ג- תוקף דברי חכמים והחיוב לציית להוראותיהם

במסכת שבת (כג, א) מביאה הגמרא שעל הדלקת נ"ח מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה" ושואלת הגמ' "והיכן ציוונו" - מהציווי "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), יוצא שהחיוב להישמע לחכמינו נקבע בהלכות חנוכה, כלומר תוקף חילם של רבנן הוא הלוז של נס חנוכה, בחז"ל מובא שהיוונים ביקשו מישראל "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל וביקשו מהם לבטל קידוש החודש" (בר"ר פ"ב, ד) ותמוה מה החידוש בקידוש החודש ולמה דוקא ביטול החודש!

אלא בענין קידוש החודש נאמר (ויקרא כג, ב) "אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדיי" אל תקרי אותם אלא אתם - אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין" (ר"ה כד, א) כלומר בקידוש החודש מתגלה כוחם של חכמי התורה שבכוחם להשליט מציאת רוחנית בחיי האומה וכשחמינו קובעים "מועדים" הם מחוללים תמורות רוחניות חדשות וכיוון שהיוונים רצו להחשיך עיני ישראל, ועיני ישראל הם "החכמים" (בב"ת ד, א) רצו לבטל כוחם שלא ישנו את "פני המציאות" הפיזית של העולם וכמו שמצאנו בירושלמי (כתובות פ"א) "בת ג' ויום אחד שנבעלה, אין בתוליה חוזרין, נמנו ב"ד לעבר החודש יחזרו בתוליה, וכן לגבי "שור מועד" שע"פ קידוש הזמן יהפוך למועד (עיי"ש).

יוצא מכאן מה גדול כוחם של חכמי ישראל שניתן להם כוח עליו לקבוע קדושת מועדים, להחיות בהמות מסופקות, ולחולל תמורות בזמן, ולכן היוונים שדגלו בהפרדת החכמה מהתורה, רצו דוקא לבטל קידוש החודש המתנגד להשקפתם ומחזק את ההגמוניה היהודית בעולם, ואפילו ב"ד של מעלה לא נכנס לדון בר"ה עד שב"ד של מטה מקדש את החודש (ר"ה ח,ב; ופסד"ר מג, ב).

חג החנוכה הוא גילוי המלחמה בין תורת ישראל לבין החכמה הפילוסופית של יוון ולכן נקבע "לא תסור" בחנוכה, והחשמונאים בנצחונם גברו על השקפת היוונים ובזה חיזקו כוח חכמי ישראל שהשכינה מדברת מתוך גרונם ובכוח תורה שבעל פה הטמונה ברוחם ובמחשבתם, ניתן להם הכוח לחולל תמורות שונות ולכן חוט השדרה והלוז של נס חנוכה הוא גילוי כוחם של חכמי ישראל שעוקרים מציאות של חולין ולקבוע מציאות של קדושה, להכריע במחלוקת שבין הקב"ה ופמליא של מעלה בספק בהרת קדמה לשיער (עיין ב"מ פו; ורמב"ם הל' מטומאת צרעת פ"ב).

ולפי זה נר חנוכה מורה על הנצחון המוסרי של תורת ישראל על "חכמת יוון" הריקנית ממוסר עליון "וכולה יופי חיצוני בלי פנימיות וסופה רקבון והתפוררות, ואילו תורת ישראל היא אור המאיר את חשכת החומר ומרוממת את האדם לדבר עם השכינה להאיר את החושך שבחיים (עיין כוזרי מאמר א).

בפרשת "שופטים" התורה מצווה אותנו בכל תוקף לשמוע ולציית לדברי חכמים, לשופטים הדנים על פי הדרכותיה של תורה "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא) ולמרות שהפסוק מדבר על בית דין הגדול, סנהדרי גדולה שבירושלים, בכל זאת יש מצוה וחיוב לשמוע לדברי חכמים, לדיינים ולמורי הוראה שבכל דור ודור ככתוב "ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם... והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ט) ולמדו חז"ל מכאן "אין לך ללכת אלא אצל השופט שבימיך" (ראש השנה כה, ב) כי כל חכם ודיין בדורו חשוב מומחה וגדול בערכו וחשיבותו כדיין בדורות הקודמים וחייבים לציית להוראותיו ופסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"ג, הל' ב) "כל מי שאינו עושה כהוראתם עובר בלא תעשה" (ועיין ברמב"ן בסה"מ שורש א שהאריך בענין זה) והנימוק למצוה זו היא כדי לכבד את התורה וחכמיה שהשכינה מדברת מתוך גרונם ושכלם התורני, לשמור על אחדות התורה והאומה ולמנוע מריבות ומחלוקות אידיאולוגיות בעם ושלא תהיה התורה והאומה כתות כתות (עיי"ש ברמב"ן ברבנו בחיי וברש"י).

כל תקנות, גזירות, סייגים ומנהגים שחידשו חכמינו ז"ל בתורה שבעל פה מבטאים את רצון ה' יתברך המתגלה במועד ובזמן הנכון על ידי חכמי הדור וכתב המהר"ל (באר הגולה) שהחכמים והצדיקים שבכל דור ודור מהווים את התגלמותה של התורה שבעל פה ועל ידם יצא רצון ה' מן המחשבה אל הפועל וכל פעולה או מעשה שאינו לרצון חכמי התורה הוא בבחינת "תועבת ה'" וכתב בעל "כלי יקר" (פ. מטות) שחייו היומיומיים ומעשיו של כל אדם מישראל צריכים להיות מסודרים ע"פ דעתם ורצונם של חכמי הדור שהרי החכם מתיר את הנדר "כי הנודר על דעת חכמים הוא נודר" ודבריהם נחשבים כדבר ה' וכבר אמרו רז"ל "מיום שחרב המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים, ומן החכמים לא ניטלה" (בב"ת יב, א) ופירש הרמב"ן בחידושיו אע"פ שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה והעיון לא ניטלה כי יודעים את האמת ברוח הקודש שבקרבם", והמרידה בדבריהם היא חמורה עד שאמרו "העובר על דברי חכמים חייב מיתה" כי המורד בשומר ארמון המלך דינו חמור מזה שעובר על מצוות התורה גופה, וה' יזכנו לשמוע ולקיים את דברי חז"ל המנחים אותנו במסילה העולה בית אל, אכי"ר. 

ב-מצות קידוש החודש

מצות קידוש החודש מורה על עליונות תורת ישראל על שאר החכמות כי תכליתה לחנך עם ישראל להתרחק מן הכפירה הגסה וההתנכרות לאל אחד ולכן נצטוו עליה בצאתם ממצרים, מארץ טמאה כדי לנתק אותה מהאמונה האלילית המצרית ולהעבירם לאמונת הייחוד, ולכן מצות קידוש החודש היא בסיס ותשתית לתורה כולה (עיין הרמב"ן עשין קנג; שו"ת חת"ס יור"ד סימן רלד) והיא חכמתנו לעיני העמים (דברים ד, ו; ושבת עה, א) כי התורה רואה ב"זמן" את עצם מגענו עם הממשות, את היסוד למאורעות המהווים את תולדותינו וחיינו הפרטיים ולכן אנו מברכים "מקדש ישראל והזמנים" כלומר אנו מקדשים את "הזמן" ואנו מתקדשים יחד עמו, וזהו הכוח שנמסר לחכמי ישראל לקבוע מועדים בניגוד לקדושת השבת הבאה מלעילא "מקדש השבת" כלומר קדושת המועדים נובעת מלתיתא, מב"ד של מטה המקדשים את החודשים "מקדש ישראל דקדישנהו לזמנים" ודרשו חז"ל "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" - מה לעתים - לעיבורין (במדב"ר פרק יג) ונמצא שבאמצעות "המועדים" אנו מפיצים אמונת היחוד בקרב תבל, וזוהי חכמת ישראל (עיין הרמב"ן לבראשית ב, ג; דרך ה' חלק ד, פ, ז; ר"ה יא, ב; תענית כז, ב; וזוהר חדש יתרו; ורעיא מהימנא ויקרא כט, א). ולכן מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל באתחלתא של גאולת מצרים ועל ידה החל ייחודו של ישראל כ"עם נבחר" (עיין מכילתא פ.בא).

ג-חכמת התורה

כתב המהר"ל (נר מצוה דף י) שגלות יוון מסמלת התרוממות החכמה האנושית הבאה לבלוע ולכלות את החכמה האלוהית - כלומר פילוסופיית יוון שהיא "יפיפיות של יפת" דוגלת שהאדם בחכמתו השכלית יכול-יוכל להעמיד מוסר אנושי מעולה ומרומם גם מבלעדי שום קודש וטהרת הנפש ומשום כך חינכו לסדר, למשטר דמוקרטי, למשמעת, לתרבות נאורה, ועוד ערכים אחרים וחכמה זו מנותקת ממקורה העליון והיא ספונה בהגיון האנושי וכל דבר שהשכל האנושי אינו קולט ואינו מקבל אז הוא לא קיים ודחוי על ידי התבונה האנושית והפילוסוף הצרפתי דה קרט (Descarte) הנחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית כתב "אני חושב מכאן שאני קיים" כלומר רק על ידי חשיבה הגיונית, לוגית הוא יקבל מסקנות ועל בסיס זה בנה את כל תורת ההכרה שלו כי הפילוסוף מאמין בכוחו של אדם להבין הכל ועושה את "האדם" קנה מידה מוחלט לכל תפיסה, ואילו היהודי המאמין מרכין ראש בענוה ומודה בקטנותו, במגבלתו ובאפסיותו ויודע שכמו שכוחו הפיזי מוגבל כך מוגבלת הרוח וההבנה השכלית. פסקל (Pascal) תלמידו של דה-קרט שלל פילוסופיה עקרה זו וביטל את הפילוסופיה ונאחז באמונה "אלהי אברהם... ולא אלהי הפילוסופים" כי הפילוסופיה משתנה ונסתרת ואילו האמונה היא נצחית, והמאמין אינו זז מאמונתו באל אחד המקיים את עולמו ומשגיח על ברואיו. חקירה שכלית בלי אמונה במקור החיים סופה טבעיה ורק העיון והמחשבה בתוך גבולות האמונה ע"פ דרכי התורה והמצוות האם פוריים ומועילים ומובילים למסילה העולה בית אל.

ברם, תורת ישראל מחנכת ומלמדת שהמוסר ושאר ערכי היסוד לא מסוגלים להגן ולשמור על האדם מן יצריו הגסים והשפלים בלי ההכרה במציאות ה' בעולם ובשלטונו הבלתי מוגבל בעולם שנברא על ידו, וכתב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (בראשית כ, יא): "דמי שאין בו יראת אלהים אינו יכול להתגבר על יצרו המכריע את דעת האדם", כלומר "המוסר האנושי" אינו עמיד בפני הסתערות של תאוות, רכושנות, אכזריות, וניצול החלש, וכך כתב מרן הראי"ה בספרו "אורות הקודש" (ח"ג, מוסק הקודש א) "המוסר של חול אינו עמוק ואינו נכנס בפנימיות הנשמה... ואין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני הסתערות של תאוות שונות כשהן מתעוררות בחזקה", ואילו המוסר האלהי יונק מהאלוהות, מהדרכותיה ומצוויה, וכשאין משמעת לחוק העליון יצר הרע נעשה "בעל הבית" על האדם וסדרי חייו החומריים והרוחניים, ואילו אדם ירא אלהים ומציית לחוקיו הוא "בעל הבית" על ריסון יצריו, הכוונתם לאפיקים טובים ורצויים ומעמיד את האמת, הצדק והיושר על מכונם הטוב.

ד-חכמת יוון

גלות יוון מתאפיינת בתכליות ובחכמה וכדברי הזוה"ק (ח"ב, רלז) "דקריביה לאורחיה דמהימנותא" והיו בהם פילוסופים גדולים כמו סוקראטס, אריסטו, אפלטון ועוד וכל חכמתם הייתה לסתור השפעת תורה שבעל פה, ודגלו והפיצו, ובראשם אריסטו שכל ענין שלא השיג בסברתו איננו אמת (עיין הרמב"ן לויקרא פרק טו-ח) ותפיסה זו היא מנוגדת לדעת תורה המעמידה את ה' לבדו במרכז העניינים, וזולת חוקיו ומשפטיו אין כאן שום דבר של אמת וממשות ואילו תורת יוון מעמידה את האדם במרכז כל ההתעניינות והדת משמשת רק תפקיד ליווי וחלקי, והשקפת יוון מבליטה שהאדם הוא כל יכול בחיפושו אחרי הבנת מציאות העולם, ובתבונתו ובשכלו אפילו שהוא מוגבל יכול באופן מדעי לעמוד על המערכות העולמיות ועל ההתרחשויות הפוליטיות החברתיות וההיסטוריות.

ותפיסת תורת ישראל מדגישה בחוקיה, במוסרה שהאדם הוא יצור מוגבל ודעתו מצומצמת ואינו מסוגל להבין "דעת עליון" אלא עליו לדעת היטב שכל הדברים בעולם פועלים לפי מערכת שמימית ועל אנושית (עיין נתיבות עולם תחילת נתיב בעושר), וזהו העימות החריף הקיים בין שתי התפיסות, ומשום כך אסרו חכמים ללמד בנ"י חכמה יוונית כי היא מושכת לכפירה, לאפיקורסות (סוטה מט, ב) ועוד אמרו "מנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות כח, ב) דהיינו "מהפילוסופיא" (עיין מנורת המאור סימן רסז) ודוקא חכמה יוונית משא"כ שאר החכמות, חכמינו, הן בבבלי והן בירושלמי ובמדרש לא תמצא שגינו שאר החכמות שהרי כל החכמות נצרכות ללימוד תורה "והן סולם לעלות לחכמות האלוהיות" (רבנו בחיי אבות סוף פרק ג; ומהר"ל נתיב התורה פרק יד), וכל חכמה משבע החכמות המדעיות היא משובחת בעיני חכמינו ז"ל כי הם "פתחים ושערים לתורה" (חת"ס דרשות פ.בשלח דף קיב).

חז"ל קבעו שמדעי הטבע הם רכוש כל האומות, בעוד שמדעי הרוח אין ללמוד אותם אלא מישראל ע"פ התורה שהיא "דעת עליון" וניתנה בסיני לעם מאמין וצייתן לדבר ה' ולכן אמרו רז"ל "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין, יש תורה בגויים אל תאמין" (איכה רבתי ב, יג) והבדלה זו נקבעה בהלכה (שו"ע או"ח סימן רכד-ז וברכות נח) "הרואה חכמי אומות העולם שחכמים בחכמות הטבע של עוה"ז אומר "ברוך... שנתן מחכמתו לבשר ודם" וביאר המהר"ל (נתיבות עולם - נתיב התורה פרק יד) שהרי חכמת האומות גם כן מן השי"ת היא ובאה לבנות את העולם הפיזי משא"כ "תורת ישראל" היא תורה של מידות אציליות ותרומיות, תורה ושל אמונה באל אחד, תורה של יראה והכנעה ולכן חוקי התורה עם הבונים אישיותו של "תלמיד חכם" יהודי שכולו ספוג קדושה וטהרה, והשכינה מדברת מתוך גרונו, ולפיכך נצטווינו "ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם" (ויקרא יח, ו) ואמרו בספרא (שם) "ללכת בהם" - עשם עיקר ואל תעשם טפלה שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם וכן כתב הראב"ע (יסוד מורא, שער א) "ושאר החכמות והידיעות הם שפחה לתורה וח"ו לעסוק תמיד עם כלי אומן ולא יגיע למלאכת הכלי עצמו" וכן כתב רבנו בחיי (דברים ז, יב) "שאין להתעסק בשאר החכמות אלא בעיקר שהיא תורתנו הקדושה".

מכל האמור, יוצא ש"חכמה יוונית" שהיא הפילוסופיה היוונית אסור ללמוד אותה כי היא מושכת לבו של אדם והורסת פינות הדת והאמונה (עיין מאירי בבקמא פג, א) ברם אם עוסקים בה עדי להשיב עליהם ולחזק את הדת במסמרות בל ימוטו מותר (המאירי שם; ושו"ע הרב הל' ת"ת פ"ג קונטרס אחרון סו ד"ה והנה).

אי לכך על יהודי ללמוד חכמת התורה וקיום מצוותיה כי היא מושכת למידות תרומיות, לענוה, לקדושה, לטהרת הנפש וזה תכלית חייו של היהודי להיות קשוב בכל ענייניו לדבר ה' ולא להתפלסף, להתחכם נגד מצוות ה' כי זוהי "הזוהמא" שהכניס הנחש בחוה להתחכם נגד הרצון העליון ולא להתבטל ולהיכנע לדעת עליון.

"ראשית חכמה יראת ה'" דהיינו שמטרת השגת החכמה בידיעת העולם היא השגת "יראת-ה'", הדבקות בו ובמצוותיו ולא ההתפלספות והעמדת "השכל האנושי" על מרכזי החיים כי השכל יכול לטעות ולהטעות, ומה שמצאנו שגדולי ספרד למדו חכמות חיצוניות כבר השיב הרמב"ם לר' יהונתן הכהן מלוניל (תשובות הרמב"ם כג, הוצאת ירושלים עמוד 57) וז"ל "שבטרם אוצר בבטן התורה ידעתני... והיא איילת אהבי ואשת נעורי... ואף גם הרבה נשים נוכריות נעשו לה צרות... והשי"ת יודע כי לא נלקחו מתחילה אלא להיותן לרקחות ולטבחות ולאופות" (עיין אנציקלופדיה תלמודית חלק טו, ערך חכמות חיצוניות).

כתב רבנו הרמב"ם (הל' יסודי התורה פרק ד, הל' יב): בזמן שאדם מתבונן בטבע ובבריאה על כל יצוריה ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה ויראה (עיי"ש) כלומר חכמת הטבע מעוררת התפעלות באדם לאהוב את ה' שיצר את עולמו ונפלאותיו בחכמה גדולה, ורק הוא הבורא ומבלעדיו אין אלוה אחר אדון על הבריאה.