דיני קריעה על ירושלים העתיקה ומקום המקדש בזמן
דיני קריעה על ירושלים העתיקה
ומקום המקדש בזמן
- קריעה על ערי יהודה
- כמו שאדם צריך לקרוע את בגדו בשעה שהוא מתאבל על אחד מקרובי משפחתו (שו"ע יור"ד סימן שמ-א) כן צריך לקרוע בגדיו על האבל הכללי של עם ישראל, על חורבן ארצו ומקדשו, וחז"ל גילו לנו שיש שלוש דרגות בענין זה כמבואר במסכת מועד קטן (כו, א):
- הרואה יהודה בחורבנן אומר "ערי קדשך היו מדבר" וקורע כיון דשם עיקר המלוכה של ישראל היתה (פאת השולחן הל' א' פ"ג, א).
- ירושלים בחורבנה אומר "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" וקורע.
- בית המקדש בחורבנו אומר "בית קדשנו ותפארתנו היו לשריפת אש... וקורע, וכן נפסק להלכה בשו"ע (סימן תקסא) וקורע טפח, וקריעות אלו דינן כדין הקריעות האמורות שקורעים על אב ואם שאסור לתקנן תיקון גמור, וכשקורע אומר "ברוך דיין האמת" בלי שם ומלכות.
ברם, ישנה שאלה אקטואלית, האם גם לאמר הקמת המדינה שהרי יהודה וירושלים חזרו ליישובן על ידי יהודים ששבו מגלותם צריך לקרוע את הקריעות הללו שכל קריעה מבטאת פן אחר של אבל לאומי?
והנה, לכאורה פשוט לומר שלאחר יישובן על ידי היהודים המתגוררים בערי יהודה, אינן נחשבות חרבות ואין לקרוע עליהן. ברם זה אתי שפיר לפירוש הראשון שהביא מרן הב"י (בסימן תקסא) שחרבות היינו חרבות ממש ואין בהן ישוב יהודי, אבל כשיש בהן יהודי לא צריך לקרוע כי הישוב היהודי הריבוני נותן להן חשיבות ומרומם מעלת קדושתן.
אולם לפירוש השני שהסכימו לו כל האחרונים והוא אם יש שלטון יהודי בעיר אז נקראות בנויות ואם הגוים היו השולטים בה אפילו שהיא בנויה נקראת "חרבות", וכן כתב בעל משנה ברורה (שם ס"ק ב וכן הב"ח וש"א) שאם מיושבות על ידי יהודים לא קורעים כיון שהגויים לא שולטים עליהם וכן כתב בעל איגרות משה (חאו"ח סימן ע אות יא) שהפטור האידנא על ירושלים משום שהיא בנויה לתפארת ואינה ברשות גויים, וכן כתוב בספר אבלות החורבן (עמוד 90) שבימינו שא"י נמצאת תחת שלטון יהודי ריבוני אין קורעים על ראיית ערי יהודה, וכן כתב "בעל המועדים בהלכה" וכן פסק מרן הרצי"ה קוק זצ"ל וכן מובא בשם הגאון הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל וכן לגבי כותל המערבי לא קורעים כי הוא בשליטתנו.ברם, לגבי ירושלים ראיתי בספרו "מנחת שלמה" (בסוף סימן יג) כתב: חושבני דכל זמן שרואים עדיין בעיר הקודש והמקדש כנסיות של נכרים וגם קברי עכו"ם... ואין אנו יכולים לעקור פולחנא נוכראה עדיין היא בחורבנה (ועיין בזה בספר "משנה הלכות" ומשנת יעב"ץ לגר"ב ז'ולטי ח"א, מח)
ברם, הרבה פוסקים להקל ופטורים מקריעה על ערי יהודה וירושלים כיון שהם מיושבים יהודים ובשלטון מדינת ישראל (עיין קונטרס 'אבל כהלכה' לרב שריה דבליצק ופניני הלכה ח"א 243-245, הגר"מ אליהו זצ"ל, עיין בספר "טוב להודות" 137-139).
ואולם על מקום מקדשנו החרב ובני עוולה שולטים בו, הרי לכו"ע כשרואה את שטח הר הבית כשהוא עומד בהר הצופים או דרך הר הזיתים, יקרע גם בזמן הזה כי הר הבית נשלט ע"י הוואקף המוסלמי ויהודי לא יוכל לעלות ולהתפלל בהר הבית במקומות המותרים הלכתית לכניסה, ולכן חובתנו לקרוע עליו וכן פסק מרן הגר"א כהנא שפירא זצ"ל - הרב הראשי לישראל וכן פסק מרן הראשון לציון הגר"מ אליהו זצ"ל שאין לקרוע בזמן הזה על ירושלים שהיא תחת שלטוננו אבל לגבי מקום המקדש חייב לקרוע (עיי"ש בפניני הלכה) ומרן הרצי"ה פסק שגם לגבי המקדש לא יקרע כיון שהוא תחת שלטוננו כי הר הבית הוא בידינו ולמרות שיושבים עליו ישמעאלים, כלומר לדעתו השלטון הריבוני היהודי הוא הקובע כי החזרתו היא החזרת השכינה למשכנה כי הקריעה על המקדש אינה על שאין בה שלטון יהודי אלא על עצם חורבנו של המקדש, על גלות השכינה "על זה היה דוה לבנו... על הר ציון ששמם "שועלים הלכו בו" (איכה ה, יז-יח) .
בסיכום: מכל מיני סיבות, נוהגים למעשה רוב ישראל שלא לקרוע גם על מקום מקדשנו ויה"ר שיבנה בית המקדש בב"א, אבל ירא אלהים יחוש לדעת הפוסקים הנ"ל המחייבים ולפחות פעם בחייו יקרע וכפי שכתב בעל "כפתור ופרח" (פרק ב') ולגבי התפילה, כתב בעל "פאת השולחן" (סימן א, ס"ג) שהמעלה של התפילה בא"י ובירושלים היא גדולה יותר ונשמעת יותר והוכחתו מעירובין (לב, ב) שמשה לא בעי רחמי על המרגלים כי לא היתה לו הזכות של ישיבת א"י.
ולדברים הללו יש משמעות הלכתית שהרי המתפלל צריך לכוון לבו לירושלים, לבית המקדש ולבית קדשנו (ברכות ז, א) וכתב מרן בשו"ע (סימן צד, ב) שהמתפלל יחשוב כאילו עומד בבית המקדש ולכאורה הרי הוא חרב היום? אלא מסביר רבנו הרמ"ק בפירושו לזוה"ק (אור יקר שמות כט) "שעיקר האמונה לדעת שהכל שם אפילו בחורבנו" כלומר גם כשהמקדש חרב, הסגולות האלוהיות חלות על המקום והעומד להתפלל יחשוב במחשבתו כאילו עומד מול בית מקדש בנוי ומשוכלל, וידמה בעצמו כאילו עומד בתוכם ומתפלל מול השכינה (עיין הרמב"ן לבראשית כח, יז: לויקרא יח, כח: ורמב"ן בדרשת ראש השנה עמוד רמט).
ירושלים היא עיר הששון והשמחה "יפה נוף משוש כל הארץ" ואמרו רז"ל על זה בפסיקתא רבתי (פ. מא) "אמר ר' יוחנן כיפה של חשבונות הייתה מחוץ לירושלים וחשבונותיהם היו יוצאין חוץ לירושלים" כלומר אין עצבות ומרירות לב בירושלים אלא המתמרמר ויש לו חשבונות של עצבות וטרדות יצא מחוץ לירושלים כי בארמון המלך צריכים להיות שמחים ורחוקים מעצבות ומדאגות ולכן התפילה בירושלים היא נטולת חשבונות קטנוניים, עצבות, דאגות ומרירות לב, וכולה מטהרת ומרוממת נפש המתפלל