יסוד השמחה בתורת ישראל
א - מעלת השמחה
"השמחה" היא אבן-תשתית של האמונה הישראלית ומהווה גורם סגולי, מידה טובה ומשובחת במהות היהדות וכלל-מצוותיה, הדרכותיה ומנהגיה, והיא מעלה עליונה בעבודת ה' "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" (תהילים ק, ב) ואז על ידי השמחה, הרננה נגיע להכרת הבורא וידיעתו הברורה כפי שממשיך שם המשורר האלוקי "דעו כי ה' הוא האלוקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו" (שם ג) כי השמחה בעשיית המצוות ובהכנעת האדם לבוראו היא תוצאה "מאהבת ה'" המפעמת בלב היהודי ודוחפת אותו לזמר, לשורר ולשבח ליוצרו כי האהבה האלוקית מפעמת בלב היהודי והשמחה מעוררת אותה להתפשט על כל מרחבי החיים. (עין מוסר אביך ערך האהבה).
שבח השמחה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים.
א - בתורה נאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז) וחז"ל למדו מזה "איזו עבודה שהיא בשמחה ובטוב לב, הוי אומר זו שירה" (ערכין יא, א), כי השירה בעבודת-ה' מרוממת את העובד לספירות עליונות, ולהשגות נשגבות ובזה תגדל אהבת הבורא, אהבת הבריות ואהבת החיים.
ב - בנביאים נאמר "צהלי ורני יושבת ציון" (ישעיה יב, ו) ' וכן "ואני בה' אעלוזה אגילה באלוקי ישעי" (חבקוק ג, יח).
ג- בכתובים נאמר "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" "שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו" (תהלים צז, יא-יב), "קול רינה וישועה באהלי צדיקים" (שם קיח, טו) וכמה מזמורי תהילים מתארים את גדולת-ה' ואת השמחה בקבלת מלכותו ובהופעתו בציון ובעמים. (עיין מזמור צו, צז, צח, קו).
חז"ל הפליגו מאד בשבחה של השמחה ובמעלתה הכבירה עד שאמרו "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. (ברכות ל, ב) וכתב הזוה"ק "בשכינה לא שריא באתר עציבו אלא באתר דאית ביה חדוה (ח"א, ק"פ-ב ורטז, ב) כי "השמחה" היא שורש הקדושה, יסוד האמונה והשלמות וכמו שכתב "בעל התניא" (פרק ז): כי בצד הקדושה כתיב עוז וחדוה במקומו, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה כי ה"עצבות" היא שורש יצה"ר והסט"א, והיא מום בישראל כי היא מסיחה את האדם מדעת קונו ומהכנעתו לרצונו יתברך ולכן "ישראל" ששורשם ומהות נפשם "קדושה" ענוה והכנעה, הם רחוקים ממידת ה"עצבות" והדאגה, ושמחים תמיד בעשיית רצון קונם וכדברי
שלמה המלך "ושבחתי אני את השמחה" - זו שמחה של מצוה - "ולשמחה מה זו עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה (שבת ל, ב) כי השמחה לקיום המצוות מרוממת האדם, מחייה אותו,
מחייה אחרים, פותחת הלב לראות הכל מתוך אספקלריא מאירה, מתוך ראיה מפוקחת וחיובית, ובזה מתרבה הברכה והטובה לאדם ולעולם וכדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל: (מאמר "העונג והשמחה" בעקבי הצאן) "העונג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני, רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והישר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם, רק כשיש עונג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב וממקור נפשו ימצא מים חיים גדולים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים (עיי"ש). כתב הרמב"ם (הלכות סוכה פרק ח, הלכה 'טו): "שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן "עבודה גדולה היא" וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל..." (דברים כח, מז) ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' כי אם האדם קשור לגשמיות, ו"האני" הגשמי שלו הוא במרכז חייו אז אין שמחתו שלמה, כי לכל הישג גשמי מתלווה הרגשת חסרון כאמרם ז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קוהלת רבה כב, לד) אבל אם האדם משתחרר מפרטיותו הגשמית ונפרד מהחמריות וכל כולו מרוכז בעולם המחשבה העליונה אז הוא מצוי בעולם השמחה, בעולם העונג והאושר כי כל מקום שיש גילוי אלוקות שם שורה השמחה בחינת "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים טז, כז), ומכאן למדים שמידת הצער אינה מן הקדושה, כי הקדושה משפיעה חיים ושמחה לכל הקרוב אליה ככתוב "ישמח לב מבקשי ה'" (דברי הימים טז, סו) כלומר בזמן שהאדם מבקש את בוראו, את עבודתו, אז הוא נמשך אל השמחה והעונג האמיתי של החיים, ובקשה זו משמחת את המבקש ומרוממת אותו לספירת השלמות, לעטר אותו בעטרות רוחניות המבשרות אושר ונחת רוח. תענוגי עולם הזה אינם מספקים שמחה אמיתית לנפש האדם כי התענוגים הם זמניים ואין להם קיום אבל "שמחה של מצוה" היא שמחה אמיתית כי היא שואבת את כוחה מן המצוה הנצחית, ממקור אלוקי בלתי גבולי ולכן רק על ידי עמל התורה, לימודה וקיומה זוכה האדם לשמחה, "ולישרי לב שמחה" (תהילים צז, יא) כי התורה המיישרת ומתקנת את האדם, מסלקת זוהמת הנחש שהיא "העצבות", ומי שהוא "עצב" משוטטת במוחו מחשבת עבודה זרה (עיין מאור ושמש פרשת בהעלותך), ומחשבתו תרה אחרי ההבל וסילוף האמת והצדק.
השמחה האמיתית תלויה בחירות הנפש משעבודים גשמיים ומכל עבדות הכובלת את הנפש משאיפתה לשלמות, ולכן עם ישראל שמח תמיד בשמחת התורה, בקבלת עול מלכות-שמים "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו" (תהילים ה, יב) והרינה והקילוס לשמו יתברך היא שאיפת נשמתם של ישראל. השמחה נובעת משלמות הנפש, וכל הרגשה של חסרון בנפש ובשלמותה, מונעת שמחה וכאמרם "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה" (יבמות סב, ב) כי בלי אשה אין
האדם שלם, ולכן שרוי בלא שמחה (עיי"ש במהר"ל שם) כי חוסר שלמות זו היא חוסר הרגשת השמחה, ולכן אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך דבר שמחה של מצוה (שכת ז, ב). כי אין השכינה שורה אלא על השלם כמו שהוא יתברך שלם בתכלית השלמות
(עין נתיב התורה פרק יח) וכבר אמרו רז"ל "אין שכינה שורה אלא במקום ששרוי בו איש ואשה" (זוה"ק בראשית קבב; וסוטה יז, א).
"התורה" יש לה סגולה אלוקית לספק שמחה לנפש האדם "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט) ו"תורת ה' תמימה משיבת נפש" (שם ח) כי התורה המקנה את ההתקרבות לאלוקים, היא המסוגלת להשלים את הנפש ולהביאה להשגת המטרה הנכספת ובזה הנפש שמחה כי השמחה באה על ידי הכנעה, (גור אריה) וככל שהאדם ענו, פשוט, הוא מלא חדוה, אוהב את החיים ורואה בכל הבריאה "ישות" אלוקית שיש להצעידה לקראת שלמותה והצמדתה לבוראה (עיין "אורות התורה" פרק ו).
ב- שלילת העצבות
"עצבות" היא פניית האדם אל הצד השלילי שבחיים כי אם האדם היה פונה אל האלוקים, לאמונתו ולהשגחתו, לא היה בא לידי יאוש בי בו יתברך יש תקוה לכל אדם ומשום כך לימדונו חז"ל שיסוד גדול בעבודת ה' להרחיק עצמו מעצבות, ממרה שחורה כי כתב הזוה"ק שהעצבות היא שמץ של ע"ז, והיא מביאה את האדם לכל מיני עבירות, לפריקת עול, לשלילת התורה ולהסתכלות פסימית על כלל-החיים המלאים שמחה וחסד עליון, ולכן "השמחה" מגרשת העצבות ומעלה את האדם להיות קרוב לבוראו בכל מצב ומצב, ולצפות לישועתו שהרי הנפש בטבעה משתוקקת אל ה' ומתענגת בעבודתו יתברך. ואולם ה"עצבות" הנובעת ממקור טוב כלומר מדאגה אמיתית של האדם על עוונותיו ופשעיו הרי סופה להביא לידי שמחה, והדואג על טומאותיו אז יגיע לשמחה עצומה, אבל עצבות שאינה אמיתית ואינה ממילי דשמיא אז כולה רע, ומרה שחורה (עיין תניא פרק לא) כי אליבא דאמת עצבותו של אדם נובעת מזה שהוא רואה את עצמו כמציאות חשובה התובעת תמיד מהזולת, מהסביבה מהעולם ואיננו מכיר באפסיותו ולכן "עצבות שלילית" מלובשת היא בגאוה, בהתנשאות וסופה מרה שחורה, פסימיות ודכאון נפשי עצום המוביל לאבדון ולשלילת החיים (שארית ישראל יתרו).
"העצבות" היא מאוסה ומתועבת ויש להתרחק ממנה מרחק רב, שהרי על ידה שולטת מידת הדין באדם, כי במקום שמחה אין מידת הדין יכולה לשלוט, ולכן ישראל מטבעם הם שמחים וישרים, "והישרות" מסלקת את עקמומיות הלב, העצלות, והעצבות המדכאת את הנפש
וזורעת בה גאוה ועקלתון ולכן התורה עושה את האדם לישר, לשמח, לעליז ולחמוש בעוז וחדות חיים, ומגמת התורה להביא האדם הקרוץ מחומר להתעלות רוחנית, להרגשת הטוב והאושר. העצבות, מעכבת את הברכה, את השפע שהרי "ברכת זד היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" (משלי פרק י, כב) דהיינו במקום שיש עצבות וצער אין ברכה עליונה משום שהזוכה לברכת ה', לשמחתו, לאמונתו האיתנה, אין צער ועצב במעונו ובעולמו, ובמיוחד שבגילוי העצב, מתגברים כוחות הטומאה, ואין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, מלא עליזות, והמאמין
והשמח בכל מצב ומצב שואב רוח הקודש מהשמחה, מהאורה העליונה הזורחת עליו על ידי התאמת רצונותיו לרצון בוראו (עיין ירושלמי סוכה פרק ה, הל' א).
ה"עצבות" היא גרועה מכל העוונות, פגיעה בכל האדם כי שאר העוונות פוגעים רק בחלק מסויים שבאדם ולכן העצבות מפילה האדם לשאול תחתית וגורמת לאדם להינתק מהקדושה, מהאמונה, מהבטחון ומשמחת החיים האמיתיים (עיין ספר "בית אהרון").
"העצבות" נובעת בעיקר מתוך אכזבת האדם בעניניו הגשמיים, ולו היה משקיע כוחותיו בענינים רוחניים לא היה בא ליד עצבות שהרי "פקודי ה' ישרים משמחי לב" כי הדברים הישרים משמחים אותו, והתענוג של המצוות נובע מהנפש, והנפש לא תשבע לעולם ולכן על ידי השמחה יוצא האדם ממסגרותיו הגובלות התרחבות נשמתו ונעימותה האינסופית וכדברי מרן הראיה קוק זצ"ל "חוסר התורה הוא הגיהנום עצמו ושטף הרצון החיצוני שנגד הרצון הפנימי, הוא מיצרי גיהנום המתגברים לפי אותו הערך של מניעת אור התורה (אורות התורה פרק ז, ו).
ג- "השמחה באספקלריית גדולי ישראל"
- ריה"ל בכוזרי (מאמר ב) בשללו את הפרישות והנזירות ובהדגשה שהתענית אינה רצויה בעבודת-ה', כתב שהתורה מכילה שלושה יסודות עיקריים: יראה, אהבה, שמחה, והאדם מתקרב לה' בכל אחת מהן, וכשהאדם שמח במצוה אז הוא מרגיש שבא לאכסנייתו של הקב"ה, מוזמן על שולחנו ודבק בענין האלוקי. ובמאמר ג' אומר ריה"ל "שעובד-ה'" אינו מובדל מהעולם הזה כי הקב"ה ברא את האדם ומיקם אותו בעולם גשמי, וחייב הוא לשמוח בחיי העולם, לקדשם, לזככם ועל ידם יזכה לחיי נצח "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" (דברים כו, יא) כי "השמחה" היא מתנה אלוקית לאדם ומגמתה לקשר הנברא לבוראו "שמחנו בישועתך", לכן כל התורה כולה תלויה בשמחה כי היא מעלה את האדם לספירות עליונות בחינת "ישבעו ויתענגו מטובך" "ואיזהו עשיר - השמח בחלקו" (אבות ד, א) כי האדם חייב לשמוח בחיים ובשלמותם ולהודות לה' תמיד בחינת "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
ב- השמחה במשנת הרמב"ם
בכמה תחומים, בתחום ההלכה, תורת המוסר ובתורת הרפואה מרחיב הנשר הגדול את הדיבור על ערך השמחה ומעלתה.
א - בהלכות דעות (פרק ב, הל' ז) לאחר שהרמב"ם בירר את שיטתו בתורת המוסר וקבע "ששביל הזהב" המידה הבינונית, היא הדרך הרצויה והחיובית בעבודת ה', הוא קובע "לא
יהיה האדם בעל שחוק... לא עצב ולא אונן אלא שמח", ולא סגפן ומתנזר מהחיים (עיין הל' דעות פרק ג, הל' א).
ב- בהלכות שביתת יום טוב (פרק ו' הל' כ) קובע הרמב"ם כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך בייו ובשחוק... ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל... והאוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ומרי נפש - אין זו שמחת מצוה אלא "שמחת כרסו". ובהלכות לולב (פרק ח' הל' יב) כותב הרמב"ם: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן - עבודה גדולה היא - וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו".
ג - ובענייני רפואה כתב: וישתדל הרופא שיהיה כל חולה וכל בריא תמיד שמח ורחב הנפש ושיסלק מעליו ההיפעלויות הנפשיות המביאות להתכווצות הנפש כי בזה תארך בריאות הבריא והוא הקודם ברפואות כל חולה". (הנהגת הבריאות, שער ג).
ד - השמחה בתפיסת הרמח"ל
הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יח ויט) כתב שהשמחה היא עיקר גדול בעבודת-ה' והוא מה שדוד הזהיר "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" (תהילים ק, ב), "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" (תהילים סח, ד)... כי השמחה האמיתית היא שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון בוראו יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתית ועיקר הנצח (עיי"ש).
ה - השמחה במשנת מרן הראי"ה קוק זצ"ל
כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל "מסורת בידינו מאבותינו חכמי עולמים, להיות חדות ה' מעוזנו, וחדות ה' היא יסוד החיים, תהום האמת ועמקה הנצחי אור ההגיון ומקור נשמת פילוסופיית הפילוסופיה ראשיתה ואחריתה" (איגרות הראיה ב, רסב), "והיסוד הפנימי של המצוה היא "שמחתה" שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה" (איגרות הראי"ה) דהיינו שקנה המדה להערכת הנפש בעבודת ה' היא לפי גודל השמחה שישמח האדם במצוותיו כי קיום המצוות מתוך שמחה מהווה את הביטוי השלם לאושר ולתענוג של ההליכה בדבר ה' וגבורתה של האמונה באה לידי מבחן - בשמחה, והאמונה מביאה לידי שירה ושמחה (עיין מהר"ל בנתיב התורה פרק יח; וגבורות ה' פרק ז) ולכן על ידי האמונה הטהורה בדרכי ה' ובהליכותיו יזכה האדם לשמחה, לסבלנות ולגילוי אור אלוקי, להשראת השכינה (עיין רמב"ם יסודי התורה פרק ז, ד; עולת ראי"ה ח"א, פו).
מרן הרב זצ"ל - ראה בהעדר "השמחה" הפרעה גדולה "לתשובה האמיתית" ובספרו "אורות התשובה" האריך בענין זה וכתב "צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה... ולאחר כל הרהור
תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה" (פרק ז-ו). ובפרק ח (יב) הוא מייעץ לנו להתרחק מהעצבות "מאד צריכים להיזהר מן העצבות... המרובה ההורסת את האדם... ובפרק יד כותב: שיסוד השמחה הקשורה בעומש הקודש - הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת, על- כן כאשר באות לו מחשבות של יראה ותשובה בדרך עצבון - ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ה' באמת (עי"ש יא).
ובספרו "מוסר הקודש" (עמוד קה) כתב רבנו: שנואה היא העצבות מפני שהיא נובעת ממקור היותר מושחת שבדעות וברגשות.
ובאורות התשובה (פרק יד, ו-ז): כל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה ומהפכת את העצבון לשמחה... וכשאור התשובה מופיע וחפץ הטוב - מתגבר... צנור של עונג ושל שמחה נפתח (עיי"ש). ולכן על ידי התשובה והתיקון "הפשע" יהפך לשפע, לטובה לברכה, לרחמים ולרצון בחינת "וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו-טו ועיין שו"ע או"ח סימן תרצז).
וכיון שהשמחה היא יסוד החיים והעלאתם, לכן התורה הבחינה בין "שמחה" שמקורה משחוק והוללות, לבין "שמחה" שמקורה מעומק הקודש, וכתב ריה"ל (מאמר ב-ב): וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצוותו ובתורתו צריכים מחשבה וכונה, שתשמח במצווה עצמה מאהבתך המצוה. ואם תעבור בך המצוה אל הניגון והריקוד היא עבודה ודבקות בענין
האלוקי", ולכן העובד את ה' ללא שמחה נענש על כך "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב... ועבדת כל אויבך" (דברים כח, מז).
ואולם עם כל גנותה של "העצבות" בכל זאת כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התשובה פרק ח, יב) שיש להשתמש במעט עצבות במדה שיש בה להביא לידי "תשובה", חרטה ותיקון כי הזהירות המופרזת מהעצבות במדה גדולה עלולה למנוע "אור התשובה" מלחדור אל עומק הנשמה, ולכן "מעט עצבות" ביישום התשובה הוא חיובי וצריך להיות מבוקר ומסוייג כי עצבות בלתי מרוסנת היא מחלה ממארת בכל הגוף (עיי"ש) ומאידך, גיסא "השמחה" הנמשכת מעולם הרוחני והיא חלק מטבע הנשמה חייבים להשתמש בה באופן תמידי וקבוע כדי להתדבק ברצון הבורא המשמח את כל נבראיו.
ו - ה"שמחה" - בחסידות
אחת הפרשיות הכי עמוקות שבתורת החסידות וביריעת חייה היא ה"שמחה" המשמשת יסוד מוצק בעולמה הרוחני של משנת החסידות. תנועת החסידות נלחמת בעצבות, במרה שחורה בנפילת מוחין, והיא העלתה את ה"שמחה" לספירה קדושה, לדרגה עילאית כי הפילוסופיה של היהדות היא בעיקרה שמחת החיים, חדוה ב"ה ובעולמו, בתורתו, במצוותיו, בחסדיו ובכל פעולותיו בבריאה. החסידות לימדה ממקורות התורה שהעצבות היא כפירה, טמטום הלב
ואסקופה לכל מיני עבירות כי האדם חייב להכיר מקור חיותו ושהוא נברא ממקור החיים והטוב, ועל כן עוז וחדוה במעונו.
"השמחה" פותחת את השערים הכי סגורים שבלב נפש היהודית, מחדשת ריקמת החיים, מרעננת אותם ומשלבת את האדם באהבת החיים, בעזרה לזולת, בראיה אופטימית ובסילוק, המרירות והדכאון. השמחה פותחת אופקי החיים, סותמת מעיינות הייאוש והדכאון ולכן ערכה של השמחה בעבודת ה' הוא גדול כי הששון והשמחה מבריחים את היגון והאנחה "ששון ושמחה ישיגו - ונסו יגון ואנחה" (ישעיה לה). השמחה והיראה אינם סותרים אלא אדרבא הם "צמד רעים", מחוברות ומשולבות יחד כי אי אפשר להיות ירא-ה' והוא עצוב, שבור, מדוכא ומתאונן על הכל אבל על ידי השמחה, אהבת החיים ומכלולם יתעלה האדם וכפי שמצאנו באכילת מעשר שני "ונתת הכסף... ואכלת שם לפני ה' ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כג) כלומר היראה שלמדים באכילת מעשר שני במקום קדוש בירושלים, מחייב שמחה וחדוה, שמחה משפחתית ולכן דוקא אכילתו בירושלים שהיא "משוש כל הארץ", רחוקה מדאגות, מצער ומעצבות כדברי רבי יוחנן "כיפה של חשבונות היתה מחוץ לירושלים וכל מי שמבקש
לחשוב הולך לשם" - למה שלא יחשוב בירושלים ויצר לבו לפי שנקראת "משוש כל הארץ" (שמות רבה נב). נמצא שמקור השמחה נובע מבטחון חזק בצור ישראל וגואלו, ולכן חשבונות גשמיים שמעוררים את הדאגה אפילו הקלה ביותר מערערים את אמונתינו הטהורה והזכה ועוצרים את השמחה שמנעימה את החיים ומגבירה את הבטחון ויראת ה' את הכניעה לרצונו יתברך, והאדם הפרטי והכללי מרגיש את שלמות נשמתו ושמחתה המלאה רק כשהוא עוקר משרשי מחשבותיו ועיניניו את הרגשת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
ז - שכר שמחת המצוה בעולם הזה
כתב רבנו דוד הנגיד נכד הרמב"ם ז"ל בספרו "מדרש דוד" (אבות פ"א, מי"ג): שהמצוה שהאדם עושה בזה העולם בשמחה ובכונהה רצויה שלא על מנת לקבל פרס, יאכל משכרם בזה העולם, מסיבת השמחה ששמח בעשיית המצוה, אבל הקרן שמור לו לאדם לעוה"ב כלומר למרות שקיי"ל "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" (קידושין טל, ב) ושכר המצוה אינו ניתן להיפרע בעוה"ז, בכל זאת המקיים מצוה ושמח בקיומה, מקבל שכר גם בעוה"ז על שמחת המצוה (עיין "דבש לפי" מערכת א, יד). ולאור יסוד זה פירש מרן החיד"א בספרו "יוסף תהלות" את הפסוק בתהלים (לז, ד) "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך" - רמז שתשמח בה', בקיום מצוותיו ויהיה לך הנאה בגופך ונפשך שזכית לקיים מצוותיו, ועל השמחה משלם שכר בעוה"ז"... וכן כתב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ז): ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה... כי תוליד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה (עי"ש). נמצא שהזריזות גורמת לשמחה שתבוא, ולפיכך הבטיחה התורה שאם נקיים המצוות בזריזות, כך שממילא נקיים אותן בשמחה ובטוב לבב, ואז נזכה לשכר השמחה של מצוה שהם ההשפעות הגשמיות הנרמזים בפרשת בחוקותי "ונתתי גשמיכם בעתם" וגם נזכה לכל ההשפעות הרוחניות
והעילאיות שבגללן יתבטלו כל הדינים והקיטרוגים כי השמחה מבטלת הדינים כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ג קנא-ב).
ועוד לימדונו חז"ל שמרוב ההשתוקקות למצוה וגם השמחה והזריזות בקיומה, מתבטלת הטענה של "מי הקדימני ואשלם... מי מל בנו לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר..." (עיין ויקרא רבא פ. כז) כי על ידי הזריזות והשמחה מתדבק האדם עם מקור המצוה וזוכה לשלמות ולשכר, וכך כתב מרן החיד"א בספרו "מדבר קדמות" (מערכת מ אות כז): מי שהוא זריז במצוות לא נאמר בו מי הקדימני, וסימנך "זריזין מקדימין למצוות" (עיי"ש).
נמצא שהשמחה הנעלה והאמיתית היא בקיום המצות, בהרגשת הבחירה האלוקית שבחר בנו מכל העמים. ומשום כך על היהודי לברך "שלא עשני גוי" בהתרגשות בחדוה ובהתעלות גדולה שהרי בחירת עם ישראל ל"עם סגולה" "לממלכת כהנים" היא שמחה גדולה בעליונים
ובתחתונים שהרי מגמתה להביא קריאת שמו יתברך ואחדותו בקרב תבל. בבחינת "עם זו יצרתו לי תהילתי יספרו" (ישעיהו פרק מג).
ואם ברכה זו תאמר בשמחה הרי בחירתנו תגביר את "סגולתינו", ותאיר את כל מעשינו להיות תמיד מוארים באור עליון ובחדות עוזו "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה" (שבת קל), ועל ידי שמחתה של מצוה, הגשמיות מתקדשת, מתעלה והופכת להיות בסיס לקדושה, בחינת "ויקחו לי תרומה" דהיינו שכל החפצים היקרים הניתנים "לשמי" הם הבונים את מקדש-ה', הם ההופכים להיות כלי שרת לקודש, מרכבה לשכינה "ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם".
בסיכום, "השמחה" הורסת את המחיצות המבדילות, ממתקת את הדינים, מבטלת את הקיטרוגים, ולכן תפילתנו היא שלא תצמח לנו שום עצבות משבירת הלב אלא, "בשמחה יגילון כל היום" (תהילים קמז) ועל ידי השמחה, הגילה והרינה נצא מכל הצרות "כי בשמחה תצאו" דהיינו בשמחה, בקבלת עול מלכות שמים אפשר לצאת מכל הצרות, המצוקות והמכשולים השונים, וזוהי נחלתה הבלעדית של "כנסת ישראל" הצמאה והתאבה ליראת יוצרה ולקיום מצוותיו (עיין ברכות יז, א) וכשיגבר הרצון הפנימי של עם ישראל לעשות רצון בוראו, אז יוסרו כל המונעים מעבודתו יתברך שהרי "והייתם לי לעם - ואנכי אהיה לכם לאלוקים" (עיין יחזקאל לז, יד; וישעיה יא, ט. ורמב"ם הל' מלכים פרק יב, הל' ה), והקב"ה יסיר לב האבן מבשרנו וישרה שכינתו ושמחתו בתוכנו להשיג דעתו ואמונתו ולהיות לימודי ה' "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג).
העולם בו שרוי "תלמיד חכם" הוא עולם השמחה, עולם הלימוד, הבירור והעיון האמיתי, וככל שהתלמיד חכם מברר דבר לאשורו, הוא מוסיף שמחה וחדוה כי הבירור הנכון וסילוק הספיקות יוצר שמחה וסיפוק לנשמה השואפת לאמת ומשום כך "פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהילים יט) ושמחה זו היא שמחה שקטה, עמוקה ומקיפה כל
התקוות, ואין היא רעשנית והפגנתית אלא שמחה של בטחון, של אמונה, של קבלת כל דבר בסיפוק, של התקדשות כל החושים, ושל כיסופים להתעלות, להיטיב לזולת ולהרבות חסד ויצירה בעולמו של הקב"ה.