואת הנפש אשר עשו בחרן", וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים אלא על סיבה זו״, ואמרו רז״ל ״כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו״ י(אבות ה,כה ויומא פז, א) ואלקנה לא זכה לצאת ממנו שמואל אלא משום שהיה מזרז את ישראל לעלות לרגל (עיין שערי ציון רנ״ו; אליהו רבה סופ״מ; שערי קדושה ח״ב ש״ז ואבדר"ן מ, ג).
והנה עיקר החיוב מוטל על תלמידי חכמים, על כל ירא אלקים לזקוף קומתו הרוחנית של יהודי, לשכלל מעשיו ורצונותיו, לרומם קרנו, לשפר מצבו החמרי והרוחני ולקרבו לעבודת בוראו כדי שהשכינה תשרה בקרב כל בית ישראל (עיין חובות הלבבות שער אהבת ה׳ פו עמוד רפ), וזוהי מגמת תורת חסד כאמרם ז״ל ״ותורת חסד על לשונה - זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים״ (סוכה מט, ב וסנהדרין כב, א).
וכן אמר הנביא ישעיה (נח, ז) ״הלא פרוס לרעב לחמך - אין רעב אלא מן התורה״, כלומר כשתראה יהודי ערום מתורה ומצוות, מחכמה ותבונה, חייבים לקחת אותו ללמדו, להדריכו בנתיבות היראה והמוסר, לכסות את מערומיו הרוחניים ולהלבישו בגדי ישע, וכל שאינו עושה זאת ואינו מפרנס מתורתו, מממונו ומברכתו את אחרים גורם רעה לעצמו וחכמתו מתמעטת״ (עיין תנא דבי אליהו פרק כז).
גאולת ישראל תלויה בזיכוי הרבים, בהלהבת עם ה׳ לתורתו ולגאולתו ולהשבתו לציון ועל זה עתידין ליתן את הדין גדולי ישראל שאינם פועלים בכיוון זה וכמו שכתב מרן אור החיים הקדוש (ויקרא כה, כה) וז״ל ״ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה׳ את עלבון הבית העלוב״ (עיי״ש) ולכן ככל שנקרב השראת השכינה בבית ישראל כך נקרב גאולתנו ופדות נפשנו.
וכתב הרב בעל ספר חרדים (פרק סח):
״אם יהיו יודעים בני אדם כמה זוכים בהשיב רשעים מעוון, היו הולכים אחריהם באומץ לב ומשתדלים השתדלות גדולה כמו שרודף אחר החיים וזהו מאמר דוד ״אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו״.
והזוה״ק (פ' תרומה) האריך במעלת המקרב יהודי לעבודת ה׳ שגורם לקידוש שם שמים וזוכה למעלות רוחניות בעוה״ז ובעוה״ב (עיי״ש), וחובתנו לקרב, להיטיב, לנהוג כבוד בציבור, לסבול טרחם ומשאם כי הם בני אברהם יצחק ויעקב (עיין רמב״ם הל׳ סנהדרין פכ״ה הלכה ב' ומסילת ישרים פרק כ׳).
וגם כשיש בקורת עליהם, נבקרם באהבה, בנעימות ולא מתוך כעס, מרירות ותקיפות, אלא בנחת ובאהבה תמה ואמרו רז״ל ״לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת״ (סוטה מז, א; ספר חפץ חיים כרך ג דף תתשנה; סנהדרין קא, ב) ואהבת עמנו לא תסמא עינינו מלבקר מומיו כי בסופו של דבר העם מעוטר ביופי גשמי ורוחני ומוכתר במידות אציליות (אורות).
י - אהבת השלום
המושג ״שלום״ חובק זרועות עולם ועליו אמרו רז״ל ״השלום שקול כנגד הכל״ (ספרא בחוקותי א׳ ורש"י ויקרא כו, ו). כי ״שלום״ אין פירושו ביטול של אחד הצדדים המתווכחים אלא עניינו מיזוג כוחות שונים, והצבת כל אחד במקומו הנכון להכיר תפקידו וייעודו במציאות, ולכן על ידי השלום אנו מתאימים ומשלימים שני ניגודים למטרה משותפת, חיובית ומועילה.
בתפיסה העולמית ״השלום״ מוגדר כשביתת נשק בהסכמה מלאה של כל הצדדים להגדרת מצב נתון, וממילא בתפיסה ערטילאית זו החזק בולע את החלש וגורם לו להיעלם, אבל השקפת התורה היא ששלום פירושו השגת השלמות, הכרת הערך של החבר ולכן ״תלמידי חכמים מרבים שלום״ כיוון שכל אחד מכיר את הערך של חברו ולא בא להילחם ולהתנצח אלא לברר את ה״אמת״, לחנך להנהגות ישרות ומוסריות, לטפח חיים רוחניים ללא קנאה ללא שנאה ותחרות, ללא מתחים ויריבויות.
ולכן לימדונו רז״ל שבית המקדש הוא המקום המיוחד לאיחוד כל הכוחות המנוגדים ולכן נקראות אבני המזבח ״מטילות שלום״ (תנתומא יתרו יז) והקורבנות נקראים ״שלום״ (תנחומא שמות צו, ד) כי הוא מקרב ומאחד הלבבות והדעות והוא מקום לגילוי הידידות בין ה׳ לעמו, בין העליונים לתחתונים, ולכן גם בימינו, עידן ההתפלגות וההתכתשות ההדדית אם נשכין שלום בין כל המחנות נזכה לשכן השכינה בתוכנו ולמלא את ייעודנו, ונזכה לבנות בית קדשנו שהוא בית חיינו והוא ילכד את העם לקראת משימתו העליונה. ״גדול הוא השלום שאין הקב״ה מבשר את ירושלים לגאולתה אלא בשלום״ (דב״ר פ' ה, טו).
השלום הפנימי בישראל נותן לאומה חוסן לאומי ויכולת עמידה כנגד כל הרוחות הרעות המנסות לפגוע בתחייתנו וכך דרשו רז"ל "והיה ה' לך לאור עולם" אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת שנאמר "חיים כלכם היום" (תנחומא נצבים א').
ובתקופה טרופה זו, שכוחות הסט"א משתוללים ומחפשים להזיק לאחדות העם ושמירת זהותו הצביונית, עלינו להתעלות מעל חילוקי הדעות המפלגים ולאחוז במידת החסד, והטוב לקרב, להבליט את הטוב שבנשמת היהודי ולהאמין שהחום של הצדיקים והישרים יצנן את הכפירה, יקרב את הרחוקים שסופם לחזור בתשובה ולהכיר מעלת מצוות התורה וסגולת ישראל שאינה גזענית כתפיסת השמאל אלא כולה אהבה וחסד ורחמים לכל יצורי תבל (שמונה קבצים ח"א, לז) ואהבת הבריות כולן נובעת מהחסד העליון השורה בבריאה (אורות הקודש ח"ג, שיז; שמונה קבצים קובץ ו, רמג) וכל השנאה היא לזוהמא, לקלקול ולרשע שבעולם (אורות הקודש ח"ב, תמב-תמג) וה' יזכנו לאהוב כל יהודי באשר יהודי, לאהוב כל הנבראים ולחפש טובתם ושכלולם כפי שאנו מתפללים כל יום, וכתב הרב צדוק הכהן בספרו "רסיסי לילה" (קטע כח): "שאפילו יגדיל ישראל עבירות עד אין קץ, מכל מקום לא ניתק מנקודת האמת ושורש ישראל אף זיז כל שהוא", ולכן גם בעת שהעם דבק בשגיונותיו ובהבלי דעותיו, בכל זאת הוא "עם הנצח" ולא יעשה כלה, וגם השוגים והתועים ישובו לכור מחצבתם, והחול יהפך לעול אהוב.