בר מצווה בהלכה
בר מצווה בהלכה
הרב שלמה בן חמו, רב העיר קרית גת.
בר מצוה בהלכה
א. קטן שהגיע לגיל שלוש עשרה שנה שלמות הרי הוא נעשה גדול ומתחייב מן התורה בכל המצוות, ושעור זה הוא הלכה למשה מסיני, וכן שנינו באבות (פ"ה מכ"א) "בן שלוש עשרה למצוות", ויש שמצאו רמז בפסוק "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), 'זו' בגימטריא – י"ג (ארחות חיים הל' תפילין סימן עג), ולכן אמרו חז"ל "בן שלוש עשרה שנה שנדר – נדריו קיימין" (שו"ע יו"ד סימן רלג, נדה מה ע"ב).
ב. שלוש עשרה שנה מונים אותן בשנים שלמות מיום שנולד, לפי הלוח היהודי, ובמלאות לו שלוש עשרה שנים שלמות מלידתו נעשה בר מצוה וחייב במצוות מן התורה, ומצטרף למנין גדולים ולכל דבר שבקדושה (רמב"ם הל' אישות פ"ה ה"י), ונערה מגיל שתים עשרה ויום אחד נעשית 'בת מצוה', לפי שבגילים הללו הם נחשבים לבני דעת (חגיגה ב ע"ב), ומסוגלים לשלוט ביצריהם (אבות דרבי נתן טז, ותוספתא לעדויות פ"א הי"ד).
ג. מי שנולד בשנה פשוטה[1] בחודש אדר, ובשנת הגיעו לגיל מצוות היא שנה מעוברת, להלכה נוקטים שחודש אדר שני הוא חודש העיקר, ונעשה בר מצוה בחודש אדר שני.
ד. אם אין זוכרים תאריך לידתו, אם יודעים התאריך שבו נימול, יש לחשב שלוש עשרה שנה ושמונה ימים קודם מילתו, ואם לא יודעים לא תאריך לידתו ולא זמן מילתו, סומכים על הבאת שתי שערות.
ה. מנהג יוצאי גלות ספרד לצרף קטן לזמון בין למנין שלשה, ובין למנין עשרה, ויוצאי גלות אשכנז נוהגים שלא לצרף קטן לזמון כלל עד שיגיע לגיל שלוש עשרה שנה מלאות, ואז מצטרף.
ו. נער כהן שהגיע למצוות חייב בנשיאת כפיו בברכת כהנים מיום שנעשה בר מצוה.
ז. מצוה על האב לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר מצוה, ואין לך סעודה גדולה מזו שנותנים שבח והודיה לה' על שזיכה בני להיות גדול וחייב במצוות (מג"א סימן רכח סק"ד, משנה ברורה שם סק"ו, זוהר חדש כט ע"א), ובעל 'קב ישר' כתב שזו חוב גדול לעשות משתה ושמחה ביום שנעשה בר מצוה כי יש נחת רוח לקב"ה באותו יום, ולכן סעודה זו היא סעודת מצוה, וכן עשה אברהם ביום שיצחק נגמל מיצר הרע והיינו בן יג שנים שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ה. ומדרש רבה בראשית פרשה נג, ו. וים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן לז).
ח. אין לומר קדיש או קדושה או חזרת הש"ץ או קריאה בספר תורה בפחות מעשרה גדולים שהם בני יג שנה ולמעלה, ואין קטן מצטרף לעשרה כלל.
ט. נער המניח תפילין מספר ימים לפני מלאת לו יג שנה ויום אחד, והולך עם הוריו לבית הכנסת בימי שני או חמישי בטכס חגיגי, מותר להעלותו לספר תורה אפילו כשחסרים לו כמה ימים עד שיהיה בר מצוה (שו"ת יחוה דעת ח"ב טו).
י. לגבי ברכת שפטרני מעונשו של זה, יש שנוהגים לברכה בלי שם ומלכות, ויש שנוהגים שלא לברך אותה כלל, ויוצאי אשכנז מברכים אותה בשם ומלכות כשיטת המהרי"ל והגר"א.
יא. במסיבת חגיגת בר מצוה טוב לומר דברי תורה, שירים ותשבחות לה', והנער אומר דרשה תורנית, וישמח שמחה גדולה שנעשה גדול וחיל לעבודת ה'.
יב. כשלובש תפילין בפעם הראשונה בחייו - נחלקו הפוסקים אם צריך לברך ברכת שהחיינו. א - יש מי שכתב שצריך (ט"ז או"ח סימן כב סק"א, הרמ"א יו"ד סימן כח סע' ב, הגר"א שם סק"א, רמב"ם בתשובה סימן מט). ב - ויש שפוטרים אותו מברכה זו (ש"ך ופר"ח שם ביו"ד).
והמשנה ברורה (באור הלכה לסימן כב) כתב: ללבוש בגד חדש ולברך עליו שהחיינו, ולפטור בברכה זו את התפילין והטלית, ואת עלייתו לתורה.
יג. כשיש בבית הכנסת חתן בר מצוה שמניח תפילין ביום שמלאו לו שלוש עשרה שנה שלמות, לא אומרים וידוי ונפילת אפיים ותחנונים כשם שאין אומרים וידוי ונפילת אפיים כשיש חתן.
יד. נער שנאבדו לו תפיליו, מותר לברך על תפילין שאולים אפילו ששאלם שלא מדעת הבעלים, לפי שנוח לו לאדם שתיעשה מצוה בין בגופו ובין בממונו, ובתנאי שיחזירם מקופלים לתיקם (עיין סידור בית עובד - דיני הנחת תפילין אות לה), אבל אסור לברך על תפילין גזולים דהוי מצוה הבאה בעבירה, והבן איש חי (ש"א פ' וירא אות יד) כתב: שרצוי שלא יניח תפילין שאולים בלי דעת בעלים, ובשעת הדחק יכול ללובשם ואח"כ יודיע זאת לבעלים (עיי"ש).
טו. אל לבר מצוה לחטוף סידור תפילה מחבירו כדי להתפלל בו כי אסור לעשות מצוה אגב גרימת צער לחבירו (ספר חסידים סימן תשעב).
טז. בר מצוה שנפלו תפיליו מידו יתן צדקה במקום התענית, ואם נפלו בהיותם בכיסם - יתן צדקה.
יז. אם שמע קדיש או קדושה בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, לא יפסיק כדי לענות אמן עם הציבור, אלא שותק, שומע ומכוון למה שאומר הציבור.
יח. יתרגל הבר מצוה לחלוץ את התפילין לאחר עלינו לשבח, ואם אינו יכול מבחינת דוחק זמן או אינו יכול לעמוד בנקיון גופו, יכול לחלוץ אותם אחר קדושת ובא לציון.
יט. בראש חודש חולצים את התפילין אחר הקדיש שלפני מוסף, וביום שיש בו ספר תורה נוהגים שלא לחלוץ אותם עד אשר יחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל[2].
כ. בר מצוה ביום הכנסו לעול המצוות, טוב שהוריו יקנו לו טלית חדשה ויברך עליה שהחיינו ויכוין גם על התפילין, ובזה יוצא ידי חובת כל הדעות[3].
כא. לגבי טלית שאולה, מרן השו"ע (או"ח סימן יד סע' ג) כתב: שאל טלית מצוייצת מברך עליה, ויש חולקים על זה וסוברים שלא יברך עליה אלא אם קיבלה במתנה על מנת להחזיר, ועל כן ירא שמים ימנע מלהתעטף בטלית שאולה, ואם עבר ובירך אין למחות בידו (עיין משנ"ב סימן יד סק"א, ובספר מקור חיים פרק כט).
כב. מצות ציצית חשובה וגדולה מאוד, והיא מביאה לזכירת כל מצוות ה' (מנחות מג ע"ב), ולכן הבר מצוה מיום כניסתו לעול מצוות, ידקדק יום יום ללבוש טלית מהודרת, ויקיים "בכל עת יהיו בגדיך לבנים - זה ציצית" (שבת קנג ע"א), וכן מצוה להדר אחר טלית קטן, כי מצות ציצית שקולה כנגד כל מצוות התורה, וסגולתה להעביר מידת הכעס, כי 'כעס' בגימטריא - מאה וחמישים, ו-'כנף' חשבונו מאה וחמישים, וא"כ הטלית מבטלת את הכעס.
כג. מותר לברך על תפילין שאולות מפני שאין צריך שיהיו התפילין שלו דוקא, אבל אסור לברך על תפילין גזולות מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה.
כד. מי שיש לו מכה במקום הנחת התפילין דהיינו במקום הקיבורת, ומכוסה בגבס או בתחבושת, יניח אבל לא יברך על תפילין של יד אלא יברך על של ראש 'על מצות תפילין', ויפטור בברכתו גם תפילין של יד. ואם יש לו צער גדול בהנחתו על התחבושת, מניח של ראש בלבד, וכן הדין מכה בראשו.
כה. נער הבר מצוה מתחייב להניח תפילין מידי יום ביומו, ולהמליך על ידי כך את קונו, ואין מצות עשה גדולה ממצות תפילין, שהיא גדולה מתפילה (הרא"ש בהל' תפילין), והמניחן מאריך ימים ועוונותיו נמחלים (טור או"ח סימן לז, והחינוך מצוה תכא ותכב).
כו. המצוה הראשונה שמתחייב הבר מצוה היא קריאת שמע של ערבית בלילה שנכנס לשלוש עשרה.
כז. נדרים שנדרו הבר מצוה והבת מצוה כשהגיעו לעול המצוות, נדריהם נדר ושבועתם שבועה (נדה מה ע"ב, רמב"ם ריש פרק יא מנדרים, שו"ע יו"ד סימן רלג).
כח. רצוי שהאבא ביום הי"ג שנים לבנו, להוליכו לרב גדול, לתלמיד חכם גדול, לזקן חשוב לברכו, לעודדו, לחזקו, ולהתפלל עליו שיזכה לתורה, למעשים טובים ולחופתו, כי כך היה מנהג טוב בירושלים כמסופר במסכת סופרים (פי"ח ה"ה).
כט. בזמננו אין נוהגים להניח תפילין כל היום כי התפילין צריכים גוף נקי ושלא יסיח דעתו מהם בעודם עליו, ואין אדם יכול להיזהר בהם (שו"ע או"ח סימן לז סע' ב), ולכן המנהג להניחם קודם תפילת שחרית (שו"ע סימן כה סע' ב-ג), ולהישאר בהם עד סוף התפילה, שבפרק זמן זה יכול כל אדם להיזהר (משנה ברורה סימן לז סק"ג).[2] זה אמור אם נוהגים להחזיר את ספר התורה להיכל אחרי קדושת ובא לציון, אמנם לנוהגים שמחזירים את ספר התורה להיכל לפני קדושת ובא לציון ראוי לחלוץ אותם לפחות אחרי קדושת ובא לציון וכאמור מקודם.