דרשות בר מצוה 

דרשה ג:

 הרב שלמה בן חמו, רב העיר קרית גת.

דרשות לבר מצוה

דרשה ג

 

כתב בתורת חיים (סימן כה): יכוון בהנחתם שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו... וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם בלב", הזוהר חדש (סה ע"א) כתב: מאן דמנח תפילין צריך למחדי, ותמוה מה המיוחד במצות תפילין שהודגשה בה חובת השמחה, הרי כל המצוות צריכות להיות מתוך שמחה (דברים כח, 47; תהילים ק, 2 ותהילים קיט, קיא; וזוה"ק ח"ג ח ע"א, ועיין שער הקדושה ח"ב שער ד, תד"א רבה פט"ז, וירושלמי סוכה פ"ה ה"א, סוכה נא ע"א)?

 

אלא התירוץ הוא: כי התפילין הם מצוה שחותמה הוא קבלת עול מלכות שמים, ומשום כך צריכה להתקיים בשמחה מרובה, וכפי שמצאנו בגמרא ברכות (ל ע"ב) "אבי יהוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא", ופירש רש"י "והם עדות שממשלת קוני ושררתו עלי" (עיין רש"י שבעין יעקב). ומפני כך היא כולה שמחה, והנחתה מחייבת שמחה יתירה והתרחקות מכל עצבות, וזה מה שאמרו: הוקשה כל התורה לתפילין (קידושין לה ע"א), כלומר מה בתפילין יש חובת השמחה, כך בקיום התורה והמצוות.

 

והנה התפילין הם בחינת 'משכן' כפי שאומר הזוה"ק (ח"א קכט ע"א), כי המשכן הוא גילוי להשגחתו יתברך, כך התפילין כל עיקרם לקבל עול מלכותו יתברך, והם בחינת "מקדש מעט" באדם, כמו שבית המקדש נקרא על שם השמחה "משוש כל הארץ" (תהילים מח, 3), וכמו שייסד ר' ישראל נאג'רה "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין" (בפיוט י-ה רבון עלם).

 

התפילין הם "יקר" לישראל, כמו שכתוב "ויקר – אלו תפילין" (מגילה טז ע"ב), כי הם מכבדים את הלובשם ומעטרים אותו בכתר מלכות, ובהוד אצילי.

 

על הכתוב "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג, 11) דרשו חז"ל: ביום חתונתו – מאי ביום חתונתו, ביומא דכשר למעבד פיקודי אורייתא מתליסר שנין ולמעלא, הרי ששמחת היותו בר מצוה בשנת י"ג – היא דוגמת שמחת יום חתונתו, וכן יום הבר מצוה הוא כמו יום כפורים, כי כך אמרו בתענית (כו ע"ב) ביום חתונתו – זה מתן תורה, ופירש רש"י "יוה"כ שנתנו בו לוחות אחרונות". נמצא שיום בר המצוה הוא דוגמת יום הכיפורים, וכמו ביוהכ"פ לא שליט בו יצר הרע, כך ביום הבר מצוה.

 

וביום שנעשה בר מצוה נקרא בשם "איש", כמ"ש (סנהדרין סט ע"ב) שעל סמך זה אמרו (אבות פ"ה) בן י"ג למצוות, ופירש רש"י (נזיר כט ע"ב ד"ה ורבי יוסי) איש הוי מבן י"ג שנה, ובבן י"ג מצינו שקראו הכתוב 'איש', כדכתיב (בראשית לד, כה) "...איש חרבו", ואמרו (בר"ר ופס"ז שם) שהיו בגיל 13, כלומר בגיל 13 נעשה חשוב למצוות.

 

ויש שנתן רמז – איש – ר"ת: אורה, שמחה, יקר. דהיינו שביום הבר מצוה הם אורה, שמחה ויקר לאדם, כי ביום זה הוא מקבל עול מלכות שמים, ומשלים את צורתו וצלמו, כי ביום זה נגמל מיצר הרע ומתגבר עליו, ולכן נקרא 'איש', כדברי הזוה"ק (ח"ב קכח ע"א) מאן דאתגבר על יצריה איקרי איש, כי התפילין בתכונתם העצמית הם 'עוז לישראל' (ברכות ו ע"א), דהיינו נותנים עוז וגבורה ללובשם, והעוז הוא עוז רוחני, עוז להתגבר על התאוות החמריות וההרגשות הגופניות, ומתוך כך הוא נעשה איש, ישות חזקה בעלת כוחות נפשיים חזקים המסוגלת לרסן פיתויי היצר ותחבולותיו, ועובדה שהרי ביום הבר מצוה אין שליטה ליצר הרע, כי אותו יום הוא דוגמת יוהכ"פ, נמצא שהתפילין הם עוז והוד לשעבד הלב והמוח אל עבודת ה', והן תגבורת רצינית ורבת כח לנשמה האלוקית, ומתוך סגולות עילאיות אלו מובנים דברי חז"ל בכמה דוכתי בש"ס:

 

1. התפילין – עוז הם לישראל (ברכות ו ע"א).

 

2. אין לך גדולה במצוות שבתורה כמצות תפילין שהוקשה לכל התורה (ירושלמי ברכות פ"ב, וקידושין לו ע"ב).

 

3. כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר "ה' עליהם יחיו" (מנחות מד ע"ב), כי ע"י התפילין נוצרה התאמה מאוזנת בין המוח והלב, בין השכל והרגש, והם רסן ליצרים, ומורה דרך לאדם.

 

4. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע רוצים אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים בתורה ימם ולילה (מדרש שוחר טוב תהילים א).

 

5. אם מניח תפילין של יד ושל ראש הוא "בצלמנו כדמותנו" ואם לא – לא (תיקוני הזוהר תיקון מז).

 

6. התפילין הם 'פאר לנשמה' (מהר"ל מפראג), פאר של כל החיים כולם, כי רק הם מסוגלים לרסן היצרים ולתת דחיפה רבתי לקראת הדבקות באלוקות, ולקראת הכרת הערך העצמי של עם ישראל המעוטר במצוות, ועל זה נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין שבראש" (ברכות ו ע"א).

 

ולכאורה תמוה מה המיוחד שבמצוה זו יותר משאר המצוות. אלא לאור האמור יובן הדבר, כי הרי התפילין הם תגבורת רצינית לפעולות השכל, לריסון התאוות החמריות, ולכן הואיל וארץ ישראל מעלתה גדולה מאוד ונשתבחה בחמריות, ויש חשש שיתחזקו כוחות הגוף ואז יוחלשו כוחות הנפש, לפי הכלל "כל זמן שהוסיפה הארץ ישוב, הוסיף השכל חרבן" (חובת הלבבות שער הפרישות שער ב, ועיין חבש פאר למרן הרב זצ"ל דרוש א), לכן הקדים הקב"ה מצות תפילין שתכליתה להגביר השכל, ולהעמיד החומר על מכונו ותשמישו ההכרחי, כדי שנשתמש במעלות החומריות של ארץ ישראל רק לתגבורת השכל, להזנת הגוף לשם חיזוקו ואימוצו לעבודת ה', כי זוהי מטרת בריאות החומר, ובזה טמונה קדושת הטבע, קדושת החיים הגשמיים, וזה תפקידם של ישראל לקדש כל הכוחות הקוסמולוגיים ולשעבדם לרצון בוראם.

 

והשפת אמת (פ' בא) כתב שקבת עול מלכות שמים הוא ענין שבמחשבה, והואיל ומחשבה בלבד אינה מספיקה וצריך גם מעשה כדי לקשור עולם המחשבה עם עולם המעשה, ולכן נצטוינו להניח תפילין, כי הנחת תפילין היא המעשה של המחשבה, והאמונה בבורא עולם, ולכן אמרו בברכות (יד) "כל הקורא קריאת שמע בלי תפילין כאילו מעיד עדות שקר", ותמוה מה פשר הדבר? אלא כשהוא קורא קריאת שמע ומקבל עליו מלכות בלי תפילין, הרי מראה שמספיקה מחשבה גרידא בלי מעשה, ואין צורך בקיום "בכל דרכיך דעהו", ועולם בלי מעשה הוא בחינת "שקר שאין לו רגלים", כי בעולם הזה המחשבה הולכת אחרי המעשה, כאמרם (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ולכן ב'לשם יחוד' של תפילין אמרים: וצוונו להניח על היד זכרון זרוע הנטוייה כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, ועל הראש נגד המוח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו.

 

ישראל הקדימו נעשה לנשמע לומר שעשיית המצוה היא אפילו בלי הבנתה, ודבר זה גם לומדים ממצות תפילין והלכותיה, לתפילין של ראש שהיא נגד המוח, מקור המחשבה והרעיון קבעה ההלכה בית לחוד לכל פרשה ופרשה כיון שמחשבה ורעיון יש בהם מקום להתעמק בכל אחד ואחד, ולהעריך כל דבר. אבל תפילין של יד שהוא נגד זרוע המבצעת – חלילה לבכר מצוה אחת על השניה, ולכן בית אחד לכל 4 הפרשיות וכולן שוות לטובה, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ולכן כשמניח – מניח של יד תחילה, כי 'נעשה' קדם ל'נשמע', אבל כשהוא חולץ חולץ של ראש תחילה כי שוא עבוד ה' בשל ראש לבד במחשבה גרידא, כי צריך שתיהם, וכל האומר "אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו" (יבמות קט ע"א).