כיבוד חכמי ישראל
ולאור מעלת חכמי ישראל, נצטווינו לכבד חכמי התורה, להביע הערכה והערצה ללומדיה, וקיימת תועלת גדולה לכיבודם, להרמת קרנם וכמו שכתב רבנו יונה (שערי תשובה שער ג, קמז).
- בכיבוד חכמי התורה יש פרסומת הידיעה הגדולה והנכבדה שתכלית האדם וחובתו בעולמו היא דבקות בעבודת ה' והעסק בתורתו הקדושה המספקת חיים טובים, ישרים ונעלים ללומדיה, ומתוך זה מתקדש שם שמים ובזיונם גורם להמעטת כבוד שמים, והקב"ה תובע כבודם של ת"ח יותר מכבוד שמים (עיין החינוך מצוה רכב, זוה"ק ח"ג רפח, א; פסיקתא דר"ב, שקלים).
- כאשר מכבדים לומדי התורה, אז דבריהם נשמעים והעם מתחנך ללכת בדרכי התורה והאמונה.
- בכיבוד חכמי ישראל והרמת קרנם וחכמתם, העם הפשוט שואף להידמות לתורתם ולמידותיהם התרומיות ובאים ללימוד תורה לשמה.
- כאשר אנו מכבדים חכמי התורה ונושאי דגלה והדרה, מתעורר בנו הרצון להתקרב לתורה, למוסרה העליון.
ולכן עוון גדול לבזות את החכמים או לשנאותם (הרמב"ם הל' ת"ת פ"ז הל' יא ושו"ע יור"ד סימן רמג, ו) והמבזה אותם אין לו חלק לעוה"ב (סנה' צט, ב ושו"ע יור"ד סימן רמג-ו) והוא נכרת מחיי עוה"ב (שבת קיט, ב ורמב"ם הל' ת"ת פ"ז הל' יא; ושו"ע יור,ד סימן רמג-ו) ואין תרופה למכתו (שבת קיט, ד) והקב"ה תובע עלבונו של חכם ומעניש קשות את המבזה, והמבזה ת"ח נקרא "אפיקורוס" (סנה' צט, ב), וביזוי חכמים נחשב ככפירה בעיקר, כי השפלתם היא השפלת האומה, וכפירה באמונה האלוהית (חיי עולם בהקדמה וש"ך ליור"ד סימן קנח ס"ק ו).
נמצאנו שהתורה משיגה את מעלתה והדרה, סגולתה וחשיבותה רק כאשר מוקירים ומכבדים את התורה הספונה בגרונו ובתוכו של הת"ח, ולכן צער גדול וחירוף מקטרג קיים כשמזלזלים בלומדי התורה, ולכן היוונים ברצונם להשכיח את התורה ביזו והשפילו חכמיה והוגיה, והחשמונאים החזירו עטרה ליושנה, כיבדו חכמת התורה ולומדיה והתקינו להדליק נרות "כי נר מצוה ותורה אור" והאור מגרש את החושך הגס ואת הכפירה הנובעת מביזוי התורה ולומדיה, וה' יזכנו לכבד, להוקיר ולרומם מעלתה התורה וחכמיה המפארים כל בית ישראל ובזיונם הוא ביזיון האומה (עיין ברכות יט, ב) וכבודם והדרם הוא תפארת האומה והדרו יתברך והקב"ה אינו סובל בזיון וחרפת חכמיו ונבוניו כי בזיונם הוא "בזיונו" וחרפת תורתו ולכן התורה חסה מאוד על השפלתם, אי כיבודם וחוסר התעניינות על מצבם החומרי ובתפילת החודש אנו מתפללים לשלומם, לבריאותם ולרוממות ערכם כי החשבתם ועילויים הם עילוי יתברך, וחכמי התורה הם משמרת הדת, ואם יהיה כבודם מבוזה מי יגדור פרצות ישראל (שו"ת "משיב דבר" לנצי"ב ח"ב סימן ט; מאמרי הראי"ה ח"א עמוד 56).
כל ת"ח הוא בחינת "משה רבינו" "משה שפיר קאמרת" (שבת קא, ב) כלומר כל ת"ח הוא ניצוץ והמשך של משה רבנו, וכבודו הוא כבוד השי"ת ויראתו (עיין הערות הרצי"ה קוק לעזרת כהן עמוד תכז-תכח) וביזויו הוא היא כפירה בתורת משה ובשאר הנביאים.