השם "בר מצוה"
השם "בר מצוה"
הרב שלמה בן חמו, רב העיר קרית גת.
השם "בר מצוה"
א – נער שהגיע לגיל שלוש עשרה שנים תמימות נחשב גדול, וחייב במצוות ובעונשין, ומצטרף למנין עשרה כגדול. ומיום זה נעשה אחראי למעשיו, ונחשב "בר עונשין" לעברותיו, וגם מבחינה משפטית הוא נקרא אדם מבוגר, וחייב על כל מחדליו, וכדברי הרמב"ם (הל' עדות פ"ט ה"ח) "נעשה ראוי להעיד בבית דין ועדותו עדות".
ב – ועלינו לברר מנין בא המונח "בר מצוה", שהרי המילה 'בר' בתרגום היא 'חוץ'[1] (עיין ברכות לח ע"א) – חוץ ממצוה, וזה הפוך מהמטרה, שהרי האבא בא לחבר בנו למצות ולחנך אותו ליהודי המקיים תורה ומצוות?
והנה כשמעיינים רואים שבתלמוד בר מצוה משמעותו ישראל בן מצוות להבדילו מעבד שאינו בר מצוה (בבא מציעא צד ע"א), והמונח התלמודי הוא "גדול" או "בר עונשין", כלומר נעשה אחראי על מעשיו ונענש על מעשים רעים, ורק במאה הארבע עשרה קבעו שם זה לנער מתבגר שהגיע לגיל שלוש עשרה שנים שלמות (אבות דרבי נתן טז).
ומאז נהגו בית ישראל לקרוא לו "בר מצוה", דהיינו יהודי גדול המתחבר למערכת המצוות ולקיומן, כי זוהי מהותו של היהודי להודות באמונת הייחוד, להכיר בבורא, כאדון הבורא וכמושל בכל, ויצור זה הוא שונה באמונתו, במעשיו, בגידוליו משאר בני העולם שאינם מחוברים ומקושרים לעול מלכות שמים.
לפי השקפת היהדות הכניסה לגיל המצוות והעונשין אינה תלוייה בטקס חיצוני, באירוע פומבי המוני או משפחתי, אלא ההשגחה העליונה קבעה ליהודי את משפחתו, עמו, תורתו, ואמונתו, ובהתבגרותו חלים עליו אוטומטית כל המצוות והעונשים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ללא כל הכרזה חגיגית ומפוארת.
ברם עם ישראל שמח בקיום המצוות ובחינוך בניו לקבלת עול מלכות שמים, ולכן נהגו לציין מאורע זה בפומביות ובחגיגיות רבה, ברוב פאר, וחתן הבר מצוה משמיע באזני הקרואים דרשה תורנית מעניינא דיומא, והטקס הזה מלווה בשירה וזמרה, בשמחה שהבן הגיע לגיל המצוות, בשמחה של הופעת יצר הטוב עליו (סנהדרין צא ע"ב). הכינוי בר מצוה נעשה רווח בספרות ובשפת העם במאה ה-14 בערך (עיין ספר 'ציוני' לבראשית א, ה).
פתיחת מסכת חיים חדשה של הנער המתבגר היא פרק חשוב בחיי כל אדם, ומשום כך עולה לתורה, דורש דרשה, כדי להחדיר לתודעתו את משמעות היותו יהודי, ישראל הבא להתעמק בשרשיו היהודיים, ולהישאר נאמן למשפחתו, עמו, ומולדתו הקדושה, מתוך שלמות הדעה והמידות, ונוהגים להמטיר עליו דברי מתיקה בתום עלייתו לתורה לאחל לו שתהא דרכו סוגה במתיקות, בחיים מאושרים ומתוקים.
ברם עדיין יש לשאול למה לא קוראים לו "בעל המצוה" או "בעלת המצוה". ויש להסביר לענ"ד: השמות 'בן' או 'בעל' אינם זהים במשמעותם, כי 'בן' או 'בת' הם מציאות שאין להנתק ממנה, והבנים והבנות אינם יכולים להתנתק מהוריהם שהביאו אותם לעולם, כי הם "זרעם", וקשורים בקשר נפשי חזק עם מולידיהם שהולידו בהם תבונות מסויימות (עדויות פ"א מ"ט), אבל הכינוי 'בעל' לא מבטא קשר בל ינתק, אלא קשר שנוצר מסיבות מסויימות, ולכן "הבר מצוה" או "הבת מצוה" מבטאים קשר בל ינתק, והיהודי והיהודיה מעצם לידתם הם קשורים עם אמונת הבורא, עם המצוות, ונקראים "ידידי ה' מבטן", ולכן מכנים אותם בשם זה ולא בשם 'בעל', כי זה לא מסמל הדבקות הנפשית של יהודי לתורתו ולבוראו, ולכן אנו מכניסים אותם לגיל המצוות כדי שישמרו על דבקותם, וערכי המוסר האלוהי יפעמו בקרבם תמיד עד יום מותם.
ועוד אפשר לומר למה קוראים לו 'בר מצוה' כי המצוות באות לזכך, לנקות ולטהר את החניך, כי עד עכשיו הילד הוא כחומר גלם שאינו נקי וטהור במעשיו, וכעת נעשה נקי וטהור כדברי הפסוק באיוב (יא, ד): "זך לקחי ובר הייתי בעיניך", וכן נאמר בתהילים (יט, ט): "מצות ה' ברה מאירת עינים", כי המצוות על זכות הנפש היהודית, ישרות ונאמנותה ליוצרה, כמ"ש "נקי כפים ובר לבב" (תהילים כד, ד), ולכן המצוות מעניקות ליהודי שחיצוניות תהיה כפנימיות, פיו ולבו שלם, "תוכו כברו", ואמרו רז"ל (יומא עב ע"ב) "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם".
ועוד יש לתמוה למה נקרא "בר מצוה" אלא "בן מצוה"?
ויש לומר: אנו מבקשים שיהיה "הבר" שלו דהיינו החיצוניות שלו כפנימיות "תוכו כברו", כלומר שכל מעשיו יהיו קשורים בפנימיות נשמתו, ולכן תפילת ההורים שבנם יהיה תלמיד חכם, צדיק ועניו, וישמע לקול דברי אלקים חיים, ולכן חגיגת 'בר מצוה' היא חשובה מאוד ונעשית בחגיגיות רבה כי היא באה לרומם רוחו של הנער ולהכניסו לאמונת בוראו למסגרת עמו ונחלתו.