גדרי שנאת חינם ותיקונה בימינו
גדרי שנאת חינם ותיקונה בימינו
א. איסור שנאה לזולת
נצטווינו בתורה (ויקרא יט', יז'): "לא תשנא את אחיך בלבבך" כי השנאה היא מידה רעה המפריעה לאדם לעבוד את ה', והיא מובילה אותו לעבירות רבות כגון איסור נקימה ונטירה, התאכזרות, מניעת טוב לזולת, אי הודאה על האמת, ולבסוף איסור שנאה מביא את השונא לבצע רצח ולכן כתבו חכמי המוסר שמידת השנאה גורמת לפשעים נוראים ולדחיית כל תוכחה מועילה וטובה (עיין החינוך מצוה רלח; ארחות צדיקים, שער שישי), ותוכחת השונא אין לה כל השפעה ותועלת על הזולת. כי אינה נובעת מאהבת "המוכח" ותיקונו הטוב והממשי.
התורה ידעה את התוצאות השליליות של השנאה, ולכן היא חסה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים כיון שהם מאמינים בעיקר הדת (רמב"ם הל' רוצח פי"ג הל' יד, פסחים קיג,ב, וחפץ חיים הל' לשון הרע ד, סעיף ג; וח סעיף ה-ו), והם ברואיו יתברך ויצר אותם בחכמה עליונה "כולם בחכמה עשית" ולכן חייב כל אדם להכניס אהבת הבריות בלבו, וירחיק שנאתן מלבו וממחשבתו ויהיה שמח בשמחתן, בטובתן ובשכלולן (עיין תומר דבורה פ"ג) "כי טוב אלוהי" גנוז בהווייתן, ולכן השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה (רמב"ם הל' דעות פרק ו', הל' ג',ה',ו',ז'), וכתב מרן "החפץ חיים" (אהבת חסד יז'): ומצווים אנו להשתדל בטובת חברו ולרדוף אחר השלום, ולהיזהר מלאו דלא תשנא ואף ברשע גמור אסור לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו... וכתב הרמ"ק (תומר דבורה פרק ב'): ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו ואפילו הרשעים כאילו הם אחיו... ולא יסתכל בנגעיהם אלא במידות הטובות שבהם... והמבזה הבנים מבזה האבות (שם פ"א), ואמרו (באבות פ"ב מ', יא') ושנאת הבריות...
מוציאין את האדם מן העולם כי היא מעוררת מדנים וגורמת מחלוקת ולשון הרע, ומהרח"ו בספרו "שערי קדושה" (ח"ב שער ב') ביאר את חומרת האיסור של שנאת הבריות וז"ל: שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה הוא שונא כביכול להקב"ה על שבראם, וכולנו בנים לה' אלהינו ושונא את האבות שיצאו מהם...
וכתב בעל "התפארת ישראל" (אבות פ"ו, מ"א): אוהב את הבריות לא לבד אדם מיוחד אלא אפילו אלו המקולקלים במידות או בחטאים שאין לאוהבן רק משם שהן "בריותיו של הקב"ה", והקב"ה המצטער בצערם של ישראל אפילו של החוטאים (סנהדרין מו', א'), כי חביב אדם שנברא בצלם אלוהי (אבות פ"ג, יח') וחביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת (חולין צא', א') וכמה לשונות חז"ל מצביעות על חיבתם של ישראל כדברי רשב"י "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועה של השכינה" (סנהדרין נח', ב', ורש"י שם): "והעומד כנגד ישראל כאילו עומד נגד
השכינה" (רש"י לבמדבר לא', ב', ג': ועיין נתיבות עולם-נתיב אהבת הריע פ"א): וכיון שהאדם עשוי בצלם אלוהי, הרי יש מצוה לאוהבו, לכבדו ומשום כך חביב כל יהודי לפניו יתברך כי הוא עשוי בדמות דיוקן היוצר שבחר בו להיות "סגולה" (עיי"ש ברמב"ם וברבנו יונה ובדרך החיים שם באבות), ואין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטוריא על ישראל )שהש"ר פרק א', פסוק ו' ירושלמי פאה, פ"א,מ"א) כי ההלשנה זורעת פירוד ומקטרגת על שלמות העם ואחדותו, "והשנאה מקלקלת את השורה" (בר"ר, נח; וסנהדרין קח, ב).
ב. בחומרת האיסור של "שנאת חינם"
בחז"ל פוגשים אנו את המושג "שנאת חינם" אודות חרבן בית שני, וכך מובא במסכת יומא (ט',ב'): בית ראשון חרב מפני ג' עבירות חמורות, ע"ז, ג"ע ושפ"ד, אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות חמורות. וכתבו בעל יערות דבש )א,ב) ובעל בית הלוי (פ.בא) שאין כוונת הגמרא לומר שלא היו בה שאר עבירות, אלא יסוד ושורש העבירות של הצדוקים והבייתוסים היה עוון "שנאת חינם" ששנאו את החכמים והצדיקים שנאה תהומית.
וכתב רבנו בחיי (כד' הקמח, ערך שנאה): שנאת חינם היא חולי קשה, ראש לכל עבירות שבתורה והוא מביא את השונא להעליל, לכזב, ולהעיד עליו עדות שקר (עיי"ש), ולכן הלקוי בשנאת הבריות עלול להיכשל פעמים רבות בעוון חמור מאד של "שונא ה'" משום שירע לו מאד בהצלחת שונאו, בענייני המצוות, והדברים מבוארים בשערי תשובה לרבנו יונה (שער ג', אות קם), ויצר השנאה תקיף מאוד להטות האדם מהשכל הישר ולכן שני ת"ח השונאים זה את זה אסורים לשבת בדין יחד כי כל אחד יסתור דברי חברו (סנהדרין כט, א; וחו"מ סימן ז,ח ונו"כ שם).
ובסוגיא זו, יש לשאול כמה שאלות:
א. למה שנאת חינם גרועה מכל העבירות והלאו של "לא תשנא את אחיך בלבבך" הוא לאו כשאר הלאוין שבתורה, ומאי אולמי האי מאידך!
ב. המושג של "שנאת חינם" לא נתבאר בשום מקום בראשונים לא בכללות ולא בפרטות, ואפילו שמוזכר בגמרא (יומא ט, ב; ושבת לב,ב) חכמי התלמוד לא נתנו לו הגדרה מדוייקת?
ג. מדוע קוראים לה "חינם" הרי ישנה איזו סיבה לשנאה זו כגון שחטף ממונו, הכהו, חיבל ברכושו וכיו"ב, וכידוע שלכל מסובב ישנה סיבה מוצדקת ואם כן למה כינו חז"ל שנאה זו "שנאת חינם", ולא סתם שנאה?
והנה בחפשי בענין זה מצאתי כמה פירושים למושג זה:
א. במסכת שבת (לב', ב') איתא: בעוון שנאת חינם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם ואשתו מפילה נפלים ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים ורש"י פירש (שם 30 ד"ה שנאת חינם): שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו כמבואר בפסחים )קיג,ב) ובכמה ראשונים דכיון שהוא חוטא אינו בכלל "אחיך", ובכל זאת שונאו סתם. יוצא מדברי קדשו שאך ורק על דבר עבירה מותר לשנוא, וכל שנאה אחרת היא "שנאת חינם", וכן פירש במשלי (ג',ל'), שרק אם עובר עבירה דאורייתא רשאי לשונאו (עיי"ש) וכן פירש במסכת אבות (פב', מ'-א'): עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם ופירש רש"י שם שנאת הבריות היינו שנאת חינם. נמצאנו למדים מרש"י שנאת חינם היא שנאה סתם כלומר אף על פי שלא ראה בו עבירה הוא שונאו, ברם קשה להבין כך ברש"י שהשנאה היא ללא סיבה כי אם עובר עבירה, הרי התורה התירה לשנאותו כמבואר בפסחים (קיג', ב') ופסקה הרמב"ם (הל' דעות פו', הל' ה'): אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו שנאמר והלא משנאיך ה' אשנא (תהילים קלט, כא', כב')עיין הגהות מיימוניות שם אות א': והרמב"ם הל' רוצח פיג', הל' יד'; ותניא פ, לב): ואם אין סיבה מוצדקת מנין לו לשנוא אותו,כי זה איסור תורה לשנוא אחד מישראל (רמב"ם הל' דעות פרק ו, הל' ה והגהות מיימוניות שם).
ב. ויש שפירשו אפילו הזיק או גרם רעה לחברו אין לשנאותו כי הוא "שליח דרחמנא", ומגלגלין חובה על ידי חייב, ולכן האדם המאמין בהשגחתו יתברך יקבל עליו כל דבר בשמחה ולא ישנא חבריו כי הוא מקיים שליחותו וכפי שמצאנו ביוסף שלא האשים את אחיו, ולא רצה לביישם (תנחומא ויגש ה'), וסיכן את חייו, ובתנאי שלא יעליב את אחיו ואדרבא הרגיע אותם ולא ייחס להם עוון מכירתו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים..." (בראשית מה', ח') ולא היה בלבו עליהם (מגילה טז', ב') וכן מצאנו בדוד שראה בשמעי בן גרא שקילל אותו, שליח מן השמים להעליבו כדי לכפר עוונו ופירוש זה הובא לרס"ג באמונות ודעות (ח"ד קטע ה'): ובחובת הלבבות (שער בטחון פ"ד), ובספר "פלא יועץ" (ערך אהבת רעים) כתב ולכן אין מקום לשנוא את חברו כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, ואפילו את שונאו אסור לשנוא (עיין קרית מלך הל' דעות פ"ו הל' ה).
ג. ומרן הנצי"ב בהקדמתו לספר דברים (הרחב דבר) הביא שבבית שני היו צדיקים ותלמידי חכמים גדולים ובכל זאת נחרב כי היתה בהם "שנאת חינם" כי שנאו מי שלא נהג כמותם ביראת שמים ועל זה היה צידוק הדין בחרבן בית שני "צדיק וישר הוא" שזה נאמר על חרבן בית שני (ספרי שם) כי הקב"ה אינו סובל צדיקים כאלה שאינם סובלים דעות אחרות, והוכחה לזה שהרי מצאנו שאברהם שנא את הסדומיים ובכל זאת התפלל על קיומם, כי הקב"ה אינו חפץ באיבוד בריותיו אלא בשכלולן ובזיכויין וכמו שעשה אברהם שהליץ גם על הסדומיים הרשעים ולא חפץ בכליונם )עיי"ש), ומידה זו אהובה על הבורא ואינו סובל בני אדם אפילו
צדיקים שאינם נוהגים במידה זו, והאריך בזה בספרו "מרומי שדה" (יומא ט,ב) ובספרו (משיב דבר ח"א, מד). ולפי זה אתי שפיר למה נענשו תלמיד רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות סב', ב') כלומר היתה בהם תורה והם הטיחו אשמה זה בזה "שהדעות מקולקלות" ומצוה לרדוף להתקיף ולהשמיץ את מתנגדיהם, והכל באיצטלא של יראת שמים של "לשם שמים", והקב"ה אינו אוהב "צדיקים אלה" כי היו מלאי שנאה למי שלא הלך בשיטתם וכדעתם אלא עליהם לקרבם, ולא לרגוז ולשנוא כי עליהם לדעת שה' מנהל כל העניינים "ויבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו" (בב"מ פג', ב': וצדקת הצדיק, קטע נב'), ועוד לפי בעל הלבבות (שער בטחון פ"ד) שבעלי האמונה יודעים שכל טובה או רעה שמגיעה אליהם על ידי מישהו, אותו מישהו היה רק השליח או המלצר, ואסור לו לכעוס ולשנוא אותו אדם ועל זה אמר הנביא (איכה ג', טל') "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" (עיי"ש ברש"י).
ד. ויש מפרשים שישנה שנאה שאדם שונא לחברו מפני שלא עשה לו איזו טובה שביקש ממנו, ולכן קשה לו לקיים ואהבת לרעך כמוך שהרי בלבו יש לו טרוניא עליו שלא מטיב לו ולא עוזר לו בפועל ולענ"ד שנאה זו אינה כבושה ועמוקה בלב, והיא נמצאת באנשים פשוטים, בבינוניים אבל הצדיקים אינם משטימים את הזולת מסיבה זו.
ה. ועוד מדרגה נוספת בשנאה היא השנאה הנובעת מכוח "קנאת איש מרעהו" כגון שני חברים שאחד זכה לעושר והשני נשאר דל ועני, ואז נוצרה שנאה הנובעת מחמת קנאה והיא מידה גרועה ומגונה יותר מכל ההגדרות הנ"ל כי אדם כזה לא עשה לו רע, וכל הברכה והשפע באו לו על ידי הבחירה האלוהית, ואין לשנוא אותו כי תלונתו על הבורא ולא על חברו שזכה לברכה שמימית.
ולענ"ד שנאה זו מקורה "בשוני המהותי" בין אדם לחברו, בין ישראל לעמים ובין ת"ח לעם הארץ, וכפי שהגמרא בפסחים (מט',ב') אומרת שעם הארץ שונא תלמיד חכם, ואמרו שם "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לת"ח יותר משנאה ששונאים "עכו"ם את ישראל" ופירשו הראשונים שם (הריטב"א, המאירי) "שהשוני המהותי" מוליד שנאה, קנאה ואינו יכול לסבול מעלתו עד כדי כך שמוכן לחסלו מן העולם ולכן רבי עקיבא כשהיה "עם הארץ" היה אומר "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור" )שם) כי "השוני המהותי" הקיים בין ת"ח לעם ישראל מעיק על לבו של עם הארץ והוא שונא אותו כי הוא מרגיש "תסביך נחיתות" וכפי שכתב המאירי (שם): שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו, כשרואה בפחיתות ובמעלת הת"ח ונעשה בשרו "חידודין חידודין" וכך פירש רש"י (שם) שנה ופירש, דהיינו תלמיד ששנה ופירש מן התורה ויודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארץ וכמה הם שפלים בעיניהם ושונאם יותר מכולם, (עיין תוס' ותוס' הרא"ש ד"ה דהוה בכתובות סב', ב') וכל חלק רע שונא את חלק הטוב (אור החיים לבראשית כד',לו') ואין שנאה כשנאת הדת, ולכן הגויים שונאים עם ישראל מצד היבדלותם מהם ולפיכך אין לחפש סיבות חיצוניות לשנאת הגויים לישראל, כי זוהי שנאה מהותית (אור החיים
לבראשית טו', יד' ד"ה, מה נכון). ועל זה אמר רשב"י בספרי (בהעלותך) "הלכה היא עשו שונא את יעקב" כי יעקב חושף קלונו ושחיתותו של עשו.
ו. ידוע שאנוכיות מופרזת מביאה את האדם לידי "שנאת הבריות" כי האדם האנוכי רואה ומרגיש את עצמו בלבד, וערכו של כל דבר נמדד אצלו בשעור ההנאה והתועלת שהוא יכול להפיק ממנה, ומידה זו כשהיא מתגברת בתודעתו של האדם ומתרכזת סביב נקודה זו של הבלטה עצמית, מביאה לידי שנאת הזולת ולכן הוא שונא את בני אדם בלי שום נימוק אלא "שנאת חינם", ושנאה זו מוציאה אותו מן החברה המיוסדת על יחסי אהבה הדדיים ולכן אמרו "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ב', יא').
יוצא ששנאה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה השנאה אבל שנאה מחמת קנאה ודת אינה בטלה זולת בהיבטל הדבר שבאמצעותו היתה קנאה (אור החיים בראשית כו', כז'), ולכן שנאת עם הארץ ושנאת הגויים לישראל היא שנאה מהותית, ללא סיבות חיצוניות, ולפיכך אינה בטלה עד שיתוקן עולם במלכות שדי, ואז יכירו הגויים במעלת ישראל וסגולתו (עיי"ש באור החיים הנ"ל) ויגלו אהבה במקום השטנה שהשטינו את ישראל כפי שעשו "תחת אהבתי ישטנוני" (תהלים קט', ט') כלומר עם ישראל התפלל על הגויים והביא שבעים קרבנות בסוכות לברכתם ולהצלחתם והגמול לאהבה זו היה הגברת השנאה והמשטמה "רבת צרוני מנעורי יאמר נא ישראל" )תהלים קכט',א') וישראל עונים להם "ברכנו אתכם בשם ה'" (ילקו"ש שם), ולכן ישראל עומדים לעולם כאמרם "מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל עומד לעולם" (קוה"ר א', ד') כי הם רחוקים משנאה ונטירה ואוחזים במידות בוראם להיטיב לכל, ולרחם על כלל בריותיו יתברך, וכדברי הראי"ה קוק "חסד של אברהם הוא כולל את כל באי עולם" (שמונה קבצים ז,קסו).
ז. כתב בעל "פלא יועץ" (ערך שנאה): וכל מין שנאה קרויה "שנאת חינם" שכל הטענות שיש לו לשנוא הבל המה מעשה תעתועים. ואדרבא נצטווינו לאהוב כל ברואי ה' אפילו ירודים (עיין "מוסר אביך" ערך אהבה ה,ו).
ג. חומרת עוון שנאת חינם
נשאלת השאלה למה חמורה שנאת חינם יותר משאר עברות התורה עד שאמרו רז"ל שבעטייה נחרב בית שני ונתפזרו ישראל בקצות תבל?
כתב בעל "המשך חכמה", (בשלח יד, כח) שאם הציבור נשחת במידות כגון שנאת חינם זה הרבה יותר גרוע מאלה שעוברים על המצוות החמורות ולמה? מפני:
א. כתב בעל "ספר חרדים" (סימן י פרק ה'): ושנאת חינם הוא שורש לכל הרעות, ראה מה גרמה שנאת יוסף לאחיו, ועל שנאת חינם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגלויות... וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל קיום כל התורה כולה כדברי הלל (שבת לא', א') כך השונא כאילו עובר על כל התורה כולה.
ב. וראיתי בדרשות הר"ן (דרוש י') שחמורה שנאת חינם יותר משאר העבירות כיון שהנכשל בעבירות החמורות אינו נכשל אלא פעם אחת ולא בזמן מרובה, ואילו הנכשל בשנאת חינם, נכשל תמיד ואפיל עבירה קלה שחוזרים עליה פעמים הרבה ענשה קשה ביותר.
ג. ובשערי תשובה (שער ג'-טל) כתב שהשנאה חמורה מפני שהיא גורמת לחטאים רבים אחרים כגון לשון הרע נקימה ונטירה וכן הביא החפץ חיים בספרו אהבת ישראל (פ', ב') וכן בהקדמתו לספר "חפץ חיים", שעוון זה ממשיך על לב האדם רוח טומאה על כל איבריו, ומונע בנין המקדש ולכן אם איננו פועלים לסילוק נגע שנאת חנם מתוכנו הרי כל תפילותינו וציפייתנו לבנין המקדש הם כחסרי תוכן.
ד. מרן החיד"א (לב דוד פ', טז') "הפלא יועץ" (אות שנאה) והמהרח"ו כתבו שהחומר בעוון שנאת חינם הוא משום ששנאת חינם לא דמי לשאר עבירות, דעבירות דעלמא אינו עובר עליהם בתדירות אך עוון שנאת חינם הוא "עוון תדירי", יום ולילה בשכבו ובמקומו ובכל עת עובר על "לא תשנא אחיך בלבבך" ועל "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים פט', הל' ד'; שבת ל"א, א'), וכן הביא בעל ספר "פדות יעקב" בענין זה. ולאור הנ"ל כיון שעבירה זו היא חמורה יותר משאר העבירות ובכוחה לגרום חרבן ופיזור עם ישראל, ומידה כנגד מידה כיון ששנאת חינם כוללת המידות הרעות ובפרט לשון הרע ושנאת הבריות, שזה גורם לפיזור ולפירוד הדעות והחברה, ולכן נענשים בגלות ובפיזור ומשום כך כתבו שמצות אהבת ישראל היא שער הכניסה לעמוד לפני ה' ולהתפלל, ולכן נהגו בית ישראל לקבל על עצמם קודם התפילה מצות "ואהבת לרעך כמוך" (סידור בעל התניא ועוד).
וכתב מרן החפץ חיים שם ("אהבת ישראל"): ומה אם היה בכח העוון המר הזה של שנאת חינם להחריב את בית מקדשנו, אעפ"י שהיה אצלם תורה וגמילות חסדים, וכל שכן שבכוחם לגרום שלא יבנה בימינו, אם לא נחזק את עצמנו בכל כוחנו לסור מעוון זה, ולהעביר את השנאה הטמונה בלבנו, ולאהוב את הריע כי "אהבה" כפול שתיים בגימטריה שם "הויה" (26) וגדולי חכמי מוסר הגדילו לדבר בנושא זה (עיין מעלות המידות; נתיב הריע למהר"ל; מוסר אביך ערך אהבה; ירושלמי פאה פ"א א; סוף מסכת דרך ארץ זוטא).
ולפי זה, בנין בית שלישי יבנה על ידי אהבת כלל ישראל, ואפילו הרשעים וכמו שכתב הרמ"ק (תומר דבורה פ"ב) כי נשמת כל אחד מישראל הוא חלק אלוה ממעל, והרחמנות על הרשע היא
רחמנות על השי"ת כי הניצוץ הקדוש שבנשמת ישראל נלכד בקליפות ומה שאמרו רז"ל לשנוא היינו את החלק הרע שבו (מוסר אביך ערך אהבה ח) ולאהוב אותם מצד הנשמה האלוהית שבקרבם (עיין שו"ת "לב אברהם" סימן קמב, ותניא, לב ונועם אלימלך פ.דברים), והמלמד זכות על כל יהודי נקרא חסיד (סנהדרין ק',י',ב'; ובספר "אש דת" עמוד שמט; איילת השחר 72) ולכן כתבו חכמי האמת שישנו צער גדול בשמים כשמדברים רע גם על פושעי ישראל )ספר "פרי הארץ" וספר "נוצר חסד" מובאים שם), והשלום בתוכנו יבוא רק בריבוי אהבת חינם ברדיפת השלום והשכנתו "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד-טו) בקשו במקומך ורדפהו במקום אחר, "בקשהו היום, ורדפהו למחר" (עיין במדבר רבה יט-טז), ושלום זה הוא שלום פנימי קודם בתוך מחנה ישראל, ואח"כ שלום חיצוני, עם הגויים.
ד. ההיתר לשנוא
אסור לשנוא אדם מישראל כפי שנצטווינו בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט', יז') ברם מי שראה את חברו עובר עבירה והתרה בו ולא חזר בו, מותר לשנאתו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו (פסחים קיג', ב'; רמב"ם הל' דעות פרק ו', הל' ה', והל' רוצח פרק יג', הל' יד' ושו"ע חו"מ סימן רעב ס"ק-יא'). וכתבו הראשונים שאופן שנאה זו שמותרת אינה "שנאה בלב" אלא שנראית לעינים )עיין היראים מצוה קצה: תועפות ראם שם אות ד') דכיוון שהשנאה בלב היא שאסרה תורה (ערכין טז', ב') "יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו ת"ל "בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר" )ועיי"ש ברש"י) אבל שלא בלב מותר כל זמן שלא הוכיחו ולא קיבל תוכחתו, ואפילו להיתר זה, יש מצוה לגמול אתו חסד והסבירו התוס' (פסחים שם ד"ה שראה) כדי שלא יבואו לידי שנאה גמורה יותר ממה שצריך לשונאו על עבירה (ועיין בספר אהבת חסד ד',א',ג'). עם ישראל מוגדר כעם של ישרות, הגינות ואהבת צדק ואמת ולכן הוא מתעב את השקר, את הכזב את המלשינות ועקמימות הלב, ומשום כך אומר דוד "כל אורח שקר שנאתי" )תהלים קיט'-קכב') ויהודי ההולך בתמימות ובישרות לב שונא שקר וכזב, וככל שימאס בשקר וירחיק אותו ממחשבתו וממעשיו הוא מוסיף אהבת לתורת אמת "שקר שנאתי ואתעבה, תורתך אהבתי" (תהלים קיט'-קסג') והנביא זכריה (ח'-יט') מצווה אותנו "והאמת והשלום אהבו", ועל ידי אהבת השלום נימנע מלקטרג על הפרט והכלל, ונפעל בכל מעשינו להיות "מליצי יושר" על הדור שזקוק לרחמי עליון, כדי לשוב למחצבו האלוהי )עיין מסילת ישרים סוף פרק יט'), וגם שנאה זו, כתב בעל התניא (פרק לב') שבעוברי עבירה מצוה לשנוא את הרע שבהם, אך יש לאהוב אותם מצד הטוב שבנשמתם שהוא "טוב אלוהי" שאי אפשר לפגום בו, והרי מצאנו שאהבת ה' לישראל היא אהבה שאינה תלויה בדבר, "ונצח ישראל לא ישקר", ואפילו שאינם שומעים בקולו לא זז מלחבבם, "וישראל שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד', א': נצח ישראל פרק יא'), ואסור לקטרג על יהודי אפילו הוא פושע (עיין איגרת קידוש ה' לרמב"ם: שהש"ר א' טל) וכתב מרן הרמח"ל (מסילת ישרים סוף פרק יט') שצריך ללמד סניגוריא על הדור, לחפש טובת ישראל כי "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב ישראל", ולכן מהותו של כל יהודי היא טובה וחפצו לעשות רצון קונו, רק יצר הרע
מסית אותו מהדרך הישרה ולכן יש לדון את חיצוניותו ולא יבוא לידי שנאה גמורה יותר ממה שצריך לשונאו על העבירה (ועיין אהבת חסד ד',א',ג') כי פנימיותו של כל יהודי היא טובה וגנוז בה אור עליון (עיין בספר "מאור עינים" לר' מנחם מצרנוביל פ.חוקת) ומרן הראי"ה קוק העיד על עצמו הנני מתעב את הרע של הרשעים ואת החלק הטוב שבהם לעולם הייתי מוקיר ואוהב כי חלק ה' הוא (איגרות הראי"ה חב', עמוד קנג') וכן כתב "סבלנות הגונה", ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכיעור (שמונה קבצים א', תרסא), וזכות גדולה לקרב רחוקים ולהשיבם בתשובה, והאוהב את השי"ת אוהב לקרב רחוקים (צדקת הצדיק קצו; ספרי דברים פ"ו,ה וזוהר ח"ב דף קבט,א). ואולם ישנם המנפנפים בכתוב בתהלים (קלט', כא'): "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים..." כמקור לשנוא מי שאינו מקיים מצוות ה': ברם כשמעיינים במקורות חז"ל בענין זה ניווכח לדעת שאימרא זו של דוד מלכנו, לא נאמרה על כל עבריין יהודי אלא על המינין שהטילו קנאה, איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים (שבת קטז', א') והם המינים שיצאו מדת ישראל ונשתמדו (מאירי ומהרש"א שם) והם שונאי ישראל ואויביו (רש"י לבמדבר י', לה'; כוזרי מאמר ג'; איגרות הראי"ה – איגרת תקנה). יוצא שרק אותם שאיבדו את הסגולה היהודית הפנימית ושונאים עם ישראל בתכלית השנאה, עליהם אמר דוד את אימרתו ולא סתם על עוברי עבירה בישראל ואפילו שהם כעורים במעשיהם החיצוניים דכיון שיקרה להם "סגולת ישראל", ואינם פורשים מכללות ישראל, אלא נלחמים להצלת יהודים ולבנין הארץ, מותר רק לשנוא את "הכעור החיצוני" שבהם ולא הטוב הטמון בנשמתם החצובה מתחת כסא הכבוד. נמצאנו למדים שיש חילוק גדול בין עבריינים שיצאו מכלל ישראל וסגולתו לעבריינים שנשארו דבוקים צמודים ונאמנים לעם ישראל, לאמונתו ולקיומו הלאומי, וגם השנאה לסוג זה אינה שנאה לשמה, אלא נושאת מטרה חינוכית, להפוך בזכותם, לקרבם ולא לבזותם ולהכפיש שמם ובפרט בימינו שבוני הארץ אפילו שהם רחוקים, האמונה היהודית מפעמת בלבם, מוסרים נפשם על הגנת העם והארץ, מייקרים כל דבר ששייך לסגולת ישראל ובודאי עליהם כתב מרן "החפץ חיים" בסוף ספרו "אהבת חסד" את דברי "המרגניתא טבא" (אות יז'): להשתדל בטובת חברו ולרוץ אחר השלום ולהיזהר מלאו דלא תשנא אף ברשע גמור יש איסור לשנאותן... וכל שכן שאסור לקללו רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' לעשות תשובה שלמה... וכן כתבו מרן הראי"ה באיגרותיו )סוף איגרת רסו) ומרן החזו"א (יור"ד סימן ב', ס"ק-כח', וס"ק-טז') שאין דורנו דומה לדורות הקודמים ביחסם השלילי כלפי עבריינים כי בימינו... עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אור במה שידינו מגעת, ולכן אסור שנתעטף באיצטלה של "אהבת אמת" ונתחסד ונשנא את העבריינים שבימינו כיון שהם "תינוקות שנשבו" (שבת סח,א ושבועות ח,א) וגם מצד עצמנו איננו ראויים להוכיחם מאחר שגם שלומי אחינו ישראל צריכים שכלול במצות אהבת חינם ובדור זה אין מי שיודע להוכיח (עיין ספרא לויקרא יט' אות מג'; הנצי"ב בפירושו לשה"ש פרק ח',ו'; שערי קדושה ח"ב שער ב', תורת המועדים עמוד 47 ; מוסר אביך ערך אהבה חזו"א חיור"ד סימן ב, ס"ק-כח), וכתב רבנו הגר"א בפירושו שאסור ללמד דילטוריא על ישראל אפילו כשהם מורדים בה' (ועיין בביאורו למשלי פרק ז', י') והקב"ה שונא לשמוע דילטוריא על עמו כמבואר בירושלמי (פאה פ"א,מ"א) שדורו של דוד היו צדיקים ובכל זאת היו נופלים במלחמה כי היתה בהם הלשנה ולשון
הרע, ואילו דורו של אחאב היו עובדי ע"ז ובכל זאת לא היו נופלים כי לא היתה בהם הלשנה (עיין סנה' קב,ב; וילקו"ש מל"א טז).
ה. אהבת חינם בדורנו
כתב מרן הראי"ה קוק בספרו "אורות" (עמוד קמח'): אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים אינה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה... ושכולם צומחים ויונקים מלשד של אור תורת חסד ובספרו "אורות הקודש" (חג', שכד') כתב "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם וכן כתבו חכמינו ז"ל שאהבת חינם היא "תשובה המשקל" לשנאת חינם, ארץ ישראל חרבה בגלל שנאת חינם והתקנה "אהבת חינם" (רבבות אפרים חג',יז') ולכן חייבים לאהוב כל יהודי באשר הוא יהודי, להסתכל בפנימיותו ובטוב האלוהי הגנוז בנשמתו הטהורה שהיא חלק אלוה ממעל, והקב"ה אינו אוהב צדיקים שמקטרגים על עמו וכפי שכתב רבנו הגר"א "שהשי"ת שונא המקטרג על בניו אף קדושים" וכפי שהאריך בזה רבנו הרמב"ם באיגרת "קידוש ה'", והשל"ה )שער האותיות אות קדושת הפה: והנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, ובמרומי שדה על פסחים קיג'; ואיגרות הראי"ה ח"ב עמוד קפו'; ואם הבנים שמחה עמוד שכא').
נמצאנו למדים מכל האמור, שבנין האומה בגאולה השלישית שאנו חיים בפתחה מבוסס על אהבת חינם, על אהבת כל יהודי ויהודי באשר הוא שם, למצוא את הטוב שבו, והטעות הנפוצה בתוכנו נובעת מהתפיסה שיהודי הוא יהודי בגלל מעשיו הטובים ואם אינו עושה כן אינו יהודי... -זוהי טעות גדולה שהרי בחירת עם ישראל ממנו יתברך )כוזרי מאמר שני, ג') ולא מצד מעשינו ולכן בחירתנו היא "בחירה סגולתית", ותכונה אלוהית נטועה בתוכנו, ואינה ניתנת לשינוי ולניתוק, וישראל שחטא ישראל הוא, ויהודי אפילו לא נימול נקרא נימול (נדרים פ"א, מי"א), והנצרות חשבה שהקב"ה החליף את ישראל מכיון שהם לא נהגו לפי חוקיו ומשפטיו, ודברים אלו מפורשים בדברי מרן אור החיים (דברים כו', יח'): אומרו להיות לו לעם סגולה, שהגם שתבוא אומה אחרת, ותטיב במעשיה ותשתדל להידבק בשכינה, לא ישיגו מדרגת ישראל ובחינה זו תקרא סגולה... והגם שיהיה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא, אעפ"כ לא ימיר אותם באומה אחרת שתכשיר מעשיה, ותמיד עם ישראל נחשב מעולה לעומת הגויים כי משה ביקש "ונפלינו אני ועמך" (שמות לג'-טז') שלא תשרה שכינה על אומות העולם (ברכות ז'-א') ופירש האור החיים בספרו "חפץ ה'" על זה, שאפילו בזמן שישראל רשעים ח"ו כמו האומות בכל זאת לא תשרה שכינה על אומה אחרת שהולכת ומקיימת שבע מצוות בני נח, -כי סגולת ישראל היא נצחית וקדושתם לא זזה מהם לעולם, כי הבורא מכיר את טיב נשמתם ותכונת נפשם, וכל הקלקול הוא חיצוני, שבא להם מצד הגלות והשפעת תרבות הגויים עליהם וכפי שאומרים חז"ל בברכות (יז',א'): רצוננו לעשות רצונך אבל השאור שבעיסה מעכב",
והחטא שעושים הוא רק מקרי ואינו בעצמיותם (עיין מהר"ל בגבורות ה' פרק ח'; ונצח ישראל פרק יא') וכלשון מרן אור החיים (במדבר כג'-כא'): "שאין החטא בישראל עושה בישראל מום קבוע אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה", והפנימיות של היהודי היא זכה וטהורה עד שאנו מברכים בלב שלם "שלא עשני גוי", וטבע נפש ישראל לירא את השי"ת (אור החיים דברים ד'-ד').
ועוד יש ללמד זכות היום גם על הרחוקים כיון שאין מי שיודע להוכיח כפי שחז"ל ציינו בדורם "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע כיצד להוכיח" (ערכין טז'-ב'), כי צריכים חכמה גדולה להסביר לדור דעה ענייני אמונה, באיזה אופן לקרבם, לחברם ללימוד תורה בתקופה של מודרניזם ומתירנות (עיין איגרות הראי"ה חא' עמוד שיא'), לעשות כל מאמץ להשכין שלום בין הבריות, למנוע פירוד לבבות ושלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי התורה (פרי הארץ, ה). ולפיכך, בעזרת סובלנות וסבלנות, בתפיסה יסודית של "כולך יפה ומום אין בך", ובמאמצי חיבה וחמלה רבה ובהבלטת המוסר התורני ואהבת החסד, נוכל בעזרת ה' להציל אחים תועים כי ישראל בטוחים לעשות תשובה ולשוב לאביהם שבשמים כדי לתקן עולם במלכות שדי (עיין מאמרי הראי"ה עמוד 85 ; איגרות הראי"ה ח"א עמוד שיא; והרמב"ם סוף הל' תשובה).
ונסיים בדברי מרן הראי"ה קוק אוהבם של ישראל "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמינו גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקיה מכל מום בבחינת "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" )עולת ראיה על שה"ש פרק ד'; אורות דף קמט'-ג') ובעיני הקב"ה ישראל הם סגולתו כמרגלית טובה (אור החיים מ"ה, נה'). והם מלאי מצות כרימון, ואפילו ריקנים שהם הם עמוסי מצות והקב"ה מרחמם ואינו סובל לדבר עליהם סרה. ובימינו עלינו לשנן עצמנו שכלל גדול להסרת השנאה הוא להידבר עם חברו שיש עליו קפידא, ליישב בניחותא ובנועם את האי הבנות שביניהם, ולעקור הדברים מהלב ואז תיוולד הבנה והסכמה הדדית ויוסר החרון אף שביניהם (עיין אור החיים לויקרא יג'-יז'), וכתב בעל "פלא יועץ" (ערך אהבת רעים): והגדר הגדול לסלק השנאה הוא בקיום מאמר התנא "והוי דן כל אדם לכף זכות" (אבות פ"ו) כי על ידי זה מסתלקת "שנאת חינם" ומתרבה השלום וכל אחד מעביר על מידותיו, וה' סולח להם, וכשכולנו אהובים נחמדים ומלוכדים אפילו שיש בנו פגמים בין אדם למקום בכל זאת הקב"ה מחבבים אותנו ומוחל לנו על כל עוונותינו, כי אהבת הזולת ואהבת התורה משולבות זו בזו ושקולות זו בזו ואין שום ערך לאחת בלא אחרת וכתב הריקנטי (פ.קדושים): האוהב את ה' ומכבדו הוא אוהב את חברו הנעשה "בצלם אלוהים". וכן כתב בעל חובת הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו, ד"ה צריך).
ו. המלחמה נגד שנאת חינם
בימי ספירת העומר אנו נוהגים מנהגי אבלות (מניעת שירים וריקודים, איסור גילוח ונישואין) כמבואר בשו"ע (סימן תצג') ומה שורש הדבר? לימדונו חז"ל שיב' אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא
וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב'-ב') ופירש המהרש"א (שם) משום שדיברו לשון הרע וגנות איש אל רעהו, והסביר עוד הנצי"ב (פתיחה "להעמק דבר" וכן בדבריו לדברים לב', ו') שבבית שני שלט השטן בלבבות תלמידי חכמים והטיחו אשמה זה בזה על הבדלי דעותיהם והשקפותיהם והתירו לעצמם לרדוץ, להשמיץ ולהתקיף את הזולת בגלל שגיונותיו, והגיעו מתוך זה לרצח (עיי"ש) ועל זה אנו מתאבלים בימי הספירה על חטא "שנאת חינם" שלא נתקן ולא שמים לב למעשה אבותינו וכפי שהדגיש הרמב"ם ענין שמירת הצומות (הל' תענית פרק ה', הל' א') ולכן יש להילחם בחכמה ובתבונה נגד סממני השנאה, ולהיות קשוב לדעת הזולת גם אם היא מנוגדת לשל חברו, כי תפיסה זו גורמת חרבן והרס וכפי שקרה בבית שני, ולכן אם רצוננו לתקן עון אבותינו, נחפש לדון זה את זה לכף זכות, להימנע מלקרוא רכילות ולשון הרע שבאמצעי התקשורת האלקטרונית והכתובה, כי כל מגמתה להצית אש המחלוקת, להשמיץ ולגנות בצורה מחרידה ביותר, והנמנע מזה מביא ברכה לעצמו ולחברתו כי שמיעת לשון הרע והכפשת שם הזולת הוא עון חמור השקול כנגד ג' עבירות חמורות )ערכין טו', ב'), ומשום כך יתחכם ויתבונן האדם שלא להקשיב ולא להטות אוזן לכל שמועה המלבה שנאת הבריות, וזורעת פירוד ופילוג, אלא יעביר על מידותיו. כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת המריבות.
ז. השנאה היוצאת מהכלל
שנאת הבריות היא מתועבת בעיני תורתנו הקדושה כי היא "אם" למידות רעות ביותר, ברם מצאנו שהתורה בענין המסיתים והמדיחים לע"ז, מצווה אותנו שלא לחמול ולא לכסות עליהם אלא להרוג אותם כיון שמדיחים את ישראל מעל ה' שהוציאנו ממצרים (דברים יג', ז'-יא'), והטעם כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים, אכזריות היא על כל הבריות (מורה נבוכים ח"ג, סוף טל ותנחומא פ.מצורע, א) ולכן מסיתים אלו חז"ל התירו להרוג אותם בלי עדות והתראה ותהליכי בית דין (עז', כו',ב'; רמב"ם פיהמ"ש לחולין א', ב'; איגרות הרמב"ם-מהדרות קפאח דף טל') ובודאי על מינים אלה שיצאו מכלל ישראל והסיתו נגד סגולת ישראל ותורתו אמר דוד בתהלים "הלוא משנאיך ה' אשנא" (תהלים קלט', כא', כב') "שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב" (כו', ד') ראיתי בוגדים ואתקוטטה... (תהלים קיט'-קנח'), יראת ה' שנאות רע (משלי ח', יג') כי אלה משניאים את ה' תורתו ואמונתו על כלל ישראל ולכן נידונים לכליה (עיין מלבי"ם לתהלים פט'-כג') והוזהרנו שלא לחמול על המסיתים והמכשילים )שערי תשובה שער ג', קצא'), אבל יהודי שחי באמונתו אלא שהוא חלש מול יצרו הרע ונמשך אחרי כל מיני חטאים לא עליו דיברו חז"ל כי עליו צריך לחמול, לאהוב ולרחם עליו וכמו שכתב הרמב"ם (פיהמ"ש לסנהדרין פרק י'). ובהלכו רוצח (פרק יג,יד) "והתורה הקפידה על נפשת ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" (עיי"ש).
ברם בזמננו אין לנו, "מסית ומדיח" במובן הפשוט וגם לתועים ולטועים בזמננו יש להם דין של "תינוק שנשבה" (רמב"ם הל' ממרים פרק ג הל' ג; שבת סח,ב; חזו"א יור"ד ב,טז, שו"ת יביע אומר חיור"ד ח"א סימן יא; שו"ת "מלמד להועיל" חאו"ח סימן כט, שו"ת הרשב"ן סימן ד) ולכן מרן החזו"א (יור"ד ב', סוף טז') הסתייג מיחס מזלזל ומרחיק לתועי הדרך בזמננו, ועלינו להשיבם למקור מחצבתם בנועם, בחיבה ובאהבה רבה כי על ידי אהבה, אחוה שלום ורעות נעורר אהבת דודים למעלה ועושה שלום במרומים ישפות עלינו שלום ואחדות כי השלום והאחדות הם יסודות הנצח לקיומנו הלאומי בחמדת לבנו וחז"ל אמרו "אמר הקב"ה אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חינם", בקשו שלום ואתם נגאלים שנאמר "שאלו שלום ירושלים" (תהלים רכב', ו', ופלא יועץ ערך שנאה), ובזה פירשו המפרשים את הפסוק בישעיה (נב',ג'): "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" )החיד"א "בלב דד" פרק טז) כלומר בעון שנאת חינם נמכרתם לגויים, והגאולה לא באה על ידי כסף אלא ידי תשובה המשקל של "אהבת חינם" שהיא התרופה למחלה האיומה והנוראה של שנאת הבריות המכלה כל חלקה טובה בעם, ולכן בזכות אהבת חינם ניגאל אפילו שאין בידינו זכויות אחרות כי האהבה ההדדית היא גורם לתשובה ונסיים בדברי מרן הראשל"צ הרב הראשי לישראל מרן הגרבצ"מ חי עוזיאל זצוק"ל בצוואתו לפני הסתלקותו "השלום והאחדות הם יסודות הנצח לקיומו הממלכתי של בית ישראל שלא ימוט לנצח..." שמרו והחזיקו שני עמודים אלה למען תתחזקו בעוז וגבורה ותהדפו מפניכם כל כוחות ההרס המקיפים אותנו בטבעת חנק להשמידנו ולמחות שם ישראל ותורתו מעל פני האדמה.
ובתקופה טרופה זו "אסור לנו לפי מעמדנו כעת לעורר מדנים ומלחמת אחים" (איגרות הראי"ה תז') כי השלום הוא שקול כנגד הכל (במדב"ר יא', טז') והקב"ה דורש "שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ישעיה נז', יט') והוא מקרב את "הרחוק" קודם "לקרוב" ומכאן למדו חז"ל )ברכות לד', ב') "גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים" ולכן נלמד מבוראנו לקרב רחוקים, לחבבם, ללמדם תורת הגאולה להיות להם דוגמא ומופת והם יתעוררו לשוב בתשובה שלמה, וכולנו נרפא ברפואה שלמה מכל מחלותינו הרוחניות "אמר הקב"ה לישראל: בני אהובי מה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה") תנא דבי אליהו רבא כח') כי כידוע היצר הרע מתגבר למנוע מצות ישוב א"י כך הוא מתגבר מאד לעכב תיקון חטא שנאת חינם (ספר "נפש חיה") וכתב מרן החפץ חיים (מובא בספר "לשון חיים" עמוד קיח') "חוסו נא על עצמכם ועל כלל ישראל... וכל אחד יתאמץ להרבות שלום במקומו, ובזכות זה נזכה לשמוע קול מבשר שלום בעולם". וכתב רבנו הרמב"ם לבנו "אל תשקצו נפשותיכם במחלוקת המכלה את הגוף, את הנפש ואת הממון גם יחד... על כן שנאו אותה, נוסו מפניה רחקו מכל אוהביה... פן תספו גם אתם בחטאתם" (עיי"ש) ולכן גדולי ישראל הרבו לקרב רחוקים ליהדות, הרבו בטיפוח אהבת הבריות, כי ישראל הם "גוף אחד של נשמת האדם הראשון" (ספר הגלגולים להאר"י ז"ל פרק א, ב) וישראל ערבים זה בזה (ר"ה כט,א ורש"י שם), והגרוע בישראל טוב מהטוב שבעכו"ם (בשם ר' זושא מנפולי).
ח. דור של עקבתא דמשיחא
תקופתנו הסמוכה לביאת משיח צדקנו נקראת דור "עקבתא דמשיחא" (רש"י סוטה מט', ב', ד"ה, בעקבתא) וכן הגדירוה גדולי ישראל ובראשם מרן החפץ חיים (בספרו שם עולם ח"ב פרק ב; וקונטרס צפיות לישועה) וכינו תקופה זו בלשון "עקבים" מלבד מה שיש בזה סתרי תורה מרבנו הארי ז"ל המבאר שהוא סוף קומת האדם הצריכה להתברר קודם שתבוא הגאולה כי בדורות הראשונים הובררו בחינם הראש והגוף, ועתה מתבררים בחינות "העקבים" דור זה נדרש לגנאי ולשבח, וחז"ל בסוטה (מט) הבליטו את המגרעות הגדולות של הדור, אבל יש בו שבח כי הוא מסיים ומשלים את תיקון העולם והכנתו לקראת תיקון עולם במלכות שדי (עיין שער הגלגולים לפי מהרח"ו שער הפסוקים בראשית דרוש ג'; ופרשת וישלח סימן לד', ואור החיים לבראשית מט', ט').
ואם אנו חדורי הכרה שדור הסמוך לגאולה הוא מלא נסיונות גשמיים קשים, נסיונות אמוניים, כפירה, השמצת והכפשת התורה ולומדיה, העדר אמונה (ישעיה נט,א וסנה' צז,א וסוף סוטה) בכל זאת הוא "דור גדול" כיון שפועל רבות לקרב את הגאולה ונושא באמתחתו אידיאלים גדולים, הרי עלינו להסתכל בפנימיותו, לחדור לנבכי נפשו ולראות האור הגנוז בנשמתו, המון דברים טובים נמצאים בו, מסירות נפש רצונות נכבדים, ומרן הראי"ה קוק במאמרו "הדור" תיאר את התגשמות התאורים של מסכת סוטה (מט', ב') אבל מצד שני הוא מלא רגשי חסד, יושר וחמלה, ולכן חובה עלינו לקרבו ולהשמיע לו דברים גדולים ונישאים בצורה מובנת ומקובלת ובסופו תתקיים נבואת מלאכי "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג', כד') ותקומת האומה תסייע הרבה בתיקון הדור כי התחיה הלאומית היא "מהפכה רוחנית", תהליך שיבת הדור לעצמיותו הטבעית ביותר, ולכן אל ייאוש כי עם ישראל מובטח לו לעשות "תשובה מאהבה" (עיין במאמר "הדור") ומשום כך אסור לנו להרחיק הצעירים הדבקים בכללות ישראל ובארץ ישראל אעפ"י שכלפי חוץ הם חשוכים, כי הדבקות בכלל ישראל היא סימן שבמעמקי נפשם שורה קדושת הסגולה הישראלית. (עיין אורות התחיה כ', ארץ חפץ יב', ו' וערפלי טוהר קא', קב', איגרות הראיה ח"ב, תקנא ואורות עמוד פד).
ולאור כל האמור, נתרחק מכל טינא, נתעלה מכל שנאה וקטיגוריה, נרבה אהבה וחסד, כבוד הדדי וסניגוריה על הדור, סבלנות וסובלנות כלפי אחינו התועים שסופם להיות "שבי פשע" כי נפשם חצובה מתחת כסא הכבוד, וטוב ורצוי שנכשל באהבת חינם ולא בשנאת חינם, ותפקידם צדיקי הדור לרומם, להדר לשגב ולא להסתכל בשום צד שלילי של כל נפש מישראל הדבקה שאיזה דבק בצור מחצבתה כי אם להעלות את הנקודה הכללית שבכל נשמה פרטית לרום גובהה (אורות עו'; ערפלי טוהר צו'), ולכן נרבה אהבה, אחוה ורעות, לדון כל אדם לכף זכות וה' יתקן אותנו בעצה טובה לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם אכי"ר.
עלינו לדעת שבנין מלכות יתברך תלויה באיחודנו וליכודנו הלאומי כמו שדרשו רז"ל "ויהי בשרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג,ה) ופירש רש"י (שם) בהתאספם יחד כאגודה אחת ושלום בניהם הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת בניהם", וכן הוא בפירוש האור החיים הקדוש (שם): כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד ולא יהיו בדבר, וכשישראל בגדר זה הנם ברום הגבר ההצלחות ומלכותם תהיה בה הויה של קיום... כי ראש האבדן היא הפירוד וכלי מחזיק ברכה הוא השלום וייחוד הלבבות" והדברים מבוארים בספרי (דברים שמו; ועוקצין פ"ג, מיב'), והנה בתחילת בית שני הועלתה השאלה כיצד להתייחס לחרבן שעבר ומה יש לשפר כדי שחרבן נוסף לא יקרה, ותשובת הנביא זכריה היתה "משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו אחד את אחיו... ורעת איש אל רעהו אל תחשבו בלבבכם" (פרק ז ט-י) וחזר ושינן "והאמת והשלום אהבו" (שם ח,יט).
המורם מנבואת זכריה ומשאר נביאי ישראל שהדגש מושם על עבירות שבין אדם לחברו, ולא על הצום ועל עינוי נפש, ולכן השלום במערכת היחסים התקינים שבין אדם לחברו, השלום הוא חשוב מאוד, ונצרך לתיקון החברה וקיומה (עיין פלא יועץ ערך אהבת רעים), ולכן יש לרדוף אחריו בכל עת ובכל אפשרות כי השלום "מצרך נדיר" למדי בחברה אנושית, ושלום אמיתי בנוי על יסודות האמת והצדק ולא "שלום מדומה" של שקר וחניפה המצוי בימינו.
המהרש"א בחידושיו (ר"ה יח,ב) פירש את המושג בגמרא "יש שלום" היינו אין "שנאת חינם" כי היא גרמה לחרבן בית שני, והבית השלישי יבנה על ידי "אהבת חינם" שהיא "תשובת המשקל" לשנאת חינם, וכן כתבו כל גדולי ישראל שהבית השלישי יהיה על ידי "אהבת חינם" דהיינו לאהוב כל יהודי באשר הוא יהודי בלי שום אינטרס אלא בהיותו יהודי כמונו וכתב מרן הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג שכד) אם נחרבנו ע"י שנאת חנם נשוב להיבנות והעולם עמנו על ידי אהבת חנם" (עיי"ש), "ואין ישראל נגאלים עד שיעשו כולם אגודה אחת" (תנחומא נצבים א).