אהבת ישראל בימינו
אהבת ישראל בימינו
א. אהבת ישראל
עיקר יסודה של התורה הוא האהבה "אהבת ישראל" וכפי שלימד אותנו גדול התנאים "ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה" (ספרא ויקרא יט,יח; ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה ד), והלל במסכת שבת (לא,א) ניסחה "דעלך סני לחברך לא תעביד" (ועיין תרגום יב"ע כאן ותניא פ.לב), ונפסקה להלכה (רמב"ם הל' דעות פ"ו, הל' ג; סה"מ מ"ע רו), והחובה היא לרצות בטובת חברו כי אי אפשר לאהוב הזולת כמוהו אלא יאהב לחברו כמו שיאהב לנפשו (הרמב"ן חזקוני, העמק דבר, הראב"ע וכו').
"אהבת הריע" היא יסוד לקיום התורה ומצוותיה, אבן תשתית לקיום חברה יהודית מגובשת ומלוכדת תחת דגל האמונה הקדושה כדי להיות "חטיבה לאומית" מיוחדת בעלת צביון אלוקי "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג,כא; והחינוך מצווה רמ"ג).
אהבה זו אינה אהבת חסד לפנים משורת הדין, אלא חובה עצמית מוטלת על כל בן ישראל לאהוב זולתו שהוא חלק מגופו ולא משנה מה הוא "הזולת" רשע או צדיק כי הרי משה רבינו היה מוכן למסור נפשו למען עמו למרות שחטא וירד ממדרגתו העליונה, ובכל זאת אהב אותו אהבה עזה כי הוא ידע ששורש נשמת ישראל חצובה מתחת כסא הכבוד (אור החיים לדברים יא,כב) ואי אפשר לפגום את הנשמה היהודית, לבטל סגולתה ומעלתה הייחודית.
אהבת ישראל מתחייבת מצד סגולתם, מעלתם וקדושתם של ישראל שהם עלולים מאמיתתו יתברך (אורות קמא,ט ואור החיים לדברים כט,כ), ולכן אין האהבה מתייחסת רק לצדיקים, ליחידי סגולה ולרמי מעלה, אלא ל"כלל ישראל" החצוב מהררי קודש, ואם היהודי חוטא, הרי החטא מקריי לגביו ואינו נובע ממהותו העצמית, כי לגבי ייחוסו הוא נקרא "בנו בכורו" (שמות ד כב; שבת פא, ב ע"ז ג,א) של הקב"ה וכלל ישראל נקראים בניו ככתוב:"בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד,א), וחיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים )אבות פ"ג, מי"ד) וזוהי דעתו של רבי מאיר (קידושין לו,א) ונפסקה הלכה כמותו (שו"ת הרשב"א ח"א, קצד, ורמב; הגר"א ביור"ד סימן קנט-ג; ואגרות הראי"ה- איגרת תקנ"ה), ואפילו לדעת רבי יהודה אי אפשר לאב להתכחש לבנו הסורר כי הוא עלול ממציאותו ורגשי האבהות מתגברים עליו תמיד ואפילו בשעת הכשלון, הניצוץ הפנימי מתגבר בו כדי לעורר את השייכות האבהית, ולכן אהבת ישראל להקב"ה היא אהבת נפש (אור החיים בספרו ראשון לציון שה"ש א,ז ודברים ו,כה), והן תמיד דבוקים בו, והוא אוהב אותנו כילד ומחבק אותנו אעפ"י שאנו מאוסים מעבירות ולכן ישראל נקראים "ילד שעשועים" כי הוא משתעשע בנו למרות לכלוכנו כי זהו לכלוך עובר ולא קבוע.
וכתב רבינו המהר"ל בנצח ישראל (פרק יא): אהבת ה' לישראל אינה תלויה בדבר כי "נצח ישראל לא ישקר" ואפילו אינם שומעים בקול ה', לא זז מלחבבם, כי אם אהבתו היתה תלויה
בדבר לא היתה קיימת ומשום כך אמרו רז"ל בפסקנות: "חטא ישראל- אעפ"י שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א) כי החטא הוא "חיצוני" ואינו נעשה מתוך כוונה למרוד ולהכעיס את הבורא אלא מתוך "אונס" מצד היצר וכוחותיו הפועלים להכשיל יהודי ולהרחיקו מקרבת אלוקים, ולפיכך מחוייבים לדונו לכף זכות, להחזירו למוטב, להאיר לו חשכת הדרך ולהחזירו בעבותות אהבה למקור מחצבתו, וכשיהודי חוטא, אין חטאו מבטא את מהותו הפנימית וצביונו האלוהי הגנוז בנשמתו ולכן החטא הוא חיצוני ולא נובע משורש נשמתו והקב"ה בחר בישראל בעצם ולא בשביל מעשיהם הטובים (גבורות ה' פרק ח; תפארת ישראל לב ובספר לנתיבות ישראל ח"א, דף קנד-קנה). ולכן שנאת הרשע אינה מצד עצמיותו אלא מצד החסרון שבו ואהבתו היא מצד הניצוץ האלוהי שבו (תניא לב, וספר "חכם הרזים" נח) וחייבים לרחם עליה כי היא לכודה בקליפות (עיין בספר "מים רבים" ומוסר אביך-ערך אהבה-ה').
גדולי ישראל הזהירונו לבל ניתפס לתעלולי היצר לחשוב שיהודי שאינו שומר תורה ומצוות מותר לשנאותו, ועל זה כתב מרן החפץ חיים (בסוף ספרו אהבת חסד על "מרגניתא טבא"): להיזהר מלאו של "לא תשנא את אחיך בלבבך" אפילו "ברשע גמור" ואפילו לאחר התוכחה אין היתר לשנאותו כי אין מי שיודע להוכיח בדורנו (תניא פרק ל"ב; וערכין טז,ב; וחזו"א היור"ד סימן ב סעיף כח; איגרות הראי"ה-איגרת רסו).
והרב בעל פלא יועץ (ערך אהבת רעים) כתב: "לאהוב אפילו פושעים והאהבה תתגלה על ידי התוכחה, ואפילו אחרי התוכחה תמיד השנאה רק למעשים הרעים ולא לחלק הטוב שבנשמת האדם ובפרט עצמיותו של יהודי היא קבועה ועלולה מעצמיותו יתברך ולכן היא סולדת מהרע, ממידות מגונות, וכל חפצה לדבוק בנצח, לגלות את הטוב האלוקי הגנוז בנשמתו, ולפיכך חטא גדול לקטרג, לקלל, להשמיץ ולגנות אפילו רשע מישראל כי מצד סגולתו הוא מלא אור, וטבעו ללכת אחרי בוראו ולהידמות למידותיו כי יראת חטא טבועה בנפש היהודית (עיין אורות התשובה פרק ו,ג ועירובין ק,ב). ואין הקב"ה חפץ לגנות שום אדם וכל שכן בנו חמודו (עיין אור החיים לויקרא כד,י).
כל חכמי הקבלה הדגישו שאהבת ישראל צריכה להתפשט גם לרשעים, למורדי אור ולפושעים, וכפי שכתב בעל "חסד לאברהם": "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם כולם בלבו, ואפילו לרשעים יאהב אותם ויאמרו "מי יתן ויהיו צדיקים" (עיין בהקדמה לספר פרי הארץ), ועל ידי אהבת ישראל מתאחד שמו יתברך כי כל ישראל הם על פי שם הויה ברוך הוא דכתיב "כי חלק ה' עמו" (אור התורה ויקרא יט,יח; דברים לב,ח; שער האותיות אות ב) וסגולתנו היא שאנו מיוחדים לו בייחוד לעבוד אלוהי עולם מכל העמים (אור החיים לשמות יט,ה) וכתב מרן אור החיים (שמות טו-לב): "ואהבת לרעך כמוך- לצד שהוא כמותך, כי בשלומו ייטיב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקך". וכן כתב הרב מקומרנא בספרו "היכל הברכה", ולכן העיסוק באהבת ישראל היא כמו עסק ומלאכה שאדם מתמסר אליה וכמו
שפירש הבעש"ט כל תורה שאין עמה מלאכה סופה לבטלה (אבות ב,ד) דהיינו כל לימוד תורה שאין עמו עיסוק אהבת ישראל הוא ריק מתוכן וסופו בטל, ולכן אהבת ישראל היא טבועה בעצם מהותו של היהודי ואינה מדודה כלל כמו אהבת אחים, וכמו שהקב"ה אוהב את ישראל בלי שום תלות, כי אינו מקבל שום תועלת משום נברא כך יהודי חייב לאהוב חברו בלי גמול ותשלום (עיין משך חכמה לויקרא יט,יח).
ב. אהבת הבריות: יסוד לאהבת ה'
אהבת ה' ואהבת הבריות הם שני עמודי התווך של תורתנו הקדושה, וכתב השל"ה הקדוש (שער האותיות אות ב) שחשיבותה וערכה של מצות אהבת הבריות היא במה שהיא מביאה לאהבת ה' יתברך כי מי ששונא בריותיו של מקום אשר פעל ויצר בחכמתו ובצלמו, אי אפשר לו לבוא לידי אהבת בוראו, ולכן שתי האהבות מחוברות יחד ומתייחדות על ידי אחדות ה', כבודו והדר תפארת מעשיו (עיין במהר"ל נתיב אהבת הריע פרק א), ולכן ראוי וחובה עלינו להתעסק באהבת הזולת ולמנוע צערו, היזקו, ביושו, חבלתו והכפשת שמו, וזהו הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט,יח), כלומר, מה שאני מצווך לאהוב את הזולת כמוך משום שאני ה', ואל אחד בראנו ויצרנו, וכן מפורש באבות דרבי נתן (פ.טז,ה): "ואהבת לרעך... מה טעם כי אני בראתיו", ולכן אהבת ישראל היא יסוד לכל התורה בשלמות האמונה למידות תרומיות ולעשות חסד עם כל בריה, וחז"ל לימדונו שמתי הקב"ה נקרא מלך- כשמתאחדים יחד שבטי ישראל לאגודה אחת (עיין רש"י לדברים לג,ה ואור החיים שם וזוה"ק אמור עג,א; ויקרא רבא ל,יא-יב; מנחות כז,א) ולכן כל יהודי חייב לשמוע דעת חברו ולכבדה, להאזין לדבריו, ולשקול בסבר פנים יפות דעת הזולת שמא יש בה אמת (עיין באר הגולה למהר"ל עמוד יט-כ) ולהיות קשוב תמיד לדעה אחרת של הזולת. מהותנו האחדותית מחייבת כל אחד מישראל להרבות ולטפח "אהבה הדדית" כי היא אהבתו ושמחתו יתברך, וכן להחדיר לתודעתנו שהאדם וזולתו אינם "עולמות נפרדים", אישים שונים ומפולגים, אלא הם "ישות אחת" הנקראת "כלל ישראל", נשמה אחת מאוחדת במהותה, והזלזול בחבר הוא זלזול בעצמו ובכבודו, זלזול באהבת ה' ובכבודו, ולכן "אוהב את המקום- אוהב את הבריות" (אבות ד,א) ופירש שם "התפארת ישראל":"לא לכבד אדם מיוחד אלא אפילו המקולקלים במידות או בחטאים שאין לאוהבם רק משום שהן בריותיו של הקב"ה".
וכתב בעל "תומר דבורה" (פרק ב'): "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בליבו אפילו רשעים כאילו הם אחיו..." (עיין שם), ולכן האדם לפני תפילתו חייב לכלול עצמו בתוך הכלל על ידי קבלת "ואהבת לרעך" (מרן האריז"ל מובא בחיי אדם כלל א, סימן ו), וכן תפילת האדם מתקבלת בהיותו חלק מן הכלל, ומשום כך צריך להקפיד על תפילה בציבור, וכתב רבינו הרמח"ל (מסילת ישרים פרק יט): "כי אין הקב"ה אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו...", וכידוע אדם שמוסר נפשו על הציבור זוכה להנהיגו וכמו שאמרו רז"ל שיהודה זכה למלכות משום ששבטו קפץ לים (מכילתא בשלח ה), ולכן הרוצה להגיע לדרגת אהבת
ישראל חייב למסור נפשו עליהם (עיין מכילתא שמות פרק כ; ארחות צדיקים שער האהבה; קונטרס אהבת ישראל לחפץ חיים פרק ה), להיטיב לנבראים על ידי שירויחו שכרם בעקבות יגיעם ועמלם ולא מתוך "נהמא דכיסופא" (דעת תבונות לרמח"ל קטעים יח, קנח).
ג. הסניגוריה על הפרט והכלל
אהבת ישראל מחייבת אותנו ללמד זכות על הזולת "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו) "ושפטו את העם משפט צדק", וזוהי מצוות עשה דאורייתא לפרש מעשיו של יהודי על הצד הטוב והמועיל כי לכל אחד יש "חזקת כשרות" המבוססת על קדושת הנשמה שמעלתה אינה נמדדת ונערכת לפי מעשיה החיצוניים אלא לפי פנימיותה הטובה הגנוזה בה, ואפילו ישראל חוטאים נקראים "בנים" והם זרע בחונים ותמיד עומדים ביושרם, ובחיבתם הטוב האלוקי השורר בבריאה על כל גווניה ושכבותיה השונות, ולכן טבעם ליראה את ה' הנכבד, ואין הזוהמא מבדילה בינם לבינו (אור החיים לדברים ד,י; אורות התשובה פרק ד,ג ואורות סד).
ואמרו רז"ל: "אפילו סורריהם (מקולקלים שבהם) הם גומלי חסדים" (במדבר ג), וניצוצות אלוקיים טמונים ברשעי ישראל (עיין תניא פרק יח) "וכנסת ישראל בעומק חפצה אינה מחולקת מהאלוהות כלל" (מנחות נג,ב ואורות ישראל פרק א סעיפים ד-ה). ומכח סגולה פנימית זו האופפת את הוויתו של היהודי, אסור לקטרג ולהלשין עליו ולומר עליו דלטוריא אפילו בעת נפילתו המוסרית, הנביא ישעיה שאמר: "בתוך עם טמא שפתיים אני יושב" (פרק א) נענש- "רצץ פה למי שאמר דילטוריא על בני" (שיר השירים רבה, א,טל), וגם גדולי הנביאים נענשו על זה (עיין איגרת תימן), ולכן כתב רבנו הרמ"ק (תומר דבורה פרק א): "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בליבו אפילו רשעים כאילו הם אחיו, ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעיהם אלא במידות הטובות שבהם" (עיין שם), והמלמד זכות על ישראל גורם שמחה לשכינה (ספר פרי הארץ), גורם שכל ענפי השכינה מתאחדים, וה' חפץ בהתקשרות נשמות ישראל לנשמה אחת (אור החיים ויקרא יט-יט ד"ה אכן) ואחדות זו אפשרית רק בארץ ישראל כי תכונת ארץ הקודש להביא לידי אחדות לאומית "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" וכתב הזוה"ק (מג, צג, ב) ודאי בארץ הם גוי אחד, כלומר כאשר השכינה שורה על הפרט והכלל, ודאי זה ישפיע עליהם רוח של פייסנות והשלמה הדדית עם החברים, וככל שהאדם מלא אמונה ובטחון ומבטל דעתו מפני דעת עליון, אינו קנטרן וסכסכן, כי יודע הוא שה' מנהל את כל העניינים "ויבא בעל הכרם ויכלה את קוציו" (בב"מ פג,ב; צדקת הצדיק קטע נב; וחובת הלבבות שער הבטחון פרק ד), וישראל הם "אומנים לרצות את בוראם" (ויקרא רבה פ. ה,ח).
ד- אהבת הרשעים
והנה נשאלת שאלה חמורה: איך אפשר לאהוב יהודי רשע המתנכל למצוות התורה והרי אמרו באבות דרבי נתן (פרק טז): "לפיכך אם עושה מעשה צדק ויושר אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו", וכן איתא במסכת יבמות (כב,ב) "בעושה מעשה עמך- לאפוקי רשע" וכן איתא בסנהדרין ואם כך הרי גם דברי חז"ל מחזקים שנאת הרשעים? ברם, בעיונינו במקורות חז"ל בתלמוד ובמדרשים, אנו מוצאים פתרון לשאלה קשה זו, ובוודאי בדורנו ובכל הדורות הסתמכו עליהם, וגילו אהבה גם לרשעים ולא התרחקו מהם. וכתב רבינו המהרח"ו (שערי קדושה ח"ב שער ד) שמי ששונא את בני ישראל כביכול שונא את הקב"ה, כי כל נשמות ישראל נאחזות בה' יתברך ולכן כל ישראל נקראים אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק הגופים מחולקים (תניא פרק ל"ב), ולכן הקב"ה מצטער בצרת היהודי וכדברי רבי מאיר (סנהדרין מו,א): "בזמן שאדם מצטער השכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי", כלומר, ראשי וזרועי כבדים עלי כאדם שהוא עייף (הר"ע מברטנורא שם), כי בעת סבלו של היהודי גם בוראו סובל עמו וצר לו בצרתו "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג,ט), ואפילו בעת החטא כשאדם מנתק עצמו מבוראו הקב"ה אינו נוטש את בניו "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהילים צד,יד) ודבר זה מנחם את היהודי ומעודד אותו שהנה ה' עמו "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהילים כג,ד), והרבה לשונות של חיבה נאמרו על ישראל "כמה חיבב הקב"ה את ישראל שמזכירם חמש פעמים בפסוק אחד" (ויקרא רבא ב), "חביבים ישראל לפני המקום יותר ממלאכי השרת" (חולין צא,א; חולין פט,א; אבות ג,יח), "והסוטר לועו של ישראל כאילו סטר לועה של השכינה" (סנהדרין נח,ב ורש"י שם) "כל הקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד השכינה" (תנחומא בשלח טז) "כל הקמים עלינו כאילו קמים עליך" (פרד"א מב) "כל הנוגע בישראל כאילו נוגע בבת עינו של הקב"ה" (ספרי זוטא, בהעלותך ה) והקב"ה חס על כבודם של רשעים "וגם את הבהמה תהרוגו" כדי שלא יתבזה החוטא (סנהדרין מ,ב) ואפילו על בלעם חס בהריגת האתון שלא יתבזה (במדב"ר רבא כ,יב) והוא חס על מעשי ידיו אפילו מאומות העולם (מגילה י,ב). יוצא, שאסור לשנוא "נפש יהודית" כי היא חצובה מקדושה עליונה, והיא חלק אלוקי ממעל, והניצוץ העליון מפעם בה כל רגע ורגע, ואם הוכרחה והסתנוורה מכמה סיבות לסטות מטבעה, מדרך האמת המיוחדת לה, ובמיוחד בזמננו שיש התגברות "הסטרא אחרא" אז השנאה היא רק למעשים החיצוניים ולא לגופו ולנשמתו הקדושה, ואם הנפש היהודית נלכדה בקליפה, צריך להתחשב עם "הניצוץ האלוקי" הגנוז וספוג בהוויתה ולחמול עליו על ידי תוכחה ותיקון, על ידי אהבה וחיבה לרוממותו, להדרו ולהחזרתו למקורו העליון (עיין בספר מים רבים; בנתיב מצוותיך; איגרות הראי"ה ח"א כו; מוסר אביך ערך אהבה), ותועי הדרך של היום נידונים כ"אנוסים" כיון "שהשפחה בישא" משתדלת לזנותם מטבעם הטוב והישר, ולכן אינם מזידים אלא אנוסים, ובימינו "ליכא מינים של חז"ל" (ספר תבואות שור לברכות יב; אגרת הראי"ה קיג,קלח; והקדמת תקוני זוהר) וכתב מרן אור החיים (במדבר יא,י) שלצד תגבורת הפתוי ועריבות האיסור יש לדון בו צד האונס" וכן כתב בעל "פלא יועץ" (אות חוב; ועיין לנתיבות ישראל ח"א דף קנד).
ועל זה בא הציווי "לפני עוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט,יד), והגדירה הרמב"ם "אדם שתאוותיו סומאות את עיניו מלהביט נכוחה לפניו אל תתן מכשול לפניו, ואין לשנאותו אלא להוכיחו מתוך אהבה" וכן כתב בהלכות דעות (פרק ו, הלכה ח) "המוכיח את חברו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו..." (ועיין ערכין טז,ב) ואין הקב"ה חפץ שהניצול ירקוד על דמו ובזיונו של הנענש כמו שמצינו שלוט נצטווה שלא להביט בפורענות הרשעים (בראשית יט,יז ורש"י שם), ולפיכך צריך האדם לאהוב כל אחד מישראל ורק לשנוא את הרע והזוהמא שבו.
ברם כשמעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות אבל (פרק א הלכה י) רואים מלשונו שמותר לשנוא רשעי ישראל וזה לשונו: "כל הפורשים מדרכי ציבור והם אנשים שפרקו עול תורה ומצוות מעל צווארם, ואינם נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הם כבני חורין לעצמם, אין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ואר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה ועליהם הכתוב אמר "הלוא משנאיך ה' אשנא", ודבריו הובאו בשו"ע יור"ד (סימן שמה סעיף ה). ומקור דבריהם הוא במסכת שמחות (פרק ב הלכה ב): "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים...אוכלים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום...".
ונשאלת השאלה מה ההגדרה של "הפורשים מדרכי ציבור"- האם פירושו עבריינים רגילים הקשורים לעם ישראל אלא שלא מקיימים מצוות, או אנשים שפרשו מעם ישראל ואינם נכללים בכלל ישראל וכו'! והנה רבנו הרמב"ם מבאר מושג זה בהלכות תשובה (פרק ג, הלכה יא): "הפורש מדרכי ציבור אע"פ שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללם ולא נכנס בצרתם ולא מתענה בתעניתם אלא הולך כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם... אין לו חלק לעולם הבא".
יוצא לפי הרמב"ם כאן בהלכות תשובה שגם יהיה אדם צדיק ולא עבר עבירות אלא הפגם היחידי שבו הוא שהוא נבדל מעדת ישראל, וצרת ישראל אינה צרתו כלל, וכללות ישראל אינו מעניין אותו, הרי אדם כזה אין לו חלק לעולם הבא-וכל זה תמוה מאוד?
ולענ"ד אפשר לחלק בדעת הרמב"ם ולומר: ישנו הבדל וחילוק בין עבריינים שיצאו מכלל ישראל, והמירו יהדותם ואינם נכללים במסגרת העם היהודי ואפילו שעושים מצוות לעצמם, אין להם חלק לעוה"ב, אבל עבריינים שלא מקיימים מצוות אבל נשארו דבוקים, צמודים ונאמנים לעם ישראל ומוסרים נפשם על העם והגנתו הרי אלה אינם מוגדרים כפורשים מן הציבור ואינם כעובדי ע"ז ולא חלו עליהם דברי הרמב"ם בהלכות אבל הנ"ל.
וכן מצאנו בדברי מר"ן הראי"ה קוק במאמרו "על במותיך חללים" (מאמרי הראי"ה ח"א 89) שכתב על סמך דברי הרמב"ם בהלכות תשובה הנ"ל: "הפורשים מדרכי ציבור בזמן הזה לאו פורשים מדרכי ציבור גמורים הם אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם" כלומר, מה שהרמב"ם מדבר אינו אלא על אלה שפרשו לגמרי מכלל ישראל וכגון המומרים ומוסרי ישראל לגויים שהתרחקו מדת ישראל ומתחייתה הלאומית, אבל חובבי האומה ותחייתה שנאבקים על תקומתה ובניינה למרות שמתנכרים לערכי היהדות ומורשתה, והמצוות מוזרות לרוחם, אינם מוגדרים כ"פורשים מן הציבור" שהרי קשרו גורלם עם גורל האומה ומסרו נפשם על קשותם והגנתה, והטעם להתנהגותם הוא מצד "כי הזוהמא וההתבוללות מונעים מהם מלהביט נכוחה", וכפי שכתב הרמב"ם בקשר ללאו של "לפני עור לא תיתן מכשול" וכן כתב באיגרותיו (ח"א איגרת קלח), "שהשפחה בישא" של זרם הזמן משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה והם אנוסים גמורים וחלילה לדון אונס כרצון, ונכנסים בכל מלא נשמתם בצרתם של הציבור, וצרת האומה נוגעת עד נימי ליבם...", וכן כתב באיגרת קיג: "עכשיו אין לנו אותה מינות הארורה (אלה שיצאו מישראל לנצרות) שהיתה בימים ראשונים" וכן כתב בעל "תבואות שור" לברכות י"ב: "בזמן הזה ליכא מינים של חז"ל", וכן באיגרת רסו: "כל השנאות כולן וחומרי דיניהם עפ"י עדותו של רבי עקיבא (ערכין טז,ב; וספרא קדושים יט אות מג) שאין מי שיודע להוכיח היום, ועל כן "נפל פותא בבירא" כלומר נפלה הפת לבור, ואין להשתמש בתכסיסי שנאה (עיי"ש ובתניא פרק לב). וכתב עוד בספרו "אורות" (םד): הנפש של פושעי ישראל שבעיקבתא דמשיחא אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחיית האומה, נפשם מתוקנת וכן כתב המהרח"ו בשער הגלגולים (סוף פרק ט) מאחאב למרות רשעותו, נפשו היתה מתוקנת ומסר נפשו על כלל ישראל והוא שקול" (סנהדרין קב, ורש"י שם: מגילה ג,א) וברית כרותה עם כנסת ישראל שלא תיטמא טומאה גמורה (אורות סג; ומאמרי הראי"ה 152-153).
וכן כתבו גדולי האחרונים וביניהם מרן החזו"א (הלכות דעות על הרמב"ם) וביור"ד (סימן י"ג סעיף טז) וז"ל: "נראה דאין דין מורידין אלא בזמן השגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו ניסים מצויים... וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, אבל בזמן הזה נכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה ההורדה גידור הפרצה אלא הוספת הפירצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה... וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה כפי שידנו מגעת" (ועיין בדבריו ביור"ד סימן ב סעיף כח). וכן פסקו גדולי האחרונים שהעבריינים של היום דינם כאנוסים וכתינוק שנשבה (שו"ת בנין ציון החדשות סימן כג, "חזון עובדיה" הל' תרו"מ דף קמח-ג, ושו"ת "יביע אומר" ח"א חיור"ד סימן יא, איגרות משה חיור"ד ח"א סימן נד).
וכן כתב הנצי"ב בפירושו לשיר השירים (פרק ח,ו) המבאר מיהו אפיקורוס שציוו חז"ל לשנאותו ולהתרחק ממנו: ולמדנו שאין להתרחק מאנשים שאינם בני תורה, ואע"פ שעוד הם מפירי תורה, מכל מקום יש להפוך בזכותם... ואי אתה רשאי לבזות ולשנוא מבזי חכמים ותלמידיהם"
(עי"ש). וכן כתב מרן החפץ חיים בספרו "אהבת חסד" (אות יז) להיזהר מלאו דלא תשנא אף ברשע גמור... (ועיין בספר פרי הארץ, במאמר "לזכותם של ישראל" בספר לנתיבות ישראל דף קנד; תניא פרק לב ובספר אש דת ח"ז, שכב), וכן כתב הרב נחמן מברסלב: "צריך לדון את כל אדם לכף זכות ואפילו מי שנראה הוא רשע גמור... צריך לחפש ולמצוא בו איזה דבר טוב" (ליקוטי עצות, תוכחה, סעיף טז). וכתבו חכמי החסידות שמשיח יהיה אוהב ומלמד זכות אפילו על רשעים גמורים כי נחשבים "אנוסים" ומאולצים לעשות עבירות מצד רוח הטומאה השוררת בעולם ומפתה כל אדם בהבליה ובכזביה. הרי השנאה אינה שנאת האדם אלא שנאת הרע שבו כי את האדם עצמו יש לאהוב תמיד, כי נשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד וקלקולו הוא חיצוני ומחובתנו לסנגר על ולפתוח לו שערי תפילה וברכה כי מצד הטוב שבו הוא נכנס בכלל האהבה (מידות הראי"ה, אהבה ח) וכידוע שצדיק גמור אוהב אפילו רשע גמור (אמרי פנחס השלם ז,סח עמוד רג).
ה. חומרת איסור שנאת חינם
אמרו רז"ל: "שקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות חמורות: ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט,ב) "ושנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם" (אבות פרק ב), וכתב רבנו בחיי (כד הקמח ערך שנאה): "שנאת חינם היא חולי קשה, ראש לכל עבירות בתורה, מביא את האדם השונא את חברו שידבר עליו כזבים מה שלא היה ולא נברא...וכל מי שמתגבר עליו המידה המשוקצת הזאת הוא סותר ועוקר את האחווה והרעות הנזכרים בפסוק "למען אחי ורעי" (תהילים קכ"ב).
והלקוי בשנאת הבריות עלול להכשל פעמים רבות בעוון חמור מאוד והוא "שונא ה" משום שרע לו בהצלחות שונאו בענייני המצוות וכן כתב רבנו יונה (שערי תשובה ג, אות קס) ולכן חובתנו היום להיזהר מעוון שנאת חינם שבגינה נחרב הבית שהביא לאריכות הגלות ולכן תושבי הארץ חייבים לטפח מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כי זוהי "תשובת המשקל" לעוון שנאת חינם (עיין בספר איילת השחר עמ' 83), ולכן עלינו לאהוב כל יהודים אפילו רחוקים מתורה ומצוות כי הם "מלאי מצוות כרימון" בעשייה הלאומית, בהגנה על המולדת, בבניין הארץ, בטיפוח מעשי החסד של דאגה לעניים, לחולים, למובטלים ולמעוטי יכולת, ומה שנצטווינו לשנוא הוא "החלק הרע" שבאדם ולא גוף היהודי ונשמתו הטהורה כי "שנאת הרע" אינה שנאה בעצם.
יהודי מאמין חייב להתרחק ממידת השנאה העוקרת אחווה ורעות וזורעת פירודים באומה הקדושה שהיא "חטיבה אחת", ועבירת השנאה היא חמורה כיוון שבכל רגע ורגע ששונא עובר ב"לא תשנא את אחיך" ומבטל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", והלקוי בשנאת הבריות עלול להיכשל באיסורים חמורים ונקרא "שונא ה" כי שנאת הבריות היא שנאת היוצר שיצרם ורקמם והביאם לעולם (תומר דבורה פרק ב). והנה התיקון ל"שנאת חינם" הוא "אהבת חינם", לאהוב כל יהודי באשר הוא יהודי, להרבות בשבחיו, להימנע מפגיעה ברכושו ובכל קנייניו הרוחניים והחומריים, ולתעב כל רגשי שנאה וסלידה כלפי העבריינים- כי כבר אמרנו
שהעבריינים בימינו מוגדרים כ"אנוסים" ואסור לשבצם בגדר המומרים והאפיקורסים שנזכרו לעיל כי צעירי ימינו מלאים אהבה ליהדותם, למורשתם, למולדתם, וצרת העם ונחלתו פוגעת בנימי ליבם, ונפשם ודוחפתם למסור נפשם על הגנת העם והארץ, וכידוע שאין דבר יקר לאדם מאשר קיומו הפיזי, ולכן יהודי השמח למסור נפשו על תחיית האומה, על יהדותו וסממניה, בוודאי הוא גדול וקדוש, וחייבים לחבבם על מסירות נפשם עבור ישראליותם כי הם גאים על השתייכותם לעם היהודי, וכבר כתב הגאון הרב צדוק מלובלין בספרו "צדקת הצדיק" (אות נ"ד): "שעיקר היהדות בקריאת שם ישראלי, ואפילו הם טועים ואנוסים בהשקפתם, אין זה מצד פנימיותם וכוונתם לקנטר ולצער, אלא "כוח הקליפה" מתגבר עליהם לסטות מקיום המצוות, ולפיכך הביטוי החריף "משנאיך ה' אשנא" (תהילים קלט,נא), אינו מתייחס לעבריינים רגילים שלא יצאו ממסגרת כלל ישראל אלא לשונאי ישראל, לאותם מומרים שיצאו מהיהדות ויצרו "דת חדשה" כמו הנוצרים (עיין מהרש"א לשבת קטז,א; והמאירי שם; הכוזרי מאמר ב, ג; אגרות הרא"יה –איגרת תקנ"ה).
אבל העבריינים הגאים להיות שייכים לאומה הישראלית אלא טועים בהשקפתם אודות קיום המצוות, אסור לשנאות אותם כיוון "שהתורה הקפידה על נשמות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" (הרמב"ם הלכות רוצח פרק יג הלכה יד), ודורו של משיח, של עקבתא דמשיחא הוא "טב מלגאו וביש מלבר" (זוהר תיקון ס) והסגולה מתגלה בנשמות הללו וסופן לעשות תשובה, ולכן עלינו להביט עליהם באור חיובי וכשיטתו של רב יוסף (סנהדרין צח,א) שהיה מביט בפנימיות הדבר ולא בחיצוניותו, וכמו שחז"ל הביטו על אחאב שהיה רשע גדול מבחינה דתית אך צדיק במובן הלאומי ואמרו עליו שיש לו חלק לעוה"ב שנאמר "גלעד"- זה אחאב שנפל ברמות גלעד (עיין סנה' צ,א).
ו. איסור שנאת כל יהודי אפילו רשע
מכל האמור יוצא שאין שום היתר לשנוא יהודי אפילו הוא רחוק מתורה ומצוות ואפילו עושה מעשים נסלדים ומקוממים, כי השונא את חברו היהודי שונא כביכול להקב"ה שבראו וכולנו "בנים לה'", ונצטווינו לרחוש כבוד ל"בן מלך" כי ייחוסו מחייב כיבודו, טיפוחו והרמת קרנו ובמיוחד שישראל מוגדרים כ"מאמינים" בטבעיותם (שבת צז,א) וכל המקטרג עליהם הוא נזוף ולוקה בגופו, וכפי שנענש רבן של כל ישראל משה שאמר "והם לא יאמינו לי" (שמות ד,א) וקיבל נזיפה מהקב"ה ולקה בגופו (שם בשבת) כי זהו לשון הרע על "הנשמה היהודית" החדורה וספוגה אמונה ודבקות בה' ולכן נקראים "בני בכורי ישראל" (שמות ד,כב; שבת פא,ב; ע"ז ג,יט) והאוהבם אוהב את בוראם והשונאם שונא רבון העולמים, ולפיכך בתקופה טרופה זו ששנאת הגויים לישראל מתגברת, עלינו לדעת שהקדושה הגנוזה בנשמתנו מצד ירושת האבות עומדת בשיאה ובגילוייה ולפיכך, עלינו להרבות אהבת ישראל ואחדותו הלאומית, להאמין שכל יהודי ישוב לטבעו הסגולי וגם יתקן את עניין הבחירה שלו, ירפא את הנגעים הרוחניים שלו, ואז
תיווצר מהפכה רוחנית אדירה בעם שמחוללת שכלול הדעות, תיקון המעשים, ומדינת ישראל תהיה כסא ה' בעולם, אור לגויים. אהבת ישראל תלך ותגבר, תחדור לנשמות הפרט והכלל, תפגין סגולת ישראל שהם "זרע ברך", מבחר האנושות, התגשמות הצדק והיושר, האמת והטוב בעולם ולכן "הקם עליהם כאילו קם על הקב"ה (תנחומא בשלח טז; פרדר"א,מב) ולכן יפיץ אויבי ישראל, ידבר אותם תחת עמו, יעשה משפט בישמעאל ויקום דם עבדיו השפוך (עיין אור החיים לבראשית כה,ו ופרק לז,ה) ויעשה בהם משפט על פי מידת הדין על מה שגזלו ועוללו לעם ישראל בכל ההסטוריה. (יואל ד,ב,יד,יט; ויחזקאל לו,ה).
הרחמנות על יהודי היא רחמנות על בנו של הקב"ה "כל עוד שאתה מרחם על חברך, יש לך מרחם, ואם אין אתה מרחם על חברך, אין לך מרחם" (תנחומא ישן וירא ז), ולכן התפילה של כולנו היא תפילתו של מרן הרב הראי"ה קוק "שכשם אנו מלמדים עליהם זכות מלמטה, כך יעמדו פרקליטים, סניגורים ומליצי יושר ללמד עליהם זכות מלמעלה, אמן", ובזכות מצוות לימוד זכות על כללות ישראל יתעורר הרצון של היהודי לשוב בתשובה, להכיר מעלתם הסגולתית הם "עבדיו יתברך" הוטלה עליהם משימה קדושה להיות "עם סגולה" לבנות את העולם ולהורות למין האנושי את הדרך להכרת הבורא כ"ריבונו של עולם", ואין עוד מלבדו.
בסיכום, אהבת ה' לעם ישראל היא בין לרעים בין לטובים, היא ללא גבולות, ואינה תלויה בדבר כמבואר בחז"ל (תנא דבי אליהוא פ,כח): "אמר הקב"ה לישראל, בני כלום חסר לי דבר, ומה אני מבקש מכם, שתהיו אוהבים זה לזה ותהיו מכבדים זה לזה, ותהיו יראים זה מזה" ולכן נאחוז בדרכי הבורא, נאהב כל יהודי, נרחם עליו ואפילו על רשעים כי כולם אהובים וברורים לפני ה', ונרבה אהבה, אחווה ורעות, נקדים אמירת שלום לכל אדם (ברכות יז,א; גיטין סב,א ורמב"ם דעות פרק ה הלכה ז) ונסיר מלבנו כל רגש של שנאה ונקמה טבעית (עיין עולת הראי"ה חלק א, רעז-רעח) כי אז תופס דין "הערבות ההדדית", כי בשעה שישראל שרויים בפירוד ובמחלוקת, הערבות לא תופסת ביניהם לזכותם במצוות של אלו באלו (אור החיים).
כתב מרן הראי"ה (אורות הקודש, חלק ג,שכד; ואורות): ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם", ומרגלא בפומיה דמרן הראי"ה קוק "מוטב שאכשל באהבת חינם ולא בשנאת חינם", ובודאי מי שאוהב את השי"ת אוהב את ברואיו ומי שאוהב את ישראל בודאי אוהב את ה' שבראם ובחר בהם להיות "בניו חביביו" (עיין נתיבות עולם ב, עמוד נ) ואסור לומר על רבים שהם אפיקורסים" (ספר "יד אליהו" סימן כה; ועיין לנתיבות ישראל ח"ב עמוד רכו) וכנסת ישראל כולה יפה ומום אין בה, ואהבת ישראל היא פועל יוצא מאהבת ה' כי ישראל בשורש נשמתם הם עצם אחד "חלק אלוה ממעל ממש" (תניא פרק ב) ועל ידי איחוד הלבבות של בני ישראל מתייחד שמו יתברך, ומתגדל ומתקלס בעולם.
על ידי אהבת ישראל ואחדותו הלאומית זוכים לנצח את האויב "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוהיך בידך" (דברים כא,י) "כי תצא" בלשון יחיד כלומר כשיוצאים מאוחדים ומלוכדים למלחמה על אוייבי ישראל שהם אוייבי ה', אנו זוכים לנצחונות, למיגור האוייב (עיי"ש באור החיים).
עם ישראל הם כגוף אחד שמתחלק לאיברים רבים, ובזמן שנפגע אחד האברים כל הגוף נחלש, ולכן המבזה השונא והמענה יהודי כאילו ביזה ועינה את על העם כי ישראל ערבים זה לזה (סנהדרין כז,ב), וכל יהודי הוא חצי גוף ואינו יכול להיפרד מחברו ולחיות את חייו הפרטיים כי רק בהתחברם יחד זוכים לשלמות ולגאולה (עיין כלי יקר לדברים כג,כה): האחדות הלאומית היא ביטויה העיקרי של הגאולה "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
מצוה גדולה לקרב רחוקים, לרדוף אחרי החוטאים כדי להחזירם בתשובה כי המתקן יהודי ברוחניות מציל את נצחיותו, ונלמד מאברהם אבינו שהשקיע עמל רב בתיקון רשעים "עד שנקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי "בית אברהם" (הרמב"ם הל' עכו"ם פ"א, הל' ג), והקריא שם ה' בפי הבריות (בראשית יב,ב) ונטע אשל במדבר כדי להאכילם ולבער תעתועי האליליות (ע"ז יד, ב ובר"ר מט). וזרעו אחריו הולך בדרכו ובמורשתו ומקרב את הבריות לאביהם שבשמים.
ברם אהבתנו לעם קדוש לא תסמא עינינו מלבקר מומיה ולהוכיח אותה לתקן מעשיה, לשכלל ארחותיה ולשוב לאיתנה הראשון להיות "מרכבה לשכינה" (אורות קמט, אורות הקודש ח"ג, שלה).