מאמרי חז"ל על מעלת "הבר מצוה"
מאמרי חז"ל על מעלת "הבר מצוה"
הרב שלמה בן חמו, רב העיר קרית גת.
א. בן שלש עשרה למצוות (אבות פ"ה מכ"א, ורש"י שם).
ב. כתב הרא"ש (בתשובה כלל טז) ששיעור זה הוא "הלכה למשה מסיני", ומקורו לא מופיע בתורה, והוא אחד מהשיעורים שיסודם בהלכה למשה מסיני (סוכה ה ע"ב).
ג. במדרש רבה (פ' וישלח) על הפסוק "ויקחו שני בני יעקב איש חרבו" (בראשית לד, כה), אמר ר' אליעזר: בני שלש עשרה שנה היו (פסיקתא זוטרתא בראשית שם, וסנהדרין סט ע"ב).
ד. שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר הטוב, ולאחר י"ג שנים נולד יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז), וכניסת נפש הקדושה באדם היא בי"ג שנים ויום אחד לזכר, ויב' שנים ויום אחד לנקבה (שו"ע הרב ד, ב).
ה. ובספר "ציוני" איתא: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", 'אחד' בגימטריא י"ג, מכאן לבר מצוה כשנעשה בן י"ג שנים, ועוד אמרו, עד הפרק (גיל הבגרות) זוכה האב לבנו, מכאן ואילך הבן זוכה לעצמו (תוספתא עדויות א, יד).
ו. באבות דרבי נתן (פט"ז): חכמי הרמז על הפסוק בישעיה (מג, כא) "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", 'זו' בגימטריא 13, כלומר רק כשהאדם מגיע לגיל י"ג חייב לספר תהילות ה', והזכר מגיע בגיל 13, והנקבה בגיל 12. למדים ממדרשים אלה שהשיעור י"ג נשען גם על אסמכתאות ורמזים במקרא.
ז. אמר ר"א: צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג ומכאן ואילך צריך שיאמר "ברוך שפטרני מעונשו של זה" (בר"ר פ' סג, יד), וכן מובא ברמ"א בשו"ע (או"ח סימן רכה ס"ק ב, ובתשב"ץ קטן סימן שצ).
ח. עד י"ג האב נענש על חטאי בנו כי עליו מוטל לחנכו ולהדריכו בתורה ומצוות, ומשנעשה "איש" גדול, הוא אחראי על מעשיו והאבא נפטר מעונשו (עיין מגן אברהם סימן רכה ה, ותורה שלמה פ' תולדות פ' כה אות קנד).
ט. ויש שפירשו להיפך לפי שעד עכשיו הבן נענש בעוון אביו כמובא במדרש (רות רבה סימן תר): עד י"ג שנה בן לוקה בשביל אביו וכשהבן נענש על ידו שוב האב נענש על זה (עיין שער אפרים שער ר אות כו; ואור החיים לשמות כב, ה). ואמרו בילקוט שמעוני (רות רמז תר): עד י"ג שנים הבן לוקה בעוון האב, מכאן ואילך איש בעוונו ימות.
י. כתבו כמה פוסקים שצריך לברך את ברכת "ברוך שפטרני" בשם ומלכות (תשב"ץ קטן שם; הגר"א בשו"ע סימן רכב ס"ק ב; חיי אדם כלל סה, ג; קיצור שו"ע סימן סא סק"ח), וי"א בלי שם ומלכות (הרמ"א סימן רכה סק"ב; בן איש חי פ' ראה אות יז, כף החיים שם סקט"ז), והספרדים לא מברכים אותה.
יא. נהגו לברך ברכה זו בשעה שהנער עולה לתורה בפעם ראשונה (מג"א ומשנ"ב שם בסימן רכה; וערוך השולחן סימן רכה, ד).
יב. צריך לברך ברכה זו בפני עשרה (עיין שו"ע סימן ריט סק"ג ובמפרשים שם).
יג. מצוה על האב לערוך סעודה בהגיע הבן לגיל המצוות, ואין לך מצוה גדולה מזו שנותנים שבח והודיה לבורא שזיכה הבן להיות בר מצוה, כי "גדול המצווה ועושה", וכן זכה האב לגדלו ולחנכו עד עתה ולהכניסו בברית התורה (ים של שלמה בב"ק פ"ז סימן לז; ומג"א הנ"ל; וקידושין לא ע"א).
יד. הסמך לסעודה זו נמצא במדרש על הכתוב "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ח) אמר ר' הושעיא רבה: שנגמל מיצר הרע (בר"ר נג). דהיינו כשנעשה יצחק בן י"ג שנה שאז בא לו יצר הטוב עשה אברהם משתה גדול והזמין גדולי הדור לשמחה זו, ומכאן שחובה על הצדיקים לשמוח ביום זה כיום שנכנס בו לחופה (זוהר חדש בראשית יא, א; ילקוט חדש סימן כט; ומשנה ברורה סימן רכה סק"ו; ותורה תמימה לבראשית כא, ה אות מט). וכן עשה יצחק לבניו יעקב ועשו כמו שעשה לו אביו (רש"י לבראשית כה, כז), וכן עשה רשב"י לבנו בהגיע למצוות שהזמין חכמי המשנה להשתתף בסעודה הגדולה לכבוד ירידת הנשמה ל' אלעזר בנו (זוהר חדש י ע"ב).
טו. המנהג בעם ישראל שנער בר מצוה דורש דרשה בתורה בשעת הסעודה (כף החיים סימן רכה סקי"א) כדי לחנכו לדרוש בתורה ולהגות בחכמתה, וכן בבית הכנסת ביום שבו עולה לתורה, ודורש בדרך כלל במצות תפילין, ונקרא "דרוש לתפילין" בפי עדות ספרד.
טז. אמרו רז"ל: "מנהג טוב היה בירושלים שנער הבר מצוה היה אביו מוליכו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לברכו, לחזקו, ולהתפלל עליו שיזכה לתורה ולמעשים טובים" (מסכת סופרים פי"ח ה"ה).
יז. חתן בר מצוה והוריו לובשים בגדי שבת ביום הבר מצוה כי הוא יום טוב ושמחה להם, וטוב שהנער ילבש בגד חדש או יאכל פרי חדש, כדי שיכוון בברכת שהחיינו עם כניסתו לעול המצוות (בן איש חי פ' ראה אות יז; כף החיים סימן רכה סקי"ב).
יח. אין לומר תחנון בבית הכנסת שבו מתפלל הנער ביום הבר מצוה (שו"ת יביע אומר ח"ד סימן יד).
יט. כתבו האחרונים שאין הקטן מניח תפילין אלא מיום שהגיע לגיל 13, וקודם לכן אסור להניחן, וכתב מרן הגאון רבי עובדיה יוסף (שו"ת 'יביע אומר' ח"ד סימן ב) שכן נהג רוב העולם ושכן מנהג בני ספרד, ודלא כדעת השו"ע (סימן לז, ג) שכתב שקטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין (סוכה מב ע"א, ומכילתא פ' בא), ואחרים פירשו שמה שאמרו בסוכה (מב ע"א) קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין, מדובר מבן שלוש עשרה שנה ואילך (עיי"ש בשו"ת 'יביע אומר') ומקור דבריהם בתנחומא סוף פרשת בא.
כ. מצות הנחת תפילין שהבר מצוה מתחייב בה החל מיום זה היא שמאפיינת אותו ביותר, ולכן נהגו רוב העולם להניחן ביום הבר מצוה ולא לפני זה (ארץ חיים סימן לז ונח), ויוצאי גלות אשכנז מרגילים את הילד בהנחת תפילין כחודש לפני מלאת לו י"ג שנים (מג"א סימן לז סע' ד, ומשנ"ב וביאור הלכה שם), ועדות בני גלות תימן מרגילים ער להניח תפילין בגיל עשר או אחת עשרה.
כא. ילד בר מצוה מברך שהחיינו אחר שלבש טלית ותפילין ומכוון בדעתו על הטלית והתפילין (עיין שו"ת שמש ומגן סימן ג).
כב. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י) תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש (ברכות ו ע"א), ופירש הגר"א תוכן התפילין מונח במוחו של היהודי.
כג. הכוונה בהנחת תפילין של יד מול הלב היא לשעבד את הרגשות שבלב אל ה' ואל עבודתו, כי פרשיות התורה שבתפילין ותוכנן המיוחד מבטאות את שעבוד הרגש ותאוות 'הלב' שהוא מקור התאוות אל הבורא ולא להיסחף אחרי חלקי הלב המעוררים יצרים ונטיות אנוכיות וגופניות, אלא להתגבר על מאוויי הלב ולכוונם לאפיקים רצויים. והכוונה בהנחת תפילין של ראש היא לשעבד את המוח, את השכל האנושי והמוטעה ע"י רצון האדם, לכיוונים נכונים ורצויים, ולכן מצות תפילין היא הרסן ליצרים הבהמיים, ומורה דרך למחשבה, לשכל ולרגש, ולכן אמרו בירושלמי (ברכות פ"ב): "אין לך גדולה במצוות שבתורה כמצות תפילין שהוקשה לכל התורה", והן עוז לישראל (ברכות ו ע"א), פאר הנשמה היהודית, ומי שלא מניחן נקרא פושע ישראל (ר"ה יז ע"א, רבנו יונה לברכות יד ע"ב, ושו"ע סימן כה סק"ה).
כד. איטר יד, היינו שכותב רק ביד השמאלית, אף שעושה כל מעשיו בימין, מניח את התפילין על היד הימנית, ונכון לעשות שאלת חכם מפני שיש בזה כמה חילוקי דינים.
כה. קדושת התפילין קדושה גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך חייב להנהיג בהם קדושה, לא לאכול ולא לישון בהם (רמב"ם הל' תפילין פ"ד הכ"ה).
כו. כתב המהר"ל "התפילין הם פאר הנשמה", ולא נברא ראש אלא לתפילין (אותיות דרבי עקיבא פא), וכתוב בתיקוני זוהר הקדוש (תיקון מז) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" אם מניח תפילין של יד ושל ראש הוא בצלמנו כדמותנו ואם לא – לא (ועיין חבש פאר דף לד ע"ב).
כז. כתב מרן הראי"ה (חבש פאר עמוד לד ע"ב) "התפילין כוללים כל השלמות של הקדושה וכל הפנימיות שלה, ובאים המה להכתיר את ישראל בתפארה בתפארת הרז הפנימי, המחדש והמאחד את הכל".
כח. התפילין הם עוז לאומה הישראלית (ברכות ו ע"א), והן תפארתנו ופארנו שנאמר "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז), והרא"ש ז"ל היה מברך עוטר ישראל בתפארה אחר הנחת תפילין (שו"ע סימן כה סע' ג), ולכן מצות התפילין היא יקרת ערך ובעלת קדושה רוממה, וגדולה מתפילה (הרא"ש).
כט. חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מגדולת הציץ (שבת יב ע"א, יומא ז ע"ב, ורמב"ם הל' תפילין פ"ב הי"ד, ושו"ע סימן כח סע' א, ובן איש חי פ' חיי שרה אות ג, ושו"ת תורה לשמה סימן י).
ל. כתב השו"ע (סימן לח סע' ד): "המניח תפילין צריך להיזהר מהרהורי תאוות אשה", וכתב הרמ"א שם בשם הכל בו שאם אדם לא יכול בלי הרהורים מוטב שלא להניחן.
לא. מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו נכונה פטור מהנחתם כי אינו יכול לכוון דעתו שלא יסיח מהם (הרמב"ם הל' תפילין ושו"ע סימן לח סע' ט).
לב. מצות תפילין היא המצוה הגדולה שבתורה, שכל התורה הוקשה לתפילין שנאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט; וקידושין לח ע"א, וירושלמי ברכות פ"ב ה"א), ומי שלא מניח תפילין הוא בכלל פושעי ישראל בגופו (ר"ה יז ע"א)
לג. כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר "ה' עליהם יחיו" (ישעיה לח, טז; ומנחות מד ע"ב), ומי שלא מניח תפילין עובר על שמונה מצוות עשה (מנחות מד ע"א, והרמב"ם הל' תפילין פ"ד, וסמ"ג עשין ג).
לד. "אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם רוצים אנו ליגע בתורה יום ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" (שוחר טוב תהילים פרק א).
לה. יש לדאוג שבזמן הנחת התפילין לא ימצא בגופו דבר טינוף ושיהיה גופו ומחשבותיו טהורים, כי תפילין צריכים גוף נקי ומחשבה טהורה, ולכן אסור להסיח דעתו מהם.
לו. מניחין תפילין על יד שמאל (מנחות לז ע"ב, רש"י ורא"ש שם) כי כתוב "והיה לאות על ידכה" (שמות יג, טז), ואמרו רז"ל שם במנחות 'יד – כה' – יד כהה, יד חלשה שהיא יד שמאל (ועיין באור החיים לשמות יג, טז שנתן טעם טוב לדבר).
לז. איטר יד מניח תפילין ביד ימין שלו (מנחות לז ע"א, וטור ושו"ע סימן כז סק"ו).
לח. אסור לישון בתפילין אפילו שנת עראי (שו"ע סימן מד סע' א, והרמב"ם הל' תפילין פ"ד הט"ו), ואכילת עראי מותרת (שו"ע סימן מ סע' ח, ומשנה ברורה שם יט, ופסקי תשובה סימן מ אות ח).
לט. אסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ואם הפסיק מברך על של ראש "על מצות תפילין" (מנחות לו ע"א, ושו"ע סימן כה סע' ט).
מ. לגבי ברכת התפילין – לפי השו"ע (סימן כה) יניח של יד תחילה ויברך "להניח תפילין" ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כי ברכה אחת לשתיהן, ואם הפסיק בדיבור יברך על של ראש "על מצות תפילין", והרמ"א פסק כמו ר"ת – מברכים עליהן שתי ברכות אפילו אם לא הפסיק (שו"ע סימן כה סע' ה).
מא. חולצין תפילין של ראש תחילה ואח"כ של יד ויש נוהגים לחלוץ את שתיהן בעמידה, ויש נוהגים לחלוץ של ראש מעומד ושל יד בישיבה (שו"ע סימן כה סע' יא).
מב. האב חייב לקנות תפילין לבנו לחנכו בשעה שמגיע זמן חיובו של הבן להניח תפילין (שו"ע סימן לז סע' ה).
מג. מגיל הבר מצוה ואילך מצטרף הנער למנין עשרה בתפילה בציבור, אע"פ שלא ידוע אם נראו בו סימני גדלות בגופו, כי סומכים על החזקה שהביא סימנים (הרמ"א סימן נה סע' ד, ומשנה ברורה שם סקל"א, ומסכת סופרים פט"ז הי"ב).
מד. נער כהן ביום שנעשה בר מצוה עולה לדוכן ונושא את כפיו אפילו בפני עצמו (משנה ברורה סימן קכח ס"ק קכא), וכן להיות קורא בתורה להוציא את הרבים ידי חובתם (משנה ברורה סימן רפב סקי"ג), ומצטרף לזימון (רמ"א סימן קצט סע' י).
מה. מברכים 'להניח תפילין' ולא 'לקשור תפילין', מפני שעיקר מצות תפילין שיהיו מונחים עליו כל היום, ואם היה מברך לקשור היה משמע שבקשירת תפילין רגע אחד ואח"כ מסירן יצא ידי חובה, ולכן תיקנו לברך 'להניח' שמשמעותו שיהיו מונחות לפחות שניה אחת (ב"ח סימן כה סק"ה ד"ה ויניח).
מו. המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה בעבודת ה' (ברכות נז ע"א).
מז. סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה (סוטה מד ע"ב).
מח. המניח תפילין צריך להיות בשמחה (זוהר חדש סה ע"א).
מט. תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, מפני שהן שתי מצוות זו לעצמה וזו לעצמה.
נ. המניח תפילין כמה פעמים במשך היום, צריך לברך עליהם בכל פעם
נא. מנהג טוב לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.
נב. לגבי שעון יד, הוא אינו חוצץ אבל המדקדקים מחמירים ומסירים את השעון בעת הנחת תפילין.
בסיכום, נער הבר מצוה מתעטר ביום הבר מצוה בשלוש עשרה עטרות ונעשה 'בריה חדשה', ועליו אומר הכתוב "אני היום ילדתיך" (תהילים ב, ז). וחכמי הסוד לימדונו שביום הבר מצוה זוכה הנער לנפש הרוחנית השלמה (האר"י ז"ל בעץ חיים שער כח פרק ז) ובשעת הדרשה התורנית שלו זוכה לרוח ונשמה.
ביום זה הנער מקבל תואר "איש" כי אז כוחו עמו להתגבר על יצר הרע וכוחותיו (הרמב"ם הל' אישות פ"ה ה"י), ודעתו ומחשבתו מתפתחות והופך להיות "בן" לכנסת ישראל (זוה"ק שמות צז ע"ב) ויוצא מרשות הסטרא אחרא ונכנס לרשות הקדושה והטהרה.